שלום לך
תודה שבאת לבקר באתר של מיתרים!
האתר בשיפוצים כרגע
הדף הזה הוא הבלוג של ארנינה

כל שאר הקישורים והמידע נמצאים בקישור הזה: https://arninakashtan.com

פוסט, תקשורת מקרבת

המחלוקת שיש לי עם סופר-נני ופרופ' רולידר – ומדוע אני מודאגת מהמלצותיהם (וזה ממש לא רק להורים)

פוסט, תקשורת מקרבת

יעל בבית-חולים – לקראת לידה יזומה (נקווה שלא), ואני מתארחת היום בפורום אמהות ב"תפוז", עונה שם על שאלות בענייני יחסים ותקשורת עם הילדים.

(למי שרוצות/ים לעלעל בכתובים שם – http://www.tapuz.co.il/communa/userCommunaMsges.asp?Communaid=11129&smsMsg=)

ומה שקרה, עוד לפני שפתחנו רשמית את האירוח, הוא – שנוצרה שם מהומה קטנה סביב הכותרת הראשונה שבה בחרתי, "מה שסופר-נני ופרופ' רולידר שכחו לספר לכם על הילד/ה שלכם".
אז מה שאני בעצם משתפת אתכם בו הוא – איך התמודדתי עם התגובות שעלו שם. כי אני גם מרגישה סיפוק מהצעדים שנקטתי, וגם חושבת שאפשר ללמוד מזה משהו.

אז קודם כל – קראתי בתשומת-לב רבה מאד כל מה שכתבו לי. 2 נשים במיוחד כתבו מלים קשות למדי, אחת על מה שהיא חוותה מן הכותרת הזאת (זלזול, ביטול והשמצה של האנשים שהוזכרו) והשנייה על האופי המחורבן שלי (לכאורה).
לשמחתי, זו שתיארה אותי כ"מתנשאת, מזלזלת באחר" ועוד משהו, לא זוכרת כרגע – כל כך רחוקה מלתאר משהו שאני בכלל מתחברת אתו, שזה באמת לא נגע בי. לעומת זאת, הצטערתי מאד, שמשהו כל כך חריף נכתב באופן אנונימי (מישהי אחרת אכן העירה לכותבת על כך). הייתי מעדיפה, שכל דבר-ביקורת או מחאה שנאמר למישהו – ייאמר ישירות, עם האומץ והפגיעות הנדרשים לעמידה כזאת מול אדם אחר.

זה למעשה הפרק הראשון בהרהוריי: עד כמה קשה לעמוד בפגיעות ובאומץ על דעתנו וצרכינו. עד כמה קל יותר להסתתר.

הפרק השני הוא – איך להגיב.

(והמשך יבוא בימים הקרובים מאד).

5 תגובות

  1. חל שיבוש כלשהו באמצע התגובה שלי. אני מבקש להחליף לנוסח המתוקן כאן.

    ארנינה יקרה.
    מפני שהנושא חשוב ויקר בעיני, וכן גם את, ומפני שהזמנת תגובה, נכנסתי לתפוז וקראתי הרבה מהדברים שם. אפשר לומר שהשקעתי זמן ותשומת לב – מפני שכבר מקריאת המייל שלך הרגשתי שיהיה לי מה להגיד – אבל היה לי חשוב להצטייד מקודם בכל ההקשר.
    אני לא מרבה להחשף למסרים של רולידר ודליות, אך יש לי מושג לגבי הגישות שלהם. בשום אופן לא אתיימר לשקף את דעתם, אך בהמשך אעיר משהו לגופו של עניין.
    אולם אתחיל במה שגירה אותי מלכתחילה – וזה ניסוח הכותרת.
    ברור שאין אסון בכותרת הזאת. דווקא אותה מירי שגילתה רגישות לגביה, הבינה כנראה שאת יכולה לעזור לה (בעניין העו"ד שלה) יותר ממה שהיא השיגה עד כה.
    האידיאל לעניין זה היה יכול להיות דיאלוג אינטראקטיבי שלך עם רולידר ודליות, שהיה גורם לכל המשתתפים להבהיר זה לזה, וגם לעצמם, את פשר ההבדלים בגישות השונות – עם דיון ענייני בצרכים שכל גישה מנסה לספק.
    היות והאידיאל לא מתקיים בינתיים – עדיין יש מקום לדון בבחירה שלך בכותרת לדיון.
    אני ניסיתי לשער לעצמי את הצרכים והרגשות המשתמעים מבחירתך.
    הבחנתי ברוגז (לגיטימי) על מה שאת רואה כיעוץ להתנהלות של הורים שהיא בלתי-אופטימלית בהשוואה לגישה של "תקשורת מקרבת", עם חשש לנזקים עתידיים למערכת היחסים ואף לעיצוב דפוסי ההתנהלות של הילדים.
    הבחנתי גם בצורך להעמיד דברים על חודם באופן גלוי, כנראה גם כדי לעורר עניין אצל הקוראים על ידי ההדגשה שמדובר בגישה שונה בהחלט מזו שנכנסה לאופנה במדורים הבולטים בתקשורת.
    אני הייתי מסיק אפילו מהתגובות (המעטות אך בד"כ ענייניות והוגנות) שהיה פספוס מסויים, שנכנסה נימה בלתי-מועילה. יש כאן התחכמות מתנצחת. על פניו, את מצביעה על משהו שפשוט "נשמט מזכרונם" של אלה השניים, ואת רק מתקנת את הפגם שהשיכחה גרמה… ברור שהקורא הנבון אמור להבחין שאת לא עוסקת באמת בשיכחה אלא בגישה שאת אולי פוסלת אותה ממש. ברור שאת לא חייבת ולא אמורה לחלוק כבוד מיוחד לנציגי גישה יריבה, אולי גם מזיקה לדעתך – אך שימוש באירוניה בנסיבות אלו אינו בגדר מסר מקרב.
    אני מודע לזה שתקשורת מקרבת היא בגדר בחירה, ולא חובה בכל מקרה – אך לדעתי כאן האירוניה ממש לא רצויה. למעשה המחלוקת הזאת נמצאת בתוככי המודעות האישית של הורים האמורים לבחור את דרכם. אני מרגיש שלא מועיל להביא נימה כזו לתוך השיח המתקיים גם בתוך כל אחד.
    ועכשיו עלי להצביע על חלופה שתענה על אותו צורך ותשקף את אותו רגש. כאן הבחירה תלויה בדקויות סגנון. לכן רק אדגים מה שאולי הייתי אני אומר אילו הייתי אַת: "המחלוקת שיש לי עם סופר-נני ופרופ' רולידר, ומדוע אני מודאגת מהמלצותיהם".
    עכשיו אני רואה, שכותרת כמו זו שלי תגרור אותך לויכוח עם שיטותיהם, בעוד הצבעה על "מה ששכחו" מאפשרת דיון שבו שמם בכלל לא יוזכר. על זה אני משיב לעצמי שאולי גם כדאי לציין במשפט או שניים שאכן הדרך שלך נבדלת מדרכם. זה בכל אופן עדיף על אירוניה שיש החשים מתוכה התנשאות.

    אוסיף עוד הערה לגבי מה שחסר לי (מרוב בורותי) במסר שלך. את אכן מזכירה את הצורך של ההורים בכבוד, שראוי להם לבטא אותו בתקשורת מקרבת. אני בטוח שגם תתמכי במילוי הצורך של הילד בכבוד. לא מצאתי אצלך את הצורך של ההורים להחזיק בסמכות מתוקף תפקידם. זהו לדעתי צורך אמתי שאי-אפשר לזלזל בו. ה"חוזה" בין הורים וילדים חייב לדעתי לכלול גם את סמכות ההורים להחזיק במילה הקובעת. אני חושב שלזה מתכוונים בעיקר כאשר מדברים על "גבולות". כמובן, השימוש בסמכות זו צריך להיות במידה ובחוכמה. ראוי גם לברר עם הילדים סוגיות שבמחלוקת – אך כפי שגם את אמרת, רצוי שזה ייעשה מחוץ לסיטואציה, בזמן ובנסיבות המתאימים.
    אני מבין ש"המחנה היריב" מזניח את התקשורת המקרבת, ויש לו שגיאות – אך תשקלי נא כי אולי יש להם תפקיד חיובי בתוך הציבור הבלתי-מתוחכם, שלמד להתחמק מהאחריות על טיפוח האישיות של הילד, תוך ויתור על הסמכות ההורית.

    שלך, אשר

    1. אשר, מקוצר-זמן כרגע – עונה ממש בקצרה:

      אני מקבלת הרבה ממה שאתה אומר כאן.
      מאד מאד מודה לך על האכפתיות והרצון לתרום שאני קוראת משורותיך ומרמת הפירוט!
      ואני חושבת שאאמץ את הצעתך לכותרת חלופית – "המחלוקת שיש לי עם סופר-נני ופרופ’ רולידר, ומדוע אני מודאגת מהמלצותיהם".
      ממש שמחה על הרעיון!!!
      כי לא היתה לי ממש שום כוונה לתקוף – כן רציתי, מאד, להגיד שמשהו כאן מאד חסר לי.
      ועכשיו עזרת לי ממש למצוא את הניסוח, לפחות כיוון – שגם אני אהיה הרבה יותר שלמה אתו.
      המון תודה

  2. ארנינה יקרה.
    מפני שהנושא חשוב ויקר בעיני, וכן גם את, ומפני שהזמנת תגובה, נכנסתי לתפוז וקראתי הרבה מהדברים שם. אפשר לומר שהשקעתי זמן ותשומת לב – מפני שכבר מקריאת המייל שלך הרגשתי שיהיה לי מה להגיד – אבל היה לי חשוב להצטייד מקודם בכל ההקשר.
    אני לא מרבה להחשף למסרים של רולידר ודליות, אך יש לי מושג לגבי הגישות שלהם. בשום אופן לא אתיימר לשקף את דעתם, אך בהמשך אעיר משהו לגופו של עניין.
    אולם אתחיל במה שגירה אותי מלכתחילה – וזה ניסוח הכותרת.
    ברור שאין אסון בכותרת הזאת. דווקא אותה מירי שגילתה רגישות לגביה, הבינה כנראה שאת יכולה לעזור לה (בעניין העו"ד שלה) יותר ממה שהיא השיגה עד כה.
    האידיאל לעניין זה היה יכול להיות דיאלוג אינטראקטיבי שלך עם רולידר ודליות, שהיה גורם לכל המשתתפים להבהיר זה לזה, וגם לעצמם, את פשר ההבדלים בגישות השונות – עם דיון ענייני בצרכים שכל גישה מנסה לספק.
    היות והאידיאל לא מתקיים בינתיים – עדיין יש מקום לדון בבחירה שלך בכותרת לדיון.
    אני ניסיתי לשער לעצמי את הצרכים והרגשות המשתמעים מבחירתך.
    הבחנתי ברוגז (לגיטימי) על מה שאת רואה כיעוץ להתנהלות של הורים שהיא בלתי-אופטימלית בהשוואה לגישה של "תקשורת מקרבת", עם חשש לנזקים עתידיים למערכת היחסים ואף לעיצוב דפוסי ההתנהלות של הילדים.
    הבחנתי גם בצורך להעמיד דברים על חודם באופן גלוי, כנראה גם כדי לעורר עניין אצל הקוראים על ידי ההדגשה שמדובר בגישה שונה בהחלט מזו שנכנסה לאופנה במדורים הבולטים בתקשורת.
    אני הייתי מסיק אפילו מהתגובות (המעטות אך בד"כ ענייניות והוגנות) שהיה פספוס מסויים, שנכנסה נימה בלתי-מועילה. יש כאן התחכמות מתנצחת. על פניו, את מצביעה על משהו שפשוט "נשמט מזכרונם" של אלה השניים, ואת רק מתקנת את הפגם שהשיכחה גרמה… ברור שהקורא הנבון אמור להבחין שאת לא עוסקת באמת בשיכחה אלא בגישה שאת אולי פוסלת אותה ממש. ברור שאת לא חייבת ולא אמורה לחלוק כבוד מיוחד לנציגי גישה יריבה, אולי גם מזיקה לדעתך – אך שימוש באירוניה בנסיבות אלו אינו בגדר מסר מקרב.
    אני מודע לזה שתקשורת מקרבת היא בגדר בחירה, ולא חובה בכל מקרה – אך לדעתי כאן היא לא רצויה. למעשה המחלוקת הזאת נמצאת בתוככי המודעות האישית של הורים האמורים לבחור את דרכם. אני מרגיש שלא מועיל להביא נימה כזו לתוך השיח המתקיים גם בתוך כל אחד.
    ועכשיו עלי להצביע על חלופה שתענה על אותו צורך ותשקף את אותו רגש. כאן הבחירה תלויה בדקויות סגנון. לכן רק אדגים מה שאולי הייתי אני אומר אילו הייתי את: "המחלוקת שיש לי עם סופר-נני ופרופ' רולידר, ומדוע אני מודאגת מהמלצותיהם".
    עכשיו אני רואה, שכותרת כמו זו שלי תגרור אותך לויכוח עם שיטותיהם, בעוד הצבעה על "מה ששכחו" מאפשרת דיון שבו שמם בכלל לא יוזכר. על זה אני משיב לעצמי שאולי גם כדאי לציין במשפט או שניים שאכן הדרך שלך נבדלת מדרכם. זה בכל אופן עדיף על אירוניה שיש החשים מתוכה התנשאות.

    אוסיף עוד הערה לגבי מה שחסר לי (מרוב בורותי) במסר שלך. את אכן מזכירה את הצורך של ההורים בכבוד, שראוי להם לבטא אותו בתקשורת מקרבת. אני בטוח שגם תתמכי במילוי הצורך של הילד בכבוד. לא מצאתי אצלך את הצורך של ההורים להחזיק בסמכות מתוקף תפקידם. זהו לדעתי צורך אמתי שאי-אפשר לזלזל בו. ה"חוזה" בין הורים וילדים חייב לדעתי לכלול גם את סמכות ההורים להחזיק במילה הקובעת. אני חושב שלזה מתכוונים בעיקר כאשר מדברים על "גבולות". כמובן, השימוש בסמכות זו צריך להיות במידה ובחוכמה. ראוי גם לברר עם הילדים סוגיות שבמחלוקת – אך כפי שגם את אמרת, רצוי שזה ייעשה מחוץ לסיטואציה, בזמן ובנסיבות המתאימים.
    אני מבין ש"המחנה היריב" מזניח את התקשורת המקרבת, ויש לו שגיאות – אך תשקלי נא כי אולי יש להם תפקיד חיובי בתוך הציבור הבלתי-מתוחכם, שלמד להתחמק מהאחריות על טיפוח האישיות של הילד, תוך ויתור על הסמכות ההורית.

    שלך, אשר

  3. הי ארנינה!
    רציתי לשתף וגם לשמוע ממך על זה: התגובה שלך לאותה ביקורת היתה עידוד ההידברות, וזה מעורר אותי לתגובה הזאת.
    בעצם ביקשת עזרה, ולי מאוד קשה להביע עמדות אישיות שנחשבות "חתרניות" או אחרות בפני המנהלת שלי. יש פה חשש והדפוס שלי הוא "ריכוך" או ריסון העמדות שלי שיהיה קל לעכל אותי… ובפועל אני רואה שזה משיג תוצאה הפוכה, והעובדות שכן "מעיזות" זוכות להקשבה והערכה מצידה. למרות ההבנות הרבות אני לא מצליחה לשנות את ההתנהגות שלי. וקשה לי עם זה כבר. וזה קורה לי עם דמויות סמכותיות ולא עם משפחה או חברות. מה לעשות? אני קצת נואשת…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

צרו איתי קשר