-
- מה למדנו לחשוב על חירות, עוצמה ועצמאות
- למה זה לא עובד
- מה החלופה שפותחת סיכוי להרבה יותר מזה לקרות באמת
~~~~~
1. מה למדנו לחשוב על חירות, עוצמה ועצמאות
כמו מרבית אוכלוסיית העולם כיום, בוודאי במערב, אבל גם בכל המקומות
שנשלטו על-ידי אחרים או שלטו בהם, גם אנחנו, כאן, במקום הזה, נולדנו
אל התודעה שכבר שלטת כאן מזה כמה אלפי שנים, שבמסגרתה מלמדים
אותנו, בין היתר, להאמין –
- שאנחנו יצורים נפרדים ובלתי-תלויים ועל-כן חירות היא (לכאורה)
היכולת לא להיות תלוי או תלויה, לא להזדקק לאחרים (ועוטפים
לנו את זה במיתוס האינדיבידואליזם, במיוחד במאה השנים האחרונות)
- שהחיים ובמיוחד בני (וגם בנות)-אדם נמדדים אך ורק לפי
"בסדר/לא-בסדר" (ומארגנים לנו את זה במיתוס הצדק המוחלט מצד אחד,
ובאמונות מסוג "אני לא מספיק…" לא-משנה-מה, מצד שני).
ועל-כן עוצמה היא היכולת להגיד לאחרים מה לא-בסדר אצלם
ולגרום להם להשתנות ואף להיעלם (גם אם "רק" נפשית,
באמצעות שימוש בכוח עליהם) - ושאין מספיק לכולם (ומכאן החשיבה המפלגת המוכרת של "או-או").
ועל-כן עוצמה היא היכולת להגיד לאחרים מה לא-בסדר אצלם
ולגרום להם להשתנות ואף להיעלם (גם אם "רק" נפשית,
באמצעות שימוש בכוח עליהם)
~~~~~
תוצאות החשיבה הזאת גם הן מוכרות לכולנו, החל מן הרמה הגרעינית
ביותר, של בינינו לבין עצמנו, דרך כל מערכות היחסים הבין-אישיות –
בזוגיות, בהורות, במשפחה המורחבת, במקומות עבודה, במערכות
המוניציפליות וברחוב בכלל, ועל אחת כמה וכמה במישור החברתי
והמערכתי, בעיקר בפוליטיקה – הפנים-מדינית והבין-מדינית.
הרי מה אנחנו יודעים ויודעות טוב מאד לעשות?
– לשפוט אחרים/ות כברירת-מחדל מובילה,
– לשפוט את עצמנו ללא רחם,
– לתקוף מילולית ופיזית,
– להסתיר (כדי שלא ישפטו אותנו),
– להשפיל, לדכא ולהרוג – בשם הצדק וכמובן,
– לוותר ולהיכנע (כשאיבדנו את האמון ביכולתנו
לממש את צרכינו וחלומותינו)
– להאמין שתחרות – כלומר, מלחמה – היא
הדרך היחידה להשיג משהו בחיים.
~~~~~
2. למה זה לא עובד – זה פשוט… (כאילו…)
- קודם-כל, כי כל המרכיבים שלמדנו להאמין שהם המציאות האנושית ובכלל,
מבוססים של התכחשות לחיים.
שהרי החיים, כל היצורים החיים באשר הם, והחיים בכלל
(כל מה שזה אומר), נמצאים בתנועה מתמדת, בזרימה, בהתגלות, בהתהוות.
וכשאנחנו מנסים/ות לתחום אותם למשהו תבניתי,
ועוד לכפות את התבניות האלו על יצורים לא-ליניאריים, כמונו,
בני ובנות-אדם, אנחנו לא באמת מסוגלים או מצליחים להיכנס
לקופסאות האלו. אז כל החיים (…) אנחנו ממשיכים/ות לחפש
דרך כלשהי לצאת מהמלכודות המכאיבות האלו. - זאת ועוד – כיוון שרובנו המכריע נמצאים/ות – שלא לומר לכודים –
בתוך מערכות הרמטיות ומבנים חברתיים מקובעים, שמְתפקדים
על-בסיס התפישות שהזכרתי, פילוס הדרך החוצה הוא קשה
עד בלתי אפשרי, במיוחד כשאנחנו מנסים לעשות זאת באופן
אינדיבידואלי – בהתאם למה שחינכו אותנו לחשוב.
- כדי להקשות עלינו עוד יותר להיות מי שאנחנו באמת – כלומר,
יצורי-חירות, במהותנו וברוחנו החופשייה, הדמויות השליטות
(שגם הן תוצר של אותה תודעה) למדו להפעיל אותנו באמצעות
הפחדה, בידול וכעס, כשהן עושות שימוש ב"צדק" כבהצדקה
להמשך ההתנהלות הקיימת.מגיל צעיר מאד אנחנו חשופים לכוח – מאיים או ממשי – המופנה
כלפינו. הם/ן, הגדולים (הורים, מורות, מחנכים מחנכות, מנהיגים
בכל הרמות), מאמינים כמובן שהם עושים זאת לטובתנו, כי כך
גידלו גם אותם.למרבה הצער, כל עוד "האמת" לגבי טבע האדם היא שהוא
"רע מיסודו", השימוש בכוח כלפי אחרים יימשך.
~~~~~
מה נותר לנו, במציאות כפי שהיא עד כה?
ללמוד, בְּעומק התאים שלנו, לחוש פחד, אשמה ובושה מצד אחד,
ולהפעיל אותן דרכים של שימוש בכוח כלפי אחרים.
מה אנחנו מפנימים/ות מכל זה? עוד מאותו דבר…
וביום-יום פירוש הדבר:
-
- אנחנו ממשיכים/ות להאשים אלו את אלו כשמשהו לא עובד
לנו – בגלל שלימדו אותנו לחשוב, שמה שאנחנו מרגישים/ות הוא בגלל התנהגות האחר.
ואם לא די בכך, אז האמונה הקולקטיבית הבאה שקיבלנו בירושה מתמדת, היא –
שרק אם נשתמש במספיק כוח (כולל מלחמה), זה יגרום לאחר להשתנות – ורק אז נרגיש טוב.
- אנחנו ממשיכים/ות להאשים את עצמנו, בשם אותה אמונה –
שרק אם נרד על עצמנו מספיק, ונילחם בדברים הרעים או המכוערים שבנו,
רק אז נשתנה ונהיה ראויים להיכלל בשבט האדם.
- אנחנו מדברים/ות בשפה שכולה רצופה מונחים של נפרדות,
או-או, כוח, כעס, מי לא-בסדר, האשמות, ויכוחים, התקפות, מלחמות וכו' וכו'.
- אנחנו נמנעים/ות מלחשוף את מה שמתחולל בתוכנו, כי זה נחשב "חולשה";
אנחנו לא מבקשים, כי לכאורה המצב המושלם הוא שנצליח להשיג דברים (הכל)
בכוחות עצמנו ושאם לא הצלחנו זה רק סימן שלא השתדלנו מספיק, או
שאנחנו פשוט "דפוקים", אז בוודאי שלא נרצה להראות את החלקים האלו.
- אנחנו נלחמים/ות במי שיש לו דעות אחרות משלנו, כאילו
דעה מאיימת על עצם הקיום; והופכים את ה"צדק" למשהו שבשמו אפשר גם להרוג.
~~~~~~
- אנחנו ממשיכים/ות להאשים אלו את אלו כשמשהו לא עובד
3. מה החלופה שפותחת סיכוי להרבה יותר מזה לקרות באמת?
- ללמוד לחיות חירות – הכוללת את היכולת לקבל חלקים פחות מעובדים שלנו –
ולחשוף אותם,לבקש, להזדקק, להיות בפגיעות, וכמובן – גם להסכים לקבל - עוצמה – ככוח מניע שיתופי, מקשיב ומכיל, הכולל את
ראיית מה שיש ומה שכן, במקום ההתמקדות במה לא
ומי לא בסדר, וחיפוש אחר המכנה המשותף המאחד - עצמאות – כביטוי מלא של נוכחותנו בעולם, בצד וביחד
עם נוכחויות אחרות, מכל המינים, הצבעים, הסוגים,
הגזעים, מתוך סקרנות אמתית לכל קשת הדעות,
האמונות, ההרגלים וההעדפות, מבלי שזה מצמצם,
מפחית, מכניע או מבטל משהו מן ההוויה שלנו
~~~~~
-
איך עושים/ות את זה? צעד צעד… וביחד
-
ראשית – ברגע שניזכר – נעצור.
ו… ננשום.
פשוט ומהפכני.
כי העצירה מפסיקה את האוטומטים והנשימה מזרימה חיים.
וכך יש לנו יותר מודעות, נוכחות – וגישה ליכולת הבחירה שלנו.
- ואז, כמיטב יכולתנו, ובהינתן המטרות שהצבנו לעצמנו בשם
תהליכי השחרור האישיים, המשפחתיים והחברתיים שבהםנבחר לעסוק – - נתוודע – בקשב חומל, פנימה והחוצה, לרשת הסבוכה
של תולדותינו האישיות, המשפחתיות והקולקטיביות
(שלנו ושל האחרים/ות בחיינו, בעיקר ה"אויבים")
- נפרום, בעוצמה חומלת, את המקומות הלוכדים (ובכלל זה
נתאבל על מה שלא התאפשר או מתאפשר…)
- נחפש, נגלה, נוליד, וניצור ביחד – חלופות שתשרתנה אל כולם,
כולן, בכל הגילים – בבית, בחברה, בשלטון…
-
וכדי לסייע לעצמנו ולאחרים/ות בתהליך הפענוח, הגילוי
והעשייה, אפשר להיעזר בשבעת השערים, של "המצפן" –1) להתבונן, 2) לשאול, 3) להבין, 4) להרגיש.
-
(ושוב לנשום… ושוב…)
-
ורק אז –
- 5) לעשות, כמיטב יכולתנו, כמובן.
- ואם לא מצליח –
-
6) לקבל את עצמנו ואת החיים.
-
כי מגבלותינו הן אנושיות לא פחות ממתנותינו.
ושוב, ושוב נחזור להתחלה, לסבב חמלה מעמיק נוסף:
– נתבונן, נשאל, נבין – ונרגיש מה קרה לנו ולהם/ן,
– שוב ננשום (להיזכר בחיים עצמם),
– שוב נעשה מה שאפשר,
– שוב נקבל מה שיצא, וחוזר חלילה, עד ש –7) נאהב, כל פעם קצת יותר – אותנו, את האחרים/ות
ואת החיים. בדיוק בדיוק כמו שהם. - אמן.
~~~~~~
תקציר הדברים – פרדוקס החירות
- מה למדנו לחשוב על מהן חירות, עוצמה ועצמאות
- למה זה לא עובד
- מה החלופה שפותחת סיכוי להרבה יותר מזה לקרות באמת
- מה למדנו לחשוב על חירות, עוצמה ועצמאות (בתודעה השלטת)
- אנחנו נפרדים/ות ובלתי-תלויים = אינדיבידואליזם = חירות = לא להיות תלוי + לא להזדקק
- "בסדר/לא-בסדר" = הצדק + "אני לא מספיק…" = עוצמה = מה לא-בסדר אצלם + כוח שישתנו
- אין מספיק לכולם = "או-או" = עצמאות = רק על חשבון אחרים
- תוצאות = בכל המישורים והכל בשם הצדק + תחרות; מלחמה – היא הדרך היחידה
- למה זה לא עובד – זה פשוט…
- התכחשות לחיים
- הפחדה, בידול וכעס + "צדק" + רע מיסודו" + כוח כלפי אחרים יימשך.
- מה אנחנו מפנימים מכל זה? עוד מאותו דבר… וביום-יום פירוש הדבר:
- מאשימים אחרים, רבים, משתמשים בכוח + מלחמה על החירות + האחרים הם ה"רעים"
- מאשימים את עצמנו
- השפה
- מסתירים/ות כאילו "חולשה", לא מבקשים
- נלחמים/ות בדעות אחרות + "צדק" כעילה להרוג
- מה החלופה שפותחת סיכוי להרבה יותר מזה לקרות באמת
- חירות = לבקש, להזדקק, לחשוף פגיעות, וכמובן – גם להסכים לקבל
- עוצמה = כוח מניע משותף, שיתופי, מקשיב ומכיל, מה שיש ומה שכן,במקום ההתמקדות במה לא ומי לא בסדר
- עצמאות = כביטוי מלא של נוכחותנו בעולם, בצד נוכחויות אחרות, מכל המינים, הצבעים,הסוגים, הגזעים, עם סקרנות אמתית לכל קשת הדעות, האמונות, ההרגלים וההעדפות,מבלי שזה מצמצם, מפחית, מכניע או מבטל משהו מן ההוויה שלנו
איך עושים את זה? צעד צעד… וביחד
ובעזרת 7 השערים של המצפן.
אמןןןןןןןןןןןן.