תהליך-קאטו לשחרור מפחד, חלק ג' – לחצות את הפחד

תזכורת על שני החלקים הראשונים

קאטו, אחד הסנאטורים המפורסמים ברומא, נהג לחתום כל נאום שלו בסנאט, לא חשוב מה היה הנושא, במשפט הבא: "בכל מקרה, אֶת קַרְתָּגוֹ צריך להרוס".
דיברתי עד עתה על הקרתגו שלי, על למה צריך להרוס ומה במקום, על הפחד להגיד את כל זה ועל השלבים המרכיבים את תהליך-קאטו.
והפעם – הדגמה של שלב השאלות.

לצפייה בהקלטה של חלק א' – היכנסו לכאן
לצפייה בהקלטה של חלק ב' – היכנסו לכאן
לצפייה בהקלטה של חלק זה (חלק ג') – היכנסו לכאן

ועכשיו חלק ג' – השאלות שאני שואלת את עצמי

שלוש שאלות בלתי-מתפשרות, שמכריחות אותי ללכת עם עצמי מעבר לגבולות החשיבה המוכרים.

מה הכי גרוע שיכול לקרות?
ואז מה?
מה באמת חשוב לי?

השאלה "מה הכי גרוע שיכול לקרות" היא אחת היותר אפקטיביות שאני מכירה. למה? כי היא לוקחת אותי בדיוק לאן שאני רוצה ללכת – לקצה-המחשבה שלי. למקום שבו מסתתרת אמת כלשהי, ממש בסיבוב, מאחורי מחשבה – שלכאורה מסבירה הכל.

למשל, נניח שהפחד שלי הוא להביע את דעתי בקול. אז אני שואלת את עצמי – למה אני פוחדת? מה אני מספרת לעצמי, על מה הכי גרוע שיכול לקרות?
תשובה: שישפטו אותי (או יגחכו, יגידו שאני משוגעת / אגרסיבית, ירכלו בקהילה, כאלה)."
אוקיי. את הפחד הזה אני יכולה לראות בעין בלתי-מזוינת. הוא ברור (גם אם מאד חלש, במקרה האמיתי שלי). אז לכאורה יכולתי לעצור כאן ולוותר על אמירת דעתי בקול – בהנחה שלא כדאי לי לשלם מחיר כזה גבוה.
אבל אני לא עוצרת כאן. אני רוצה לדעת מה עוד מתחבא שם. אני רוצה להרגיש. אני רוצה לגעת בָּאמת, גם אם היא לא-נעימה בעליל. כי רק שם אני יכולה ללמוד משהו, במקום להמשיך לשחזר. ומנסיוני העצום אני יודעת כבר, שמתוך מה שאֶראה שם, ייווצר חופש פנימי, שרק מתוכו אפשר להתנהל אחרת – בִּמקום שוב ושוב להיות מנוהלת על-ידי הפחד הדפוסי העתיק.

בואו נחזור רגע לנקודת-המוצא:
ברור לי, שאני רוצה להשתחרר מעול הפחד, אוקיי? זה הצורך הראשוני שלי. את זה כבר סיכמתי עם עצמי לפני כן. זה המנוע שלי. שבעזרתו אני מנהלת את כל תהליך החקירה-העצמית הזאת.
לכן אני ממשיכה ושואלת את השאלה השנייה – ואז מה?
ניקח כדוגמא את סעיף הפחד הראשון שזיהיתי – 'ישפטו אותי'.
ואז מה?
אני אתבייש להגיע למקומות שבהם מכירים אותי (זאת אמנם ממש לא מחשבה שלי, אבל אני מכניסה אותה כאן כדוגמא, כדי לתת לכם/ן כיווני מחשבה אפשריים).
ואז מה?
אני ארד על עצמי (מכל מיני סיבות אפשריות, וכל אלו שלהלן גם הן לא שלי) – למה אני חייבת להיות ככה, מתי כבר אלמד, למה אני לא יכולה להתנהג אחרת וכיו"ב. ויכולה להופיע גם מחשבה כמו – אולי אני בכלל צריכה לוותר על כל הפרויקט הזה וכו' וכו'.
אבל אני עדיין ממשיכה. כי אני יודעת שאלו עדיין סיפורים, הם עדיין בזמן עתיד. לכן אני בוחרת באחת המחשבות שהופיעו ועליה ממשיכה לשאול "ואז מה".
למשל – המחשבה: למה שלא אוותר על הפרויקט הזה?
ואז מה?
אני לא אעשה מה שאני רוצה או אוהבת.
ואז מה?
ארגיש זוועה.
ומה הכי גרוע שיכול לקרות אז?
לא אוכל לחיות בארץ. אצטרך לסגור את מיתרים.
ואז מה?
אמצא את עצמי מוותרת על החלום שלי. אני אמות.
כאן עשוי להופיע בכי… ואם זה קורה – זה הזמן לעצור ולהרגיש. לעזוב את המוח ולהרגיש בגוף.
כאן גם יכול להיוולד חיבור מאד גדול לשאלה השלישית, שהתשובה עליה, במקרה הזה, הופיעה מעצמה:
מה באמת חשוב לי??
חשוב לי מאד לחיות את החלום שלי ולומר את האמת שלי.

וואו.
אני שומעת את המלים האלו מהדהדות בתוכי בעוצמה אדירה. הן אמיתיות לי. וברור לי, שאני לא רוצה לוותר על החלום ועל האמת. מצאתי את הלב שלי. התחברתי לעצמי.
כלומר, מתוך התהליך – הגעתי  לצרכים העמוקים שלי. לפעמים, שלא כמו בדוגמא שנתתי, הם לא יופיעו מעצמם, אלא רק כשאגיע לשאלה "מה באמת חשוב לי פה?" בכל מקרה, התוצאה היא זהה – גילוי חשוב ביותר על עצמי, שמוביל לרובד חדש ומרגש של חיבור עם עצמי, עם משהו שהוסתר קודם-לכן על-ידי הסיפורים, הפחד, האשמה, האוטומטים.

מה עכשיו?
עד כאן שאלנו ועלו בנו תשובות. ברגע כלשהו, בין אם מתוך התשובות וההתעקשות להמשיך לשאול, ובין אם מתוך השאלה המכוונת – "מה באמת חשוב לי?", גילינו משהו משמעותי מאד על עצמנו.
בַּשָלב הזה אני, כאמור, ממליצה לעצור לפרק-זמן ממושך יותר. להרגיש את המשמעות של הצרכים האלו במלואה. להתוודע לעצמי בלב פתוח. לא למהר לפעולות.
חשוב גם לקחת בחשבון, שלעתים הצורך העמוק יתגלה רק לאחר כמה סבבים, או – שאני עשויה לגלות צרכים שונים, שחלקם ייראו בתחילה כסותרים אלו את אלו. למשל, אם בְּצד הצורך לחיות את האמת שלי אגלה שממש חשוב לי שיעריכו אותי, ושזאת הסיבה שבגללה אני לא פותחת את הפה?

אז גם עם המחשבה הזאת אעשה אותה חקירה פנימית אמיצה: ואם לא יעריכו אותי, אז מה?מה הכי גרוע שיכול לקרות?
ואמשיך במסע לגילוי עצמי עד שאגיע לחוויית ההתרחבות-הפנימית המופלאה, שמגיעה עם גילוי הצרכים העמוקים שלי. גם אם יש ביניהם סתירה-לכאורה, עצם העצירה וההשתהות במחיצתם מחוללות בתוכי ריפוי עמוק ומפתיע. 

את סופו של תהליך-קאטו תוכלו לקרוא ולשמוע מחר, בחלק ד' – "לחיות את האמת שלי".

לקריאת שני חלקי הרשומה הקודמים היכנסו לקישורים כאן:  חלק א'   |   חלק ב'

ועכשיו, שוב, נאום קרתגו השבועי שלי, כמובטח: מה צריך להרוס – ומה במקום.

מה הגיע הזמן להרוס

הגיע הזמן להרוס את המחסומים הנרכשים, שבָּנינו בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין העולם.

הגיע הזמן להיפרד מחלקים שאימצנו לעצמנו במהלך חיינו, לגלות מה נכון לנו, איך אנחנו יכולים לחיות באותנטיות – בלי התרמית המוכתבת של אלפי דורות.

ומה נחוץ כדי לחיות אחרת?

להבין שזאת השיטה, ושרק אנחנו, בכוחות משותפים ומודעים, יכולים לפרוץ מן הכבלים שלה. להרוס את המדומה, לבנות את האמיתי.

ואלו הצעדים הדרושים כדי לעשות זאת אחרת לגמרי:

• לרצות לחיות אחרת.
• לעצור. (וכמובן לנשום!)
• להתבונן. פנימה.
• להסכים לראות. בלי אשמה.
• להסכים לעבוד על הדפוסים ולהיפתח לאפשרויות חדשות.
• להסכים ללמוד איך. להיעזר. להתאמן.
• ואז – ליישם! (שוב ושוב).

וסוף-סוף לחיות אחרת.  

ואם במקרה שכחתם/ן – אז ביום חמישי, 20.6, במפגש "למה לי תקשורת מקרבת?", נדבר על כל אלו – ועל איך באמת אפשר לעשות לעצמנו טוב בכוח המילה!
להשתמע מחר
ארנינה

נ.ב. (מודע לגמרי…)
אל תשכחו לשאול את עצמכם/ן את השאלות הנכונות! (אבל רק אם אתם/ן באמת-באמת רוצים כבר להשתחרר מעול הסיפורים ולחיות בשלום עם מי שאתם. כל השאר מסתדר מעצמו).

נ.ב.2 (לא מודע…)
מפגש "למה לי תקשורת מקרבת", 20.6, מתקיים הפעם בשעות אחה"צ – במיוחד לכל מי שלא מצליחים להגיע לימי שישי בבוקר! הזדמנות לבוא ולהביא עוד חבר/ה!