מרחוק, מבעד לצעדיי המדודים, אני רואה אותה, קטנטנה, בוקעת מתוך ידו של אבא, פוצחת בהליכה, שמיד מתחלפת בריצונת, מבטה, כְּזה של דבורה החגה אל טרפה, מרוכז בַּפֶּרח שאליו תגיע בעוד נצח, שמלתה הלבנבנה, שריד לסוף-השבוע שזה עתה התפוגג, נוצצת באור היקרות של השמש המפציעה, והיא שועטת מעדנות אל אוצרה. בִּקצה מבטי, הפוסע עתה על פניה, אני רואה את השִֹיחַ מחייך אליה, מתענג את תשוקתה מבלי דעת את הצפוי לו, והיא עוד מעט קט רוכנת לעברו, להדק את הפרח המיועד אל חזה הפועם.
מערוגה אחרת, מן העֵבר המרוחק, מגיחה אחותה הבכירה, ורודת-שמלה, בהליכה גועשת אל אבא. הענף שבידה זועק הצילו. אבא, הוא אומר, אתה מוכרח. אני מתקרבת עוד, עיניי עדיין מלוות את הגדולה שבהן, כולי שוקקת אל החיבוק שאבא ייתן לה כשאך תקרב דיה, שהרי הפחד גואה בה, כי אם גם לאויבתה הזעירה יהיה עכשיו ענף עם פרח, איך תדע שהיא עדיין אהובה? אבא חיבוק, אבא, חיבוק, עכשיו, אומר הענף הקרב, ונשימתי נעתקת לרגע.
באופק המתקרב הקטנה נאבקת עם ענף סורר, שהשיח, למוד-אכזבות וזועף עתה, ממאן להרפות ממנו, עד שייעתר, אולם מבטי מרוכז באב. היושיט את ידיו, השתיים, ליטול את הגדולה, המושכת במכנסיו, להצמידה אל לבו וללחוש לה מילות חיזוקין? הירכון אליה, ממרום גובהו, וילטוף, עמה, את הענף והאדום שבקצהו? היֹאחז, לאחר מכן, בידה הנרגעת ויילך עמה ועם הענף הגאה, שכבר שלה מזמן, אל עבר אחותה-צרתה, לסייע בעד הקטנה לזכות בָּזה שלה, ללמדן שגם זו וגם זו אהובות?
אך האב, איש קטן, ממושקף ונוגה, שגם אבא שלו בשעתו בוש להפגין חיבתו אליו בפומבי, מבחין אמנם בַּהפצרה הכמוסה של בכירתו, אך יודע גם, שאני, עוברת-אורח אקראית עלומה, עלולה לחרוץ את דינו. שאם אני, שמעולם לא פגש ולעולם כנראה לא יפגוש, אחשוב עליו מחשבות שופטות בלבי, אולי אומַר לעצמי – פינוק, או אולי דווקא אפליה, או שמא אבחין בְּכתם על שמלתה של אחת הבנות, או אהרהר עד כמה גובהו שלו יעצור בבוא היום את זה של בנותיו, או פשוט לא אזהה את מאמציו הנואשים לנהוג עמן, למרות הכל, אחרת מאביו – אם אחת ממחשבותי אלו אכן תחלוף בראשי, מה הטעם בחיבוק-הבוקר לבתו, אם כל התכוונותו תוחמץ?
שעל-כן, במקום לשעות אל בתו, שלבו יוצא אליה, ושאלמלא אני שם, היה כבר מזמן מגביה אותה אל לחיו, הוא שולח יד נחבאת, איטית וכמעט-כפויה, אל שערה הבוהק, מרחק נגיעה מאצבעותיו, היא כבר מגיעה לו לַבֶּרך, לרכך לה את אי-היענותו, לסמן אני כאן, אבל לא יכול עכשיו, ואֶת המבט שיועד לה – מַפנה אליי, הזרה, מתחנן. שאסכים לָחוֹן, שאדוּן לכף-זכות, שאֶפסוק לחיוב, שאבין, שאראה.
אני רואה, אני רואה – אני אומרת לו בלבי בחולפי על פניו, וחיוכי הזהיר, הקצר, משתדל. אני רואה, הכל בסדר.
וכדי לכבד, ולאפשר, ולהניח, ולקוות שיוכל, אני משיבה את מבטי ממנו אל השְֹדֵרה הנמתחת, נושמת אותו לרווחה על הסתלקותי, מדמה מאחוריי את האיש, רוכן, ושתיים קטנות נצמדות, לבנה ו-ורודה, ופרח אדום על ענף בידיהן, מצחקות ביחד על חזהו של אבא.
(מתוך הפרק "מעשיות רחוביות" בספר בכתובים, "כאן ושם")