אני ממשיכה לחצות תקרות-זכוכית – היום ריקוד, מחר ריאיון מצולם ושיר

ביום שישי שעבר, ה-28.6, הגשמתי חלום שליווה אותי רוב חיי. הופעתי בקטע סולו משלי, ריקוד, קריאה ומוזיקה, לפני קהל של כ-80 איש ואשה. עד לרגע ההופעה חשבתי שמדובר בסגירת מעגל. ואז, כְּתום ההתרגשות-של-אחרי, הבנתי, שבו-זמנית גם פתחתי מעגל חדש. מרגש, מושך, מפחיד. כי ההגשמה היתה חלקית. ואני רוצה להגשים את החלום במלואו.

בעצם אפשר לומר, שהתחלתי את חיי כרקדנית… אמנם, קודם-כל שרתי במיטה, כשהייתי כבת שנה, אבל מה שממש עשיתי בדבקות היה לרקוד. בגילאי ארבע וחמש, כך מספרות התמונות ואמא שלי, הייתי מסתובבת בבית בכל יום שישי ורוקדת בנעלי-בית על-אצבעות לצלילי השעה הקלאסית בקול ישראל. "אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי היה ההמנון הפרטי שלי.

בהמשך חיי התאהבתי אמנם בפסנתר וברבות-הימים אף הפכתי למורה, אבל חלום המגע הישיר עם קהל לא הרפה ממני כל חיי. למדתי משחק בכמה בתי-ספר פרטיים, הופעתי פה ושם, אפילו בתפקידים זעירים בסרטים, כתבתי שירים ולעתים קראתי אותם לפני אנשים, והמשכתי לחלום. לפני כארבע שנים רקמתי מופע הבנוי מחומרים שלי והעליתי אותו פעמיים לפני קהל. התגובות היו נרגשות ומרגשות, אבל עדיין לא חשתי שזה "זה". והמשכתי לדחות את המימוש, בעיקר משום שהקמה של מופע מעין זה דורשת הרבה משאבים, ואני, כידוע, מכוונת בעיקר ליצירה ולעשייה שלי במיתרים (שאמנם איננה "אמנות" נטו, אבל כן מספקת לי, לשמחתי, גם שפע של הזדמנויות לפגוש קהל רב מאד).

ואז, בשקט-בשקט (בלי שאני אשים לב…), לפני כ-10 חודשים, קמתי ועשיתי מעשה. אחרי שנים של המתנה נרשמתי לשיעור מחול. אצל גלית ליס. שביימה לפני כמה שנים מופע שמאד נגע בי, "גילהּ", שנוצר בהדרכתה על-ידי נשים בוגרות ומדבר על חייהן. התאהבתי בדרך-העבודה שלה, שהיא מאד ברוח תקשורת מקרבת, והדליק אותי הרעיון, שבסוף שנת-הלימודים אצלה, כל אחת מן המשתתפות מעלה קטע-סולו משלה. ולשמחתי העצומה, עשיתי זאת.

ואז, כשהסתיים המופע, הרגשתי בתוכי, שעם כל זה שתמיד-יש-על-מה-עוד-לעבוד, אני שמחה עם מה שיצא. והבנתי, שמה שיצרתי ב-3 הדקות האלו הוא תרכיז של כיוון העבודה שמושך אותי, שיש בו שילוב בין עולמות היצירה שלי – תנועה, מוזיקה, כתיבה-קריאה. ושאני מתכוונת להמשיך בדרך הזאת עד שאגיע לכלל מופע שלם.

הבנתם/ן?? זה מאד חשוף ומפחיד להצהיר על כך. במיוחד שלא את כל ההצהרות שלי מימשתי עד היום… אבל אני בכל זאת אומרת זאת. כן. אני רוצה להעלות מופע. ואני מתכוונת להמשיך ללכת בדרך שבה התחלתי ולעשות מה שאוכל כדי שהחלום הזה יוגשם.

זהו. אמרתי זאת.

ועד שזה יקרה… את/ה מוזמנ/ת לצפות בקטע הסולו שלי… (אמא'לה…). כאן.