הרהורי יומולדת-70 (1) – המסך עולה (מעל במת חיי) – ה'למה' הגדול

23 ימים מפרידים ביני לבין סיום העשור השביעי של חיי.
30 – אם נלך על הגרסה העברית של כל זה (י"ט בשבט, 1.2.21).

שלושים ימים, שבסופם (למען הדיוק, כשבועיים אחרי התאריך הרשמי, קרי, במוצ"ש ה-13.2.21) – חגיגת יום-הולדת 70 שלי… עם א/נשים ממשיים – בבית ממשי (ככל שהמציאות ההזויה תאפשר), ועם א/נשים וירטואליים – בכל העולם (וגם אתם/ן תוזמנו, כן כן!).

ועכשיו הפואנטה 

שלושים ימים (ולילות…), שבמהלכם לקחתי על עצמי מהלך לגמרי לא מובן מאליו מבחינתי – להביא אותי לעולם חשופה משהייתי אי-פעם.

לבֵנה אחר לבֵנה, בסבלנות ובחמלה ככל שאוכל לגייס, לצאת החוצה מזווית שטרם נוסתה עד כה.

כלומר, שלושים ימים שבהם אתגייס (כל פעם מחדש), אתכוונן, אאזור אומץ ואחלוק מנבכי לבי וממאורעות חיי בחשיפוּת וּבִפגיעוּת.

מה הקושי, ארנינה?

שלפני האומץ – ישנו הפחד.
לפני הפריצה – ההתאבנות.
לפני החשיפוּת – הסתרה.
לפני הפגיעוּת – בושה.

וכדי להתגבר על כל אלו נחוצים כוחות נפש.

ולשמחתי, למרות הקושי וכל השאר, עם תחילתה של השנה החדשה הזו, בָּעולם וּבְחיי, בחרתי לגייס את הכוחות האלו כדי לחצות עוד ממהמורות הפחד והבושה, ולפרוץ עוד מחסומים שאוחזים בי מזה שנים רבות.

או, במונחים של "המצפן" – להיעזר בארבעת מפתחות ה-א.ה.ב.ה: אומץ, הקשבה, בחירה, התמרה. ובעזרתם לנווט בתוכי את ההתגייסות הפנימית שתידרש (כל פעם מחדש…) לאורך התקופה הזאת – איסוף (עצמי), כתיבה (חשופה), התעלפות (מרוב פחד), פרסום (למרות הפחד).

נכון, אומץ תמיד היה ויש לי.

אבל.

הפעם הוא נדרש ממש במנות מוגברות. ישר לווריד.

כי גם בתוך שלושים הימים האלו, וגם ביום-ההולדת עצמו, ידעתי שאני רוצה, בין היתר, לומר דברים שלא ידעתם/ן עלי. חלקם כאלו שממש לא נוח לדבר עליהם. וּלהשמיע מיצירותיי, מעובדות וגולמיות. ולהניח בקשות על הכתב. וזה חשוף, חשוף. תמיד, ועוד יותר הפעם. במיוחד כי אני גם דמות מוכרת (לפחות לחלק מן הציבור). (כן, גם זה אחד העניינים השנויים במחלוקת פנימית רבת-שנים).

שעל-כן הפחד והבושה המשיכו לומר את שלהם.

והתבחבשתי עם המועקה המצוקתית הזאת ימים (ולילות…) רבים, וכמעט ויתרתי. כי הקולות העתיקים אמרו "פאתטי", ו"אחרי כל-כך הרבה שנים של עבודה תודעתית, וטיפולים אין-ספור שקיבלת, ועוד עם 'המצפן' – איזו בושה שאת עדיין 'תקועה', ואת נחשבת מורה גדולה…". ככה המוח שלי שורט, ימים ולילות… (ושנים…).

ועדיין, ידעתי שאני רוצה.

כלומר, רציתי ורוצה למצוא בתוכי את התנועה שתאפשר לי לפרוץ את גבולות עצמי. כדי להצליח להיות עוד יותר שקופה, אמיתית, אותנטית, משהו באיזור של כל המלים האלו.

ולא הצלחתי. וכמעט ויתרתי. כמעט. 

אז למה לך כל זה? 

כי אני רוצה להפסיק להסתיר. כי יש בי כמיהה להביא את עצמי במלואי, לא משנה מה יגידו. כי חיה בי תשוקה רבת-שנים לחיות בעולם של אמת, כנות, לב, חמלה, מה שתרצו לקרוא לו. כי יש בי עייפות-החומר מן הסבך הרגשי שבו נתונים רובנו, וגם אני, בגלל הכבלים המטורפים של דורות הדיכוי הלא-מודע של חיוניותנו. חיוניותי.

אבל… (אומרים שוב הקולות המחניקים העתיקים) זה נשמע קטן, ומרוכז בעצמו (עד כדי נרקיסיסטי), ולמי באמת אכפת, וממילא אמות בסוף ומי יזכור, ו…

אבל… תודה לאל, שבעורפי נשפו – וממשיכות לנשוף – כמה נפשות אוהבות, שלא הסכימו שאוותר עליי.

וכל אחת, בדרכה ובזמנה, דחקה בי עוד קצת להמשיך להתעקש.

כי זה להתעקש עליי.

כי שבעים קורה פעם אחת בחיים, הן אומרות. ואת פשוט חייבת את זה לעצמך.

והמוח מסכים (כי גם הוא בעדי לפעמים…).

אבל הוא עדיין מבוהל. כי הוא רוצה לשמור עליי. והוא מאמין (כמו כל האנושות המבולבלת), שרק אם אמשיך למחזר הרגלים ודפוסים ואמונות של כל חיי, כך אגן על עצמי. כי המוּכָּר הוא הבטוח. (מה שמכנים בטעות "איזור הנוחות", למרות שאין בו שום נוחות שהיא).

ושוב כמעט ויתרתי. אבל רק כמעט.

כי ידעתי שיש משהו שאני לא רואה.

התַּפנית

ואז הגיעה עוד שיחת-תמיכה כזאת, עם אחת מתלמידותיי האהובות (פרננדה, דווקא מברזיל). שכמובן, הִפנתה כלפיי את מה שאני מלמדת… חומרי "המצפן"…

ובזכותה, משהו עמוק וחשוב פשוט התפצח בקרבי. משהו לגבי משמעות התשוקה שמפעפעת בי, ממש כל חיי, של לצאת עם היצירה שלי לעולם (ואולי עם האמירה שלי בכלל).

והבנתי!!!

שלדַבֵּר אותי בקול רם, עכשיו, את מה שרוצה לצאת, זה בעצם, סוף-סוף, לתת מקום מלא לילדה שהייתי, שעדיין בתוכי וכמהה להישמע; לכבד אותה, על כל צבעיה, לבחור בה כבַמניע העמוק לעשייתי הזאת. להכיר בה. מהותית.

וואו אחד ענק.

הבנתי שזה בדיוק לחיות, הלכה למעשה, את ארבעת מפתחות ה-א.ה.ב.ה בתהליך הזה, של לקראת יום-ההולדת, כולל לחשוב, שוב, על המופע (שאני חולמת עליו כבר ארבעים שנה ואין לדעת מתי יקרום עור וגידים), ועל כל הספרים שלי (כולל הספר האוטוביוגרפי שאף אחד כמעט לא יודע שהוא קיים, וטרם הושלם גם הוא).

ממש הרגשתי איך הגוף שלי מתרומם וחוזר לנשום, כשזה התפענח.

איך הפענוח הזה מפוגג את כל הצבע העכור של "אני יותר מדי כבדה", "לא רוצה שירחמו עליי", "פאתטית", לא משנה מה.

