הרהורי יום-הולדת 70 (2) – עברית. אבא. אמא. אני.

אמי מספרת, ש(כבר כש)הייתי בת 3, בשיחות עם א/נשים, אפילו ברחוב, כשאני אמרתי מלה בשפה "עשירה" (כי כך דיברו אצלנו בבית), וראיתי שהשומע/ת לא ממש הבינ/ה אותי, הייתי מחליפה אותה במלה פשוטה יותר, שתתאים לשפתו של האדם השני.

אז אפשר לצחוק עליה (עליי…), כמובן. ויש על מה. אבל אני (גם) מתרגשת מהסיפור הזה. כי אני רואה כבר שם שלוש מן התכונות המרכזיות של הילדונת המשוגעת-הרגישה-האכפתית הזאת (הרגע אמרתי אותן…) – השיגעון לעברית (ולשפות בכלל), הרגישות לדקויות והאכפתיות לאחרים.

ויש משהו נוגע ללב בלדעת, שיש קווי-אישיות שהיו ונותרו שם, בלי פגע, למרות הכל.

@@@

(עכשיו נצחק עליי קצת).

לפני כמה שנים התקשרה אליי תלמידת פסנתר מהעבר הרחוק (עוד על תלמידיי האהובים בפוסט נפרד) ובין היתר סיפרה, שחברים שלה חושבים שהיא מדברת עברית נהדרת… "לא גיליתי להם, שזה בגלל שאני אומרת 'נראֶה לי ולא נראָה לי'", כך הסבירה לי, משועשעת עד אין קץ ממורתה המשוגעת…

באירוע אחר סיפרה לי חברתי עֲדית בן-פורת (שגם אותה תפגשו במסיבת היום-ההולדת שלי, והיא אחת הנשים המצחיקות שהכרתי בחיי, אז כדאי לכן/ם לבוא ולו כדי לשמוע אותה צוחקת עליי…), שיום אחד פגשה מישהו, שהתחיל לספר לה משהו, ואז אמר "נראָה לי, אֶה, נראֶה לי…". ואז שאלה אותו "מה גם לך היא עשתה את זה???" (כשהיא כמובן מתכוונת ל – אתם יודעים מי…).

@@@

כן. אני משוגעת, משוגעת על עברית. (טוב, לא רק, אבל נתמקד רגע, אוקיי?).

יהיו שיאמרו נאמנות לאבא.

כי אבא, בין יתר עיסוקיו הרב-תחומיים (מזכיר מישהי? את שלוש בנותיו במקרה?), היה איש לשון. והלשון העברית, על מכמניה הכבירים, על אוצרות הספרות, היהדות והתחביר שלה, לא רק שהיתה תשתית היום-יום השוטף – והסוער – שלנו, אלא שהתלוו אליה ספרים, מאמרים, עיתונים שאבא הגה וכתב וערך והוליד (הוא היה העורך הראשון של עיתון הילדים הראשון, "הארץ שלנו"), שהיו חלק בלתי-נפרד מן הנוף התרבותי של כולנו.

ואבא, בין היתר, כתב שני ספרים על עברית. "שיעורים בחיבור" (שאולי חלק מן העתיקים שבכם הכירו), ו – ראו בתמונה: "עִוְרִית (עברית)", ספרו השני. (חייכתם/ן לפחות…?)

(כתב-היד של הספר השלישי, אגב, נמצא בבוידעם שלי. פוחדת לעלות, שמא נשחת. גם על החלום הזה עדיין לא ויתרתי. שיום אחד, לפני מותי, אוציא גם את הספר של אבא. משוגעת, אמרתי). 

ואמא?

אמא… גזרה עיתונים לכתיבתו של אבא (עוד על גזירת העיתונים הזאת באחד הפרקים הבאים). וכתבה. ולמדה. וקצת לימדה. ואז נסעה למרחקים. לשנים ארוכות. וכתבה. ולמדה. ואז לימדה. עברית. כן, אמא לימדה עברית בגולה. ואף פיתחה שיטה מרהיבה להוראת עברית כשפה זרה (עוד אוצר שיילך עמה לטמיון? כואב לי, כואב).

וארנינה?

כתבה. ולמדה. ולימדה. היא לא לימדה עברית, אבל היא תמיד מלמדת גם עברית…

וכאן השיגעון חוזר במלוא הדרו. ארנינה מתקנת לא/נשים את שגיאות העברית שלהם (בדיבור ובכתיבה). וזה מוציא אותם מדעתם. לא את כולם ולא כל הזמן, אבל…

ועם השנים היא מבינה יותר ויותר מה היא רוצה מהם. מה אוכל אותה.

הנה תמצית שכבות הטירוף:

קודם-כל, יש שם אהבה באמת מטורפת לשפה הזאת; שאם יש אלוהים, אז ארנינה מאמינה שזוהי שפתו. אין בעולם כולו שפה מפוארת ביופיה, בנפתולי בנייניה, במניפת הטיותיה, בהשתרגות שורשיה, כמו העברית. (דוברי ערבית אומרים שהאמת הזאת מתארת את שפתם שלהם; לצערי, לא יכולה לשאול את אבא (הוא היה גם מורה לערבית…), ובהעדר ידע, לא אוכל להעיד על כך. ועדיין, אני חושבת שיש מימד בעברית, שלא קיים בשום לשון אחרת. וזה מפעים. מפעים. אינסופי ביופיו.

שנית, יש שם כמיהה לשותָפות (כן, שותפות בקמץ, כמו שותפה…). כי באהבה המשוגעה הזאת יש בדידות תהומית. כה מעטים האנשים שבכלל שוחים בתוך רזיה של העברית. וכה רבים אלו שדוברים אותה באלפי שגיאות, יום-יום, כולל ובמיוחד שדרנים, שדרניות, מורים, מורות, וכמובן הורים והורות, שממשיכים להוריש את העיוותים המצטברים האלו לעוד ועוד ועוד דורות.

לא, אל תגידו לי "סלנג". סלנג אני אוהבת. אל תגידו "שפה חיה, דינמית, משתנה, מודרנית". כי רוב הטעויות נובעות מהעדר סימני פיסוק. זה הכל. תארו לעצמכם/ן לקרוא טקסט באנגלית בלי אותיות התנועה. ככה זה לקרוא בלי ניקוד. ומשרד החינוך, בין יתר רעיונותיו המאד לא יצירתיים, הורה להפסיק את הניקוד בספרי הלימוד בגיל כל-כך צעיר, שלא מאפשר לעָם שמורכב רובו ממהגרים (סליחה, עולים…) להספיק להפנים את הההגייה והכתיבה הנכונות, אלא לנחש את הכתוב. ואז ההשפעה העדרית מכריעה. ראה ערך בדידות.

ואחרונה חביבה (יש עוד, אבל מתאפקת) – המוּדעוּת. בדיוק כמו כל תחום בחיים, הדיבור והכתיבה מתרחשים באופן אוטומטי, כלומר, לא-מודע. ובדיוק כמו בכל תחום בחיים, כשאין מודעות, אין בחירה. וכשאין בחירה פועלים לפי הרוב (עוד מהשפעות העדר).

אז ברור לי, שכשאני מעירה, זה יכול לעצבן. ולהיחוות כאילו אני מתנשאת. ולעצור את שטף החשיבה (כי אני לא מתאפקת מספיק…).

אבל…

אני שוטחת כאן לפניכם/ן את לבי (באמת), ולרגע יוצאת להגנתי: בשם האהבה ליופי של השפה הזאת (ובכלל), ובשם הכמיהה לשותפות וליחד, ובשם התשוקה שלי לחיים מתוך מודעות (וגם בזה אני נכספת לשותפות), אנא, מדי פעם סלחו לי על הניג'וס.

ותודה על כל הפעמים שבהן חלק מכם/ן כן מגלים סקרנות ואכפתיות לעברית שלנו, ומוכנים/ות ללמוד, ואפילו מפנימים!!!

מצרפת לכם קישור לסרטון העברית המשוגעת שלי. זהירות. אני יוצאת מדעתי שם>>>

פינה משוגעת קטנה: אני עובדת על מיני-קורס ללימוד מזורז של הטעויות הנפוצות בשפתנו. לכל מי שבא לו, מהלב, לאמץ לעצמו שינויים בהבעה ובכתיבה, ובמיוחד אם חייכם נוגעים בחיי אחרים. מישהו/י מרים/ה את הכפפה?

לסיכום…

לפני כמעט שלושים שנה, בראשית דרכי בתק"מ כמנחה בעמותת "חינוך לחיים" (שמייסדה, דניאל קרופף, אימץ לחיקו את מרשאל רוזנברג והתחיל את זריעתה של תקשורת מקרבת לא-אלימה בארץ), בשנים שבהן איתן יעקובוס היה מנהל העמותה (וחבר אהוב עד היום!), הגענו שנינו להסכם: הוא ממשיך לטעות ואני ממשיכה לתקן.

וזה עבד!

(והוא אפילו הִפנים קצת תיקונים עם הזמן. תתפלאו, אבל יש לי סבלנות עצומה! רק תחליטו שאתם מתאמנים על זה, זה הכל…). אז סליחה מראש ולמפרע מכל מי ששיגעתי אותם.

כלומר, אתם תמשיכו, ואני אמשיך. סיכמנו?

רק תהיו לי בריאים/ות!
ארנינה