עד היום אני זוכרת אותה. יותר מ-20 שנה אחרי. אמנם כיום אני מחייכת בלבי, בלי זֵכר לכיווץ שליווה את ההיזכרות הזאת בעבר (במשך 10 שנים!), אבל עובדה – היא עדיין קיימת בתודעתי…
מה הקטע?
קודם-כל, היא היתה אדומה (פיתוי בלתי-סביר בעליל מבחינתי).
שנית, היא היתה יפה (תמורה מיידית).
שלישית, היא היתה עשויה מחומר ממש מעולה, כך שהיה צפוי שהיא תחזיק מעמד הרבה זמן (ערך מובטח).
מספיק, לא?
אז זהו, שלא. כאן מגיע ה'אבל'.
ממש דקה לפני שראיתי אותה, קניתי אחת זהה. שחורה. ולא העזתי להוציא כסף על אחת נוספת. המוח שלי סיפר לי שזה "בזבוז", שיש לי מספיק חולצות אדומות בארון, ובעיקר – שאולי, פעם אחת בחיים, אפעל בשיקול-דעת. אז החלטתי ללכת משם (בחירה), לראות איך אני מרגישה עם הוויתור על האדומה, ואם-יהיה-ממש-נורא – לחזור לשם למחרת.
רק שכמו בכל האגדות ההפוכות – כמובן שבסוף לא חזרתי. וכשהגעתי הביתה ופתחתי את הארון, והבנתי שאין לי אפילו חולצה אחת שדומה לה, נולדה האובססיה. (וזה המחיר האמיתי). "איך לא קניתי אותה?! מה חשבתי לעצמי? לא היה ברור שלא אספיק לחזור לחנות? מה כבר היה קורה אילו קניתי אותה? כמה זה כבר היה עולה לי?"
ואם מישהי/ו מכן/ם חושבת שאני מגזימה בתיאור, אז טעות בידכם. לקח לי כמעט 10 שנים להיפטר מהקיבעון הפסיכי הזה. ולהבין משהו על איך אני מעדיפה להתנהל. (במיוחד אחרי שמהנסיעה הקודמת, לאיטליה, חזרתי עם 11 זוגות נעליים… חחחחחח).
מוסר-השכל
אין אחד כזה. כלומר, לי יש את שלי ואני מזמינה אותך למצוא את שלך. יתרה מזאת – כמובן שאפשר לשפוט כל צעד שלי בסיפור הזה, כל אחת/ד לפי תפישת-העולם שלו/ה. אבל אם כבר לשפוט, אז אני ממליצה לעשות זאת רק אם מן השיפוט אותי תלמדי/י משהו על עצמך. (כאילו שאפשר לשלוט בשיפוטים…).
מבחינתי – המלים שהדגשתי (פיתוי, תמורה מיידית, ערך, בחירה, מחיר) הן המשמעותיות בסיפור. וזה מה שאני למדתי על עצמי, עם הזמן:
- שפיתוי מפתה אותי…
- שתמורה מיידית היא כוח עצום ("סיפוק מיידי" בשפת היום-יום)
- שערך הוא הדבר החשוב מבחינתי
- שבחירה – אני רוצה לעשות מתוך חיבור לצרכיי ולא מתוך פחד
- שאני מעדיפה לשלם מחיר נמוך-יחסית בכסף, מאשר גבוה (מאד) בנפש
כלומר, לעניין עצמו – במבט של היום, הייתי מעדיפה אילו כן קניתי אז את החולצה. כי כשלא קניתי אותה – זאת היתה החלטה שנבעה מפחד, לא מבחירה מחוברת-צרכים. פחדתי מן הדפוס שלי-עצמי, שיגרום לי להיכנע לפיתוי בלי להקשיב לעצמי באותו רגע. ניסיתי לעשות מה-שכל-העולם-עושה-עם-דפוסים והוא – לאלץ את עצמי "להתגבר" על הדפוס "להשתלט" עליו (כאילו). כלומר, לעשות שינוי התנהגותי, שאיננו מחובר לצרכים העמוקים שלי.
הגיונית? אילו קניתי, זאת לא היתה כניעה נוראית, כי הרי לא עמדתי לקנות 11 חולצות… רק עוד אחת. אילו קניתי, התמורה המיידית אכן משהו ממשפחת הסיפוק המיידי, בעיקר בזכות האסתטיקה של החולצה.
לעומת זאת, דווקא משום שפעלתי מתוך פחד, ויתרתי על ערך שהחולצונת המקסימה הזאת היתה נותנת לי: בת-לוויה נאמנה, שמן הסתם היתה נשארת אתי לאורך-זמן (כמו אחותה, שאכן קיימת עד היום…). כלומר, אילו פעלתי מתוך בחירה, ייתכן שהייתי בסופו של דבר מגיעה לאותה החלטה, שלא לקנות – אבל היא היתה נובעת מתוך חיבור לעצמי. ואפילו כך, אני נוטה לחשוב, שהייתי בוחרת כן לקנות, דווקא משום מחירה הזול של החולצה המשובחת והידיעה שאני קונה רק אחת ולא 9…
וגם – בגלל נצְחון-הפחד (שלכאורה מנע ממני להיכנע לדפוס הפיתוי), בניגוד לחיסכון הזעיר בכסף, מצאתי את עצמי משלמת מחיר כבד בצד הרגשי – אובססיה מחשבתית, אשר טפשית ככל שהיתה – היא גזלה ממני אנרגיה, שמחירה גדול בהרבה מזה שהייתי משלמת אילו קניתי את החולצה ושוכחת מכל העניין.
מה מוסר-ההשכל שלך?
האמת, שאשמח לשמוע. ומקווה שאגיע אפילו להתייחס לתגובתך בכתב.
אגב, טרם השבתי לכל מי שכתבו לי בעקבות המאמר שלי על לקיחת אחריות. אעשה זאת בקרוב!
אז מה האנלוגיה בין הסיפור שלי לבין חולצת-מיתרים שלכם?
הפיתוי – מיתרים מציע שפע של הזדמנויות למידה, התפתחות ושינוי שאין כל-כך במקומות אחרים (ככה זה באמסטרדם). לחלק מכם/ן כבר יש חולצה אחת של מיתרים… לחלק עדיין לא, והחולצה הזאת נשמעת מאד מפתה… ונוסף על כל זה, אנחנו בעיצומו של מבצע הקיץ שלנו. לא פשוט לעמוד בזה…:-)
התמורה המיידית לכך שתירשמו כבר עכשיו לאחת מן ההשתלמויות (או ליותר…) יכולה להיות – שמחה (שעשיתם משהו למען עצמכם ו/או היקרים לכם), שקט נפשי (שיודעים שמחכה לכם דרך חדשה, ששכרה בצידה), בהירות (לגבי הצעד הבא שלכם).
הערך שתקבלו מן ההרשמה בכלל ומן ההרשמה המוזלת בפרט – ברור (לי) מאליו. שינוי ביחסים עם עצמכם/ן ועם היקרים לכם. כי אתם משקיעים בעצמכם, ביחסים שלכם וביחסים עם אנשים משמעותיים בחייכם. אתם עושים צעד מודע לשיפור חייכם – ששכרו המובטח בצידו.
בחירה? זה נרEה לי ברור מאליו: במה אתם בוחרים? בלהמשיך לחיות כמו עד עכשיו ולהסתפק בחולצות שכבר בארון, או – בנקיטת צעד אמיץ, של הצטרפות לדרך שמבטיחה סוף-סוף לצאת מן הדפוסים המכאיבים? בכניעה לפחד, שמסרב לשינוי, או – בצעד של אהבה, שיוביל אתכם למקום אחר בחייכם?
המחיר??? כן, כמובן ישנו המחיר הממשי. הסידור הכולל בעולמנו הוא, שהרשמה להשתלמות כלשהי עולה סכום כלשהו. אבל אם לא נרשמים – משלמים לרוב מחיר גבוה עשרות מונים, של דכדוך, תסכול, מריבות, כעסים, עלבונות, הסתגרות, התפרצויות, פגיעה בעצמכם וביחסים שלכם, כל הסלט הידוע.
ברור שאני טיפה מגזימה, וטיפה סובבתי את הדברים כך שיתאימו למשל-החולצה, אבל רק טיפה.
מי שכבר היו איתנו – יודעים/ות שאין כאן מלה אחת מוגזמת. להיפך. ומי שטרם היו – לא אכביר עוד. את, אתה ועוד אנשים קרובים לכם, מוזמנים להיכנס עכשיו לדף-הפעילויות המעודכן (והמקסים) שלנו, שייתן לכם את כל התמונה על המתרחש במרכז מיתרים – בקרוב מאד מאד וגם בהמשך.
מי שאל מה בקרוב?
סמינר המתמרה, "דקה וחצי לפני החגים – איך להגיד 'לא' באופן שמשמר את החיבור?", יום שישי, 16.8, 9:00-15:00. מגיעים, מספרים, צוללים, בוכים, צוחקים, רואים, שואלים, מבינים, פתאום יודעים מה לעשות – ויוצאים אחרת.
מחכה לכם באמסטרדם
ארנינה
נ.ב.
הנחת-קיץ אמרתי כבר? (שלא תשכחו את הפיתוי…)
בקישור הבא תמצאו קישורים לכל הפעילויות שלנו לשנה הבאה שרובן עדיין בהנחת קיץ (עד סוף אוגוסט) לחצו כאן