איך הוא מְפנה מקום של כבוד עצום לילדונת, שבעצם כל חייה מושכת לי בשרוול כדי שאַפנה אליה את מבטי האוהב, שאתייחס אליה כפי שתמיד נכספה שיתייחסו אליה, שאאפשר לה לבוא לביטוי בלי צנזורה חונקת, בדיוק כמו שהיא רוצה, כדי שהיא תרגיש שהיא סוף-סוף יכולה להיות במלואה.

וואו וואו וואו. (עדיין מעכלת).

ויחד עם פרננדה חזרתי לִצְפּוֹת בַּריקוד שלי מלפני… 7 שנים (!!! בכלל לא זכרתי שזה היה כה מזמן).

והכל שם!

הנה הקישור לריקוד, אם תרצו להיות אתי גם בזה. כאן>>>

ועכשיו אני מבינה עוד, שבעצם אני נכנסת לַהשלמה של המהלך הזה, של הבְּקיעה מתוכי החוצה (שמתומצת בריקוד), של נתינת המקום המלא לכל מה שחיכה ומחכה לצאת כל-כך הרבה שנים, שלא העז לומר את עצמו, כולל הכל. כן, כולל העצב, והכאבים, והחסך, ונסיונות ההשתקמות, והצלילוֹת החוזרות, וגם החדווה והתשוקה והחלומות הגרנדיוזיים.

והכל – בשבילה.

הילדונת הקסומה, המרהיבה הזאת, הלבדית. הצוהלת, העצובה, מה שהיא.

לא בשביל העולם.
בשבילה.
בשבילי. בשבילי.

מה שלא העזתי להרשות לעצמי בעצם אף-פעם בחיי. בשבילי. למעני. בעדי.

ומדויק הרבה יותר – למען הילדונת ההיא, הזאת, שתמיד תמיד תמיד היתה ועודנה שם, כאן, ותמיד תמיד תמיד היתה גוש פועם של חיוניות מתפרצת, שרק בגלל שאבא שלה עמל כה חזק לרסן אותה, והצליח לא רע (אבל לא לגמרי, תודה לאל!), היא למדה להחניק את עצם השתוקקותה להביא את עצמה כְּמוֹת שהיא, עזה, צוחקת, מצחיקה, אוהבת, מרעיפה, מבקשת, מקווה. (וגם – מתבלבלת, שוכחת, אבודה, נבוכה, מתביישת, נופלת וקמה).

ובסופו של דבר עלתה מחשבה נוספת.

שמן הסתם, "על הדרך", המהלך הזה יהיה גם השראה לעולם. האומץ שבזה. ועוד בגיל הזה… אז בכלל יֵיצא פועלִי בשכרי כפליים.

מתרגשת. עוד רגע שולחת. נותרה פינה אחת אחרונה.

שִירָתִי

כחלק מערוצי האומץ, בכל מסר או פוסט כזה, שאעלה במהלך התקופה הזאת, אקנח במשהו מעולם היצירה, פרי עטי.

נכון, כבר העליתי שירים וסיפורים ומאמרים וסרטונים שלי, וכבר חלקתי פיסות חשיפה, וזה ימשיך לקרות גם אחרי הימים האלו. אבל כאן, בפינה הזאת, עכשיו, יש לי הרגשה אחרת בלב. יותר חשופה.

כי אני מביאה את הדברים בָּהקשר הגלוי, של האומץ הכרוך במהלך.

כי אולי תשמעו בהם הֶקשרים חדשים.

ואולי בכלל לא תקראו…

אוקיי. מספיק מלים.

הנה השיר שעומד מאחורי הריקוד, בגרסתו המלאה. "תְּלוּיָה". ותמצאו אותו בבלוג.
ארוך מכדי להכניס הכל לכאן. כאן הקישור, אם תרצו לקרוא>>>

תודה לכל מי שהגיע/ה עד הלום.
תודה שאתם/ן איתי.

ארנינה