קפה הפוך בישראל, איש חולף והגעגוע למבט

רולדין. מכל האופציות הקרובות לביתי, זו היתה פתוחה. 7 בבוקר. שישי, 6 בדצמבר 2013.

נחתתי מן המטוס, ברסלונה מאחוריי, רמת-גן מלפניי, אני נוהגת במכונית שליאורה השאירה לי בחניה-לטווח-ארוך. לא רוצה לנסוע מייד הביתה. רוצה קפה הפוך. ישראלי. אין כמוהו בעולם. אפילו לא בספרד. ממש לא אכפת לי אם זה בריא (לי) או לא (ממש לא).

בַּשולחן מולי, בצל הסככה, שמגֵנה עליהם מפני הגשם, שסוף-סוף הגיע ועכשיו נח לרגע, חבורת יום-שישי של גברים מלהגים. אחד מהם מתלהם על טעויות עברית של מרעיו. אני מחייכת את האחווה הסמויה אתו בלי קול. הוא מבחין בחיוכי, שולח מלים. תקשורת.

מה אנחנו אומרים?

בקול רם הוא אומר – הִנֵה, גם היא מאשרת, הרופאה (מתכוון אליי, יודע שאני לא רופאה, אבל נהנה להשוויץ בי, כבר). וכל זאת אחרי שהוא בודק, בסלולרי כמובן, שאכן, כפי שזרקתי לעברם, "היפו" פירושו סוכר נמוך, לא "היפר", שהוא הגבוה. בבת-אחת עלה לו הסוכר מ-78 ל-103, הוא אומר-להם-מביט-אליי. "אני אגש אלייך אחרי שתסיימי את העוגה, את כבר תשמעי את הצרות שלי".

אחרי כן, שוב בקול רם, הוא אומר אליי, עדיין מעל ראשיהם – "כשהיינו קטנים, את זוכרת… לא, את לא בגיל שלנו…" (אני כן, הוא יגלה אחרי-כן בתמהון). בקול רם אני שואלת – "אולי בכל זאת תגיד מה אתה זוכר?" ללא קול אני אומרת, בוא נְעַבֶּה את החוט. הוא נעתר. "כשהיינו קטנים…" והוא מפליג אל זיכרון של זמנים אחרים. וכולנו צוחקים את המשותף הפתאומי.

טרם לכתי אני מזמינה אותו אל שולחני, לעמוד במילתו. בקול רם, רוצָה למשש מקרוב חיים שלא מכירה, אני שואלת – מה פשר החבורה, מה הדבר הזה נותן לך? בהיחבא אני ממששת אפשרות מקרבת. בקול רם, אחרי לחיצת-יד סקרנית, שמות, מבטים חוצי-זמן הוא אומר – "לשבת בבית-קפה ליותר זמן מאשר סנדוויץ', קפה ועוגה, כמו שאת עשית – זה בזבוז-זמן מוחלט. לכן, כשאני יושב עם החברים שלי, אני רוצה לשמוע מה חדש. אני קורא לזה 'כוס רכילות'. שיספרו לי משהו שלא ידעתי". בלי קול הוא אומר, הייתי שמח אילו היה לי יותר מעניין איתם, אבל אין לי כוח לחפש, אז מסתפק במועט וטוב שיש אותם. בהיחבא הוא מוסיף – היית רוצה שניפגש שוב? אבל רק מְסַפֵּר על נכדים, נכסים, עבר. כן, הוא שואל "איפה את גרה", אבל עוצר בתום המידע השכונתי. וטוב שכך. הצוהר הרומנטי הדקיק שבלבי כבר נסגר. בקול רם אני אומרת – להתראות. בקול רם הוא נפרד לשלום נעים.

מה היה לנו?

רגע מאד חולף של אינטימיות אנושית. כן, היה ספק-חיזור, שהסתיים כלעומת שהחל (ללא אכזבה יתרה, למזלנו…), אבל בעיקר היו סקרנות, פתיחות, אומץ, יוזמה, עניין אנושי אמיתי, שמחה.

וזה הדבר שבעטיו אני כותבת לכם/ן.

כי את זה אנחנו יכולים/ות לייצר בעצמנו לעצמנו בכל עת (כמעט). את המפגש עם בני ובנות-אנוש באשר הם, עם או בלי סקרנות רומנטית, עם או בלי המשך ברור, עם או בלי משמעות עמוקה. כי באמת-באמת, כל אחת ואחד מאתנו נושאים סיפור. נכון, לא כל הסיפורים מושכים את לבנו. אבל אֶל רובם אנחנו אפילו לא מַפנים מבט.

כמה מכם/ן פונים, מיוזמתם, אל הקופאית בסופר-מרקט ושואלים לשלומה (או אף לשלום ילדיה, עייפותה, מצוקתה אל מול אלפי התלונות…)? שלא לדבר על השומר בכניסה לקניון, נהג האוטובוס או המונית, הפקידה בבנק, כמובן גם זו במס-הכנסה, שעייפות-החומר שלהם מן הסתם מרקיעה שחקים. אין צורך להתאהב בהם, או להתעכב למשך שעות ארוכות. אפשר לייצר את רגעי-החסד הקצרים האלו מדי יום. במו פינו. במו לבנו. ככה. פשוט. כי החלטנו שאנחנו מעדיפים לחיות בלב פתוח.

כי כולנו מייחלים שיקשיבו לנו. כולנו צמאים למבט האנושי, שינוח עלינו לרגע. אז למה שלא נקשיב רגע? למה שלא נביט?

במדריד, בקפטריה הומייה (שהקפה בה היה היחיד שאיכשהו הזכיר לי את הקפה בארץ), אמרתי תודה למנקָה. בתחילה היתה נבוכה, אין בעד מה, סניורה, אין בעד מה. אז שאלתי – את לא ממורמרת, לעבוד ככה כל יום? לא קשה לך? לא, אמרה, זאת העבודה שלי. המשכתי להתעקש. יש מקצועות שכמעט לא זוכים להכרה, אמרתי לה, אבל בלעדיהם לא היינו יכולים לתפקד. כשנכנסתי עכשיו לשירותים כאן, וראיתי את הרצפה הממורקת, ואני רואה אותך עוברת עליה שוב כל כמה דקות, אני ממש נהנית. כי יש הבדל עצום בין מקום שנעים להיכנס אליו לבין כזה שלא. ולמקום הזה נעים להיכנס וזו אַת שמייצרת את הנעימות הזאת. לכן יש לי תודה אלייך. כי את תורמת לחייהם של המון אנשים כל יום.

המבט שלה השתנה. היא נשענה לרגע על המגב, מחייכת. יכולתי לראות שמילותיי נכנסו אל לבה. אולי – כי לרגע אחד, לא-צפוי ואולי אף נדיר, מישהי ראתה אותה. אולי. שָמַחתי. כי עשיתי מה שהלב שלי רצה. כי כמו כל הלבבות בעולם, הוא אוהב לתת. וכמובן, אוהב גם לקבל. וזה מה שקרה לו – הוא נתן (נראוּת, הכרה) וקיבל (נראות, חיבור).

תרגול-לב מעשי

כמובן שאני משתוקקת להזמין אתכם/ן, שוב, לכל מה שלמיתרים יש להציע. כי זה פותח לבבות, מה שקורה כאן. אבל לא אפרט הפעם בנפרד את כל מה שעומד עכשיו על הפרק. כלומר, אם תרצו – הכל מופיע כאן.

במקום זאת אזמין אתכם/ן לתרגל את שרירי הלב שלכם. כל אחת ואחד – מנקודת-המוצא של ההווה הרגיל שלכם/ן. כן, כאן, עכשיו. או מחר. או מחרתיים.

האם קשה לכם/ן לפנות אל אנשים זרים? יופי. מקום נהדר להתחיל בו. רק להתבונן פנימה, אל החוויה שלכם. לא לפעול לפני שאתם/ן מתחברים (או לא מתחברים) למניע האישי שלכם. לא כי אני אמרתי, אלא כי משהו באפשרות הזאת מדבר אליכם. מצאו נקודה נעימה, שעשויה להיות קלה או נוחה יותר, ואולי ממנה, בהמשך, תוכלו לאתגר את עצמכם/ן. נגיעות עדינות בְּאפשרויות חדשות ליצירה יזומה של מפגשים אנושיים.

ואם זרים ממש לא באים בחשבון – אז חזרו אל האנשים המוכרים… (זהירות! זה לרוב מאתגר עוד יותר). בעבודה, במכולת השכונתית, אצל הרופא/ה המשפחתי/ת… כמובן, כמובן – אפשר (ורצוי מאד) בבית, אבל זה עלול להיות ממש-ממש תובעני… פתאום אני אקשיב אחרת לבן שלי? פתאום אני לא אצעק על הבת שלי? לא אתעצבן על בן או בת-זוגי?? במקום זאת אני אחפש את הלב שלהם ועוד אנסה להבין אותו??? שומו שמיים…

טוב, נגמרה פינת הציניות. יללה, לעבודה… כל מה הלב שלכם רוצה – תנו למישהו/י אחר/ת. אפילו פעם אחת קצרה ביום יכולה להיות רגע מופלא. לשניכם.

וניפגש בשמחות

ארנינה