"אני, אני, אני…". הרהורי יום-הולדת 70 (6). היום.

(ארוך? הצחקתם אותי. מאד ארוך. אין חובת קריאה. כן תהיה שמחה עמוקה, אם תקראו. ואם תגיבו – אז בכלל). 

——–

מעוררת בי  חיוך, הכותרת. 

"אני, אני, אני!", כמו ילדה קטנה (לא בשיפוט, אלא בחמידות), שקופצת ורוצה לדעת שמה שהיה פעם מובן מאליו כתשתית החיים, יכול לשוב ולקרות – שרואים אותה, שאכפת ממנה, שאוהבים אותה! 

אז כן. זה היום. כלומר, מבחינת הנצח – מדובר כמובן בפסיק קטן וכמעט בלתי-נראֶה. אבל מבחינת הילדונת ארנינה… היא ממש מקפצת פה בהתרגשות, מסתכלת אליי בעוד קצת סימן-שאלה בודק כזה, לראות האם באמת אלך איתה עד הסוף. 

וכיוון שהבטחתי לה שאני איתה, אז בעיקר בפוסט הזה, השישי במניין בַּמהלך החשיפתי הזה, אתמסר למה שהיא תרצה לומר. 

תקשיבו, ברצינות. יש כאן משהו מרגש. וגם חמוד. וגם נועז. וגם לא יודעת מה. מין מה-אכפת-לי עמוק, לא ממשפחת הזלזול, אלא כמעט ההיפך ממנו. מְכַבֵּד עד העצם את המהות הנסתרת, הזכה, שאיתה הגיעה גם הילדונת הזאת לעולם. שרוב חייה (חיי) מצאה – וממשיכה למצוא את עצמה כה קרועה בין חלקיה השונים, שעדיין לא הגיעה אל קו הזהב הממזג ביניהם, אל כוכב-החיים השלם, הזוהר, הזורם, של מי שהיא. 

מצד אחד, כמעט למן ההתחלה, משתוקקת להביא את עצמה, במלוא ביטויה הצבעוני, לָעולם, ללא מבט מבחוץ הבוחן אם וכמה זה "שווה", אלא פשוט מעוצם פעימת הדברים בתוכה, שמאז ומעולם היתה עזה ורבת-הדהוד. 

אותה פעימה, שלמרות ששבה ונחסמה, פעם אחר פעם, מכוח מבטו, מכותיו, עונשיו ומילותיו של אביה, מעולם לא אבדה לה, גם כשנשטפה במִשְבְּרי-שבר עצומים, שאיימו להשכיח ממנה את היהלום שהיא. 

אותה פעימה, שבוקעת ממנה, למרות הכל, בפעמוני צחוק מידבקים, במבט רך ועמוק, החודר מבעד לַכְּסוּת הנרכשת של האדם שמולה – הרועד גם הוא את פיצוליו שלו – ומחבק את מהותו המפרפרת שלו בחמלה רואָה, בנוכחות נוכחת נדירה. 

כזאת היתה הארנינה הזאת מראשית ימיה, ואת זאת כְּמֵהה נשמתה לאפשר לגופה להביע, למרות כאביו המכווצים. 

אלא ש… ארנינה כה האמינה לאביה, שנדרשו ועדיין נדרשות ממנה תעצומות-נפש בלתי-נתפשות, כדי להגיח מבעד לכבלי  הפוסט-טראומה המתמדת שלה, להתנער מן הכישוף המהפנט, שנטמע במוחה ומלחש לה זמירות אשם, בושה ופחד, להתגבר כלביאה על מוראות האיסורים שנחרתו בגופה ואינם נותנים לה מנוח יום ולילה, יום ולילה, כל דקה מחייה, ולחצוב את דרכה אל עצמה ואל העולם, בכל יום ולילה מחדש. 

זה מה שהילדונת המתוקית הזאת ביקשה ממני לכתוב. 

שאת כל זה, ועוד הרבה, היא חיה כל חייה. שאת כל זה, ועוד הרבה, מעטים יודעים. שאת כל זה, ועוד הרבה, היא עוברת רוב הזמן עם עצמה, לבד, בתנודות חזקות בין גאווה לבושה. גאווה (לא יוהרה, אלא גאוות-שמחה) כשהיא רואה שהצליחה לגבור על עוד מהמורה, בושה כשהיא רואה עד כמה עדיין לא הצליחה. כי היא, עדיין, ממשיכה, באותו חלק פצוע, למדוד את הדברים במאזני ב"בסדר/לא-בסדר", וה"צריך", וה"היית אמורה כבר", וה"מה יגידו", וכמובן ה"החמצה". 

והיא ביקשה גם למסור לכם/ן, בצער, שהיא רוקדת בלב, תמיד, אבל עדיין לא מוצאת את כוחות הנפש כדי לחזור ולרקוד גם בגוף. כי היא רוב היום יושבת על כסא, מול המחשב, שעל אף שהוא מכאיב לאיבריה ומכביד על עיניה, היא איננה קמה ממנו כפי שגופה זועק אליה, אלא שבה ומתחבטת ומסתבכת עם עשרות התחלות והמשכים וחתיכות של דברים – שכל אחד מהם חשוב לה לא פחות מכל האחרים, ואין לה המנגנון המזהה עדיפויות, ועל כן כל אחד מן הנסיונות לאחות את הקרעים האלו לכלל יצורים שלמים עולה לה בדמים שאיש אינו משערם. באמת. פשוט ככה. 

היא גם איננה מטפלת בעצמה כפי שהיא יודעת שהיא צריכה (באמת צריכה, לא כי "צריך"), ובמקום זה מחפשת, שוב, ושוב , ושוב, אחר הדרך האולטימטיבית הבאה שתושיע אותה (אחת ולתמיד…) ממצוקותיה. 

והיא איננה שועה לתחינות נשמתה לעשות יותר ויותר פעולות אוהבות למען עצמה, ולחיות את האמת הפשוטה של מה שהיא באמת רוצה, אלא חוזרת ונשאבת אל הקולות הרמים של נביאי ה"הצלחה", משל קיומה תלוי במילוי הנחיותיהם, שכל קשר בינן לבין מהותה, מקרי לחלוטין, וכמובן שואבים ממנה, מעוצמת פחד ההחמצה, עוד ועוד זמן וכסף. 

אז ההצהרה הטרייה, הזהירה, הבוקעת עכשיו ממני בשמה, היא, שעם כל תשוקתה האינסופית להצליח ולהגביר את שיעור ההקשבה לעצמה ולגופה, ולטפל בעצמה כפי שהיתה מאחלת לאחרים/ות, ולשמור על כוחותיה כך שיאפשרו לה, למרות המגבלות, להעצים את עשייתה ולהביא עוד מקולה הסוער לעולם – אין לה, לצערה העצום, כל דרך להבטיח, לעצמה או לאחרים, שהגאולה הפשוטה הזאת אכן תתרחש.  

———-

זה היה חלק א'. 

עכשיו יגיע המה-עוצר-אותה ואיך-אפשר-לעזור-לה. (עוד יותר מפחיד מלכתוב את הקודם. והיא ממשיכה לדחוק בי, אז נמשיך). 

———

ההיה זה חוסר-האונים של סבא-רבא מצד אמא (שעליו כתבתי באחד הסבבים הקודמים), או זעמו – האין-אוני מסוגו – של אבא (שעליו כתבתי ומן הסתם עוד אכתוב), או שמא מאורעות שידעתי או יצרתי בגלגול זה או אחר (אם הדבר הזה בכלל קיים), שהשתקעו במפרקיי, בשריריי, באיברים הנחבאים, ברקמת-החיבור שכה נאמנה להסטוריה, ומתמידים לחולל בהם, מאז ראשית ימיי כאן, עיוותי מכאובים שאינם פוסקים ולו לדקה אחת ביממה, ששום רופא, מטפל/ת או טיפול בעולם, עדיין לא הצליחו לרפא? 

איך אפשר להסביר או להבין מה פירוש הדבר לחיות דקה אחר דקה מן החיים, כל החיים, בתוך כאב. מה יכול אדם, שלא חווה מימיו חוסר-שינה מתמשך, לדמיין, כדי להבין, ולו לכמה שניות, את שוועתו המתמשכת של לילה אחר לילה אחר לילה ללא מנוחה? אלו מלים יכולות להעביר ולו קמצוץ מן הזוועה המפרקת הזאת, כדי לאפשר, ולו לדקות ספורות, קיומה של רשת ענוגה, שתעטוף את הילדונת הזאת, שאיננה יודעת מנוחה מהי כל שבעים שנותיה עלי-אדמות, ותאפשר לה לנוח בחיקה, גם אם ללא מזור, בתוך עטיפה של חמלה, שלרגע, לרגע, תִּראה את מר כאביה, ותלחש לה, אני כאן, את לא לבד, וזאת לא אשמתך, ואת אהובה גם אם אינני מבינה או אינני יכולה לעזור לך?

כתבתי כדי שתדעו. טיפה. שאולי, לבדל-רגע, יצליח דמיונכם לעבור את מחיצות הנפרדוּת ולהיות אתי, כאן, בַּתמהון האינסופי הזה. 

ואני עוצרת כאן לרגע. העצב הלבדי הזה עצום ורב, ואני רוצה להיות אתו רגע, לפני שאעבור לעוד כוך, לא פחות כואב ממנו. 

נושמת. 

ונכנסת אל כוך החֶסֶר הנוסף, שגם אותו כבר הזכרתי לא פעם, והפעם רוצה להביא אותו בהקשר חשוף, אחר. מחלקת הכסף. או, למען הדיוק, מחלקת החוויה של האין-כסף. 

——–

אתחיל מלומר, שיותר ויותר אני מרגישה פחות ופחות רצון או יכולת לחיות בתוך ולפי המשחק הקיים. 

עייפתי. ממש. 

לצערי (כהשוואה) ולשמחתי (כהשראה), יש לי אחות, שחיה בפלנטה כל-כך אחרת (גם) מבחינת ההתנהלות הכלכלית שלה, שהיא לי מגדלור – גם אם רחוק מאד, ואף מכאיב לרוב, בשדה הזה. ובכל זאת, על אף המרחק, אני משתוקקת להמשיך לנוע לעבר השדה האחר הזה. לא בטוחה בכלל שאני בנויה לכל מה שזה אומר, אני ממשיכה לבחון ולתהות, אבל כשאני מצליחה לשמוע את הלב של הילדונת בתוכי, היא מסמנת לי סימנים. 

אז אגלה לכם/ן, כאן, עכשיו, משהו שאפילו לא שיתפתי בו את הצוות הקרוב שלי במיתרים. שהולך ומתגבש בי מזה כשנתיים ימים (לפחות), ושאתמול, ממש אתמול, כששוב נגעתי בו, הבנתי שמשהו בי זז עוד קצת. 

שאני לא רוצה ולא מסוגלת להמשיך עם החוקים הישנים. שאני רוצה, ממש רוצה, להגדיל בעולם הזה את תנועת הנתינה שלי, שהיתה ספוגה בַּציפייה המבוהלת לתמורה, ולהמירה בהדרגה בתנועה שנובעת מתוך עצמה, מתוך הזרימה ההיא, של הילדונת שופעת-החיים, שכה הצחיקה את הילדים בגן עד שהגננת "התלוננה" להוריה, שהילדים לא יכולים לאכול מרוב צחוק… (ואבא שלה כמובן העניש אותה על כך… כמה עצוב). 

יש הנאה ענקית, ענקית, שממלאת את הנפש מעצם הנתינה הזאת. אני יודעת, אני מכירה אותה. (זו שמרשאל רוזנברג השווה אותה לחדוות הנתינה-קבלה של ילד שמאכיל ברווז). ואין בה ציפייה. 

בעיקר, אין בה פחד. 

מתי למדה הילדונת הזאת לפחוד מהחיים? להתכווץ מן המחשבה על עתיד שבו "אין לה מספיק", עד כדי כך, שההווה שלה נצבע כולו בצבע הפחד הזה, וחוסם אותה מלהמשיך לזרום את מי שהיא? 

יש לי כאן עוד הרבה הרבה לחקור, והרבה לגלות. 

אבל ברור לי, למשל, מעבר לכל ספק, שקורס "המצפן" בשנה הבאה, לא יתקיים במחיר שבו הוא הוצע לציבור עד כה. 

מה כן יהיה? 

מהלך שונה לחלוטין, שאני מתפללת שהאנרגיה שתעמוד מאחוריו תהיה גדולה דיה, כדי שתוכל לשאת אותי מעבר לגלי הכיווץ המוכרים, ולאפשר לי לדאות אל פסגות ה"איך כן", כשאני מציעה את מתנותיי הברוכות במחיר חדש, נגיש, ועד כמה שאוכל – נטול פחדי-עתיד. מחיר שלא רק יאפשר ליותר א/נשים לזכות לחוות מן האוצר הזה (שתודה לאל, אני יודעת כבר, שהוא אוצר נדיר), אלא ליותר א/נשים, שתודעתית-חברתית קרובים למסר של "המצפן" מעצם זה שכבר בחרו לצאת מן המשחק הישן (ולכן אין בידם לשלם מחירים גבוהים, או שאינם מוכנים לעשות זאת גם אילו יכלו), לחבור אליי במסע המעמיק והמואץ אל ועם התודעה החדשה, מתוך חיפוש אמיץ אחר מה באמת נחוץ, מבחינת צרכים, ולא מה "צריך" מבחינת "חייבים". 

מקווה שהובנתי. 

אגיד עוד כמה משפטים, שגולשים לעוד תחום של קושי, ואז אחתום עם מחלקת השמחה, ועם עוד צעד אחד חשוף חשוף (בשביל זה הילדונת כאן, מושכת לי בשרוול, להזכיר לי מה חשוב). 

———
התנועה שאני בתוכה, בשנים האחרונות בכלל ובשנה החולפת בפרט, היא של יציאה ממערבולת הסחף של הפחד, שאמונת ה"אין לי מספיק כסף" היא חלק נכבד ממה שממשיך להזין אותה. ואני עובדת על השחרור ממנה, באופן ממוקד עוד יותר, ממש לאחרונה. מה שמחליף את החומר המכַוֵוץ הזה, כל פעם מחדש, הוא בחירה בהליכה מודעת – גם אם מאד מגומגמת – לעבר חוף שונה לחלוטין, שאין בו ידיעה מראש על כמעט שום-דבר (גם בעולם הישן אין, אבל האשליות האוטומטיות גוברות על האמת). 

בחוף הזה – שבשל נדירותו, הוא עצמו נמצא בתנועת התגלות מתמדת – מתחברים, יותר ויותר, לצרכים, מַשילים מחלצות ישנות של "שפע" (מדומה) וחסך (עוד יותר מדומה), ולומדים, מצד אחד, לומר, בקול, מה נחוץ ומה מבקשים, כדי לעזור לצרכים להתמלא, ומצד שני, לתת בלי קשר ל-לקבל, ולקבל כחלק מתנועת הזרימה הטבעית של החיים. 

אז תודה לאל, אמרתי כבר, בהרהורים הקודמים, משהו על קורותיי הכלכליות, לרבות מצבנו ביחס לטיפול באמי ועוד כהנה. 

הפעם אוסיף ואומר עוד הרהור אחד חשוב, ואז אביע משאלה. כן…

שכדי להמשיך לקיים את מיתרים ואת הנפשות האהובות-אוהבות, הפועלות בו לשם המטרה האהובה הזאת, נחוץ כסף. כמובן. ולא מעט. ומי שמאפשר לכסף הזה להתייצר ולכלכל אותנו, הוא כמעט לגמרי רק אני, בעשייה שלי בארץ ובעולם. 

ואני עייפה מהמירוץ הזה, בָּאופן הזה. 

אין מלים כדי לתאר עד כמה אני משתוקקת, עד בלי די ממש, להביא את עצמי ואת דבריי לעולם, עד כמה אני כמהה שבְּשֹוֹרת "המצפן" ותקשורת מקרבת תגיע להמונים (כן, החלום הישן של נגיעה במליונים, שעדיין אוחז בי…), עד כמה הספרים הרוחשים במגירות המחשב שלי, בוערים כבר לפרוח, עד כמה יצירותיי הכתובות והמוזיקליות והתיאטרליות מידפקות על שעריי ומבקשות לעוף. 

אבל אין בי יכולת עוד, וגם לא רצון, להמשיך עם ההיקרעות המתמדת, היומיומית, של ישיבה מפרכת, שעה אחר שעה, בְּמאמץ, שספיציפית למבנה של המוח שלי, תובע ממני התגייסות מסוג שאני לא חושבת שרבים/ות מכירים אותה או יכולים להבינה באמת. 

אפילו על ה"הרהור" הזה, הנכתב והולך, הגם שהוא עצמו נולד מתוך רצון אדיר להביא את קולי ולדבר אמת, אני יושבת כבר שעות על גבי שעות על גבי שעות. ככה זה אצלי. כי בשונה משירה, הנכתבת ממני כמעט מעצמה, רוב החומרים, המגיעים דרכי בסופו של דבר לעולם (וכל אלו שעדיין לא), דורשים ממני חציבה עצומה, פיתולי דיוקים, ריכוז – שמתפזר כל רגע (ראה ערך "מוח של ארנינה"), בקיצור (…), מלאכת פילוס גדולה, שפשוט זקוקה להרבה מאד אנרגיה וזמן, כדי לבקוע. 

וכאן המוקש. 

דווקא מפני שאני אוהבת מה שיוצא ממני, לפעמים מאד, הכמיהה שלי היא שאוכל להתמסר לכתיבה וליצירה (ולעשייתי כמורה!!!) בלי הענן המעיק של ה"שיווק". כל המהלכים של אחורי-הקלעים, שנועדו כדי להזכיר לא/נשים שאני (עדיין) קיימת, הם אלו שמכלים אותי. לא הכתיבה כשלעצמה, שממלאת אותי התעלות עד אין קץ גם כשהיא כרוכה בחציבה, אלא רק זו שאפופה בַּצבע הזה, השיווקי, שמנוֹהל, בבסיסו, על-ידי הפחד. (הפחד שלא יהיו מספיק אנשים בקורסים, שלא יהיה מספיק כסף, שלא אוכל/נוכל להתקיים לאורך זמן, כל אלו).    

מי מכם/ן שמכירים את התחום החדש-יחסית, של "העיצוב האנושי" (Human Design) יוכלו להבין עוד משהו על הפָּן הזה במבנה שלי, שהוא "פרוז'קטור". שאחד המאפיינים העיקריים שלו הוא, שהוא לא אמור ליזום דברים, אלא להמתין להזמנה מהיקום, כדי לפעול… חחח. הצחיקו אותי. אני אמתין??? לא רק שאיבדתי מזמן את האמון שמישהו, מתוך העולם שלו, "יזמין" אותי, אלא שכל-כך התרגלתי לנוע, לפלס, להתאמץ, לחצוב, כדי לפרוץ… והאופי הסוער שלי מצביע, לכאורה, על יכולת דווקא בכיוון הזה, לא???

וברצינות – כשהתוודעתי לפן הזה, הבנתי, הרבה יותר לעומק, את הקושי האדיר שלי בלהביא את עצמי באופן יזום, במיוחד במיוחד כשמדובר בלומר "אני צריכה" (שלא לומר "זקוקה"), או "אנא עזרו לי". כל חיי, ועדיין, אני נעצרת, עד כדי שיתוק ממש, כשמדובר בלומר "הנה אני!". 

וזה מבלבל, אני יודעת! כי בנפשי אני חיית-במה, ואוהבת זרקורים, ונהנית עד אין קץ מאינטראקציות הלוך ושוב עם קהל (שתלמידיי היקרים סופגים ממני השכם והערב… כולל, איך לא, דקדוקי העברית המשוגעים שלי, שאלוהים יעזור להם, שהם עדיין מחזיקים איתם מעמד), ומלאת יצירתיות, ושנינות, ועומק, וצחוק, צחוק, צחוק (בצד הדמע…). אז על מה את מדברת, ארנינה'לה???

על קושי מאיזור אחר במוח, חברות וחברים (חחח, אם מישהו מכם בכלל הגיע עד הלום…). על חוטים שכנראה לא קיימים אצלי, או שנפגעו אֲנוּשות מהטראומות החוזרות ונשנות שהונחתו עליי (ולא אומר שוב "אבא"…), שרובן ככולן שללו מן היסוד את מי שאני, ותבעו ממני להשתנות טוטאלית, ומיד. אז מה יכול היה הגוף הקטן הזה לשמר, שיְתַחזק אותו מבפנים? 

ובגלל הקושי העצום הזה, אילו יכולתי לבוא אל ההנחיה, אל הבמה, או אל הכתיבה (היינו הך מבחינה זו), כשכל ה"מסביב" מטופל על-ידי אחרים/ות, ואני יכולה פשוט להתמסר לחיים השוטפים דרכי – הייתי המאושרת באדם. פשוט. אלמלא הייתי צריכה למלא טפסים, שאלונים, מסמכים, טבלאות, רשימות ודו"חות, בפרטים עליי, או על עשייתי, או על תוכני סדנה שאני עתידה להעביר, או משהו מעין זה, הייתי מתחילה לנשום מחדש. 

ולא שאין לי עזרה, לא להתבלבל, נהפוך הוא. זכיתי ואני מוקפת נפשות אוהבות, שכל אחת מהן נוטלת חלק חשוב בַּמערך המורכב הזה, של אחורי-הקלעים, גם בארץ, גם בחו"ל. אלא שעדיין, כל-כך הרבה דברים רק אני יכולה לעשות… או כך לפחות זה נראֶה (למשל, לנקד את ה"אֶ"… מי תעשה זאת במקומי? טוב, זה באמת שיגעון פרטי, שלא לומר טירוף, אבל זאת רק דוגמא קטנה…). וטרם מצאתי את הנוסחה (גם הכלכלית) שתאפשר, באמת, לצמצם את ההתעסקות השיווקית ככל האפשר, ומאידך גיסא, שאת מה שכן יהיה צורך לקיים – מישהי אחרת תיטול ממני, וכך ייוותר בידיי רק מה שבאמת נועדתי לתת לעולם. 

ובשל כל אלו, כשהנסתר, כדרכו, רב על הגלוי, אני עוד יותר פתוחה כיום לאפשרות שגם מיתרים, המרכז שהקמתי לפני 21 שנה (!), ישַנֶה צורה (שממילא תשתנה מתישהו, כשאפרוש מכאן…), ושאולי אמצא את עצמי פועלת אחרת, ללא הגוף הזה, או רק עם חלקים ממנו, אינני יודעת. 

אני כן יודעת שאני בת 70. היום. ושאני לא רוצה עוד 70 שנה להמשיך בָּאופן הזה. גם לא 10. גם לא 2… 

אני רוצה אחרת. 

אני רוצה להצליח לפעול ואף לפרוח למרות ומעבר למגבלות שחושיי, ובעיקר אמונותיי, מציבים לפניי. אני רוצה להאמין שזה אפשרי. ואני רוצה גם להאמין, שיש דבר כזה נתינה ללא ציפייה לתמורה. גם ממני לאחרים, גם מאחרים אליי. 

מאד רוצה. 

נושמת שוב. 

מה תאמרו? תרצו לעזור לי במימוש החלומות שלי? התעוררה איזו קריאה בלב, של לעשות משהו למען ארנינה? 

אז הנה אומר לכם/ן מהו צעד שתוכלו לעשות, עכשיו, כדי לתרום (תרתי משמע) לקידומה של האפשרות הזאת. 

מתוך 12 ספרים (כן, שנים-עשר!) שממתינים במגירות המחשב שלי לתוֹרָם לצאת לאור (כל אחד מהם בשלב זה או אחר של מוכנות – החל מהשלמת הכתיבה עצמה, דרך עריכה, הגהה, או איור, וכלה בהדפסה, שיווק, משלוח, הפצה… שלא לדבר על הקלטה של כל הספר, ובסוף גם תרגום שלו, מתישהו, לשפות אחרות!!!), קפצה הילדונת שבתוכי, שוב ושוב, ואמרה, שהראשון שהיא רוצה שיהיה בעולם הוא ספר הילדים שארנינה כתבה, "בארץ הדקויות".  

אז הקמתי דף לגיוס המון. (כמובן, בעזרתה של לילך… הרי לא חשבתם/ן שאצליח להתעסק גם בזה, נכון…?????).  

אבל גם בַּמהלך הזה בחרתי, בחשש עצום, לפעול אחרת. 

זה לא גיוס המון בדרך המוכרת, שבה מוצעות תשורות לתורמים, בתמורה לנתינתם. זוכרים את העולם החדש? את הרעיון הכל-כך לא מוכר, של כלכלת-מתנות? כלומר, כזו שיש בה נתינה שאיננה כרוכה ישירות במשהו שמקבלים, אלא היא נעה מתוך עצמה, כמו במקרה הזה – מעצם הרצון לתת למישהו/י כי רוצים לקדם את עשייתו בעולם? 

בזה בחרתי. 

קודם-כל, מפני שההתעסקות בהקמה, הטיפול, הניהול, המעקב, גיוס התשורות, כתיבה לתורמים/ות, ועוד עשרות פעולות שהדעת שלי לא מכילה, מנעה ממני אפילו לחשוב על הכיוון הזה. אני באמת מתעלפת רק מהמחשבה. יודעת שזה מעבר לכוחותיי. ואילו עשיתי זאת, אפילו בעזרה של איש או אשת-מקצוע, זה היה מעמיס עליי עוד כמויות הסטריות של לחץ, מתח, ייאוש… ו – גוזל ממני חודשים שבהם, שוב, לא אוכל למצוא את הפנאי והכוחות לכתיבה. 

אז העדפתי להסתכן בזה שאולי לא כולם/ן יתחברו לדרך החלופית, ואולי אפילו לא אגיע לסכום הדרוש להוצאתו של הספר (או הספרים שיבואו בעקבותיו, אמן!!!). אבל החלטתי שאבוא שלמה עם לבי, אניח את הרעיון ואת הבקשה עצמה לפניכם/ן, ומה שיקרה – יקרה. 

לעוף מעבר לפחד, לא? ככה זה נראֶה. (נראֶה, כמו כנראֶה…). 

ומה שאני שמה עכשיו כאן הוא קישור לדף ההתרמה, שהוקם בפלטפורמה החלופית (שבה מיקי ואני גם מגייסות את התרומות לתמיכה באמא שלנו, ותודה מאד מאד לכל מי שכבר עשו שם את הצעד). 

תמצאו שם מלים שכתבתי על הספר ועל למה בוער בי שדווקא הוא ייצא ראשון לעולם, והקלטה של פרק אחד מתוכו (דוגמית להמשך).  

הנה הקישור לתרומה

וזה היה הלב שלי. חשוף באמת כפי שלא היה מעולם. 

מזל טוב לי, ארניני!!! 

ותודה לכל אחת ואחד מכם על כל צעד שהתאפשר או יתאפשר לכם/ן – בעצם זה שקראתם עד כאן, או בלכתוב לי (כאן או בהודעות אינספור במקומות אחרים, אמא'לה…), בפרגון, בהעברת הבשורה הלאה, בשותפות העמוקה לפילוס הדרך, בלאהוב אותי למרות כל הטירופים והעצבונים, ובלתרום לי ולעשייתי בעולם במעשים או במעות ממשיות. 

תודה, תודה, תודה.