פרידה מאמא… חרות?

מזה כמה חודשים, בצל דעיכתה המואצת של אמי, נולד במגרותיי ספר חדש.

שירים ודברים שכתבתי אליה ועליה במרוצת שנותיי.

ידעתי אמנם, בצער עז, שאת הספר הזה היא כבר לא תקרא. (הגם ששירים וחלקים ממנו הכירה בעבר).

מה שלא ידעתי הוא, שעם לכתה מכאן – ביום שישי ה-12.3.2021 (יממה ומקצת לאחר מלאות לה 92 שנה), יהפוך הספר הזה למסמך-זיכרון כפול.

בין גלי התמהון, העצב, האשמה, התמהון, העצב, האשמה, וגם ההשלמה, ששטפו אותי בימים ובלילות של ה"שבעה" הזה (ועדיין…), מצאתי את עצמי מוסיפה לספר הזה לא רק דברים נוספים שכתבתי עליה/עלינו (בבלוג, בפייסבוק, לעצמי), שחשתי שמשלימים חלקים משמעותיים בפאזל הזה, אלא גם שירים, כתבים וציורים – שלה. (כמו הציור המסופח לדברים הפעם). 

ובמהלך הימים האלו הוא הפך לספר משותף של שתינו. אם ובת.

"אמא. עם ובלי.", זה שמו של הספר הזה, ההולך ומתהווה אל מול עיניי, מקבל פנים שלא שיערתי שתהיינה לו, מתגבש ומתעצב. וכותרת-המשנה שלו – "מלים אל, על ושל האשה שהביאה אותי לעולם".

——-

ואני משתפת אתכם/ן בכל זה בשל שני נושאים, שאינם קשורים ישירות רק לפרידה עצמה, אלא מלווים אותי תדיר, כנושאי-חיים, ומקבלים צבע מיוחד בימים אלו, של לקראת הפסח.

אשמה וחרות.

שמטבע הדברים, כרוכות זו בזו…

שהרי לפיתת האשמה היא היפוכה של החרות. והמאבק להשתחרר מן האשמה הוא חלק חיוני ובלתי-נפרד מן המסע לעבר החרות.

וכיוון שהמאבק הזה מהווה חלק ארי ממסע השחרור שלי – כאדם, כאשה, כבת, כמנהיגה, על כך גם הרהוריי הפעם, בתקווה שהלמידה הגלומה בדברים תתרום לכל אחת ואחד מכם, במסעותיכם הפרטיים והקולקטיביים שלכם/ן לעבר החרות.

——

אם יש לי פוסט-דוקטורט במשהו, המשהו הזה הוא – אשמה. ובעיקר – התערובת הקטלנית שלה עם החמצה. (שאגב, לא מצאתי לה מלה מקבילה באף אחת מן השפות שאני מכירה. מעניין).

המחשבות החוזרות ונשנות, שנים אחר שנים, על כמה ומה לא עשיתי, על מה יכולתי לעשות אילו רק, על למה לא קרה כך וכך… 

אמנם, תודה לאל, אני רוב הזמן כבר לא שם, אבל – כשהדברים נוגעים לאמא שלי (וגם אבא, לא פעם…), המחשבות האלו תוקפות בלי רחמים. לא משנה כמה עבודה מודעת עשיתי כבר, וכמה אני יודעת לומר לעצמי ש"עשיתי (באמת) כמיטב יכולתי", ו"היו סיבות עמוקות לכל זה" – הגל השורט שב ומרים את ראשו. (ככה זה אצל סנדלרים. פתאום הם שוב יחפים…).   

וכך הדבר בימים אלו.

שנים רציתי להקים לה אתר (או לפחות דף בפייסבוק), או לשלוח שירים שלה לפרסום (שלחתי קצת…), או להוציא לאור ספר שירים שלה בעברית, או לקיים לה תערוכה, או לסייע לה לסיים את ספר הלימוד המרהיב של שיטתה להוראת עברית – ולא עשיתי כמעט דבר מכל אלו.

למה דווקא אני הייתי מופקדת על זה, תשאלו? כי כך לקחתי על עצמי, אלוהים יודע למה (במיוחד לאחר מותה של ענבל – שהיא זו שהיתה לנו דמות האֵם במשפחה, ואף תמכה באמא כלכלית). האם הזדהות? רחמים? חמלה? שליחות? תערובת של כל אלו? 

אמא שלי היתה יצור מכוכב אחר. באמת. היא עצמה אמרה לי, בשנים האחרונות, שהיא חושבת שהיא "על הספקטרום"; ובעיקר, שמאז ומעולם הרגישה שהיא "לא מכאן".

אמא לא ידעה להסתדר עם חוקי הפלנטה הזאת. ועם כל כמה שהשתוקקה להוציא לאור מאוצרותיה, ואמנם היו לה תערוכות בלונדון ובניו-יורק, ואף יצא ספר שירים שלה באנגלית, ומאמרים וריאיונות שלה התפרסמו במהלך השנים במקומות שונים, ועוד ועוד, עדיין, החוויה הקיומית שלה היתה, שהיא לא הביאה את עצמה לעולם במידת ההשפעה שבה חפצה, בכל כיווני העשייה והיצירה שלה (לרבות עמותה שהקימה, ששמה היה "קהילה ללא גבולות", ושדרכה קיוותה להביא את בשורת השלום לעולם, לפחות לבתי-ספר… מזכיר במקרה את בנותיה???).

איפה העלילה מסתבכת?

בדיוק במקום שבו הקושי לפעול למענה – פגש את הקושי שלי לפעול למעני. המקום של מגבלותיי האנושיות. 

והנה פרק א' במסע המודע אל החרות.

לפגוש את המגבלות שלנו.

ואפילו להכיר בהן.

כן, אחד הדברים הפחות מלבבים בחיינו כאנוש. לעמוד נכוחה אל מול היצור המכונה 'אני', ואז להכיר במתנותינו (גם זה לא פשוט בחברתנו) ומנגד, להכיר במגבלותינו. 

יואו. איך עושים/ות זאת? (ויוצאים/ות מן האשמה המהוללת!)

אחלוק איתכם/ן 7 מן הדרכים המעשיות והמאד עוצמתיות (שהן גם חלק מאוצרות "המצפן"), שבהן אני נעזרת במצבים כאלו (ובימים אלו בפרט), שאחת מהן היתה בקשה מאד חשופה שביקשתי, באומץ נוראי, ממישהי… (ושהיתה נדבך מפתיע ביציאתי מהאשמה) ואזמין אתכם/ן, מאד מאד, להיעזר ב"כלים" האלו בכל מצב של דכדוך, בלבול, מועקה, שיפוטים עצמיים. כי זה עוזר. כל פעם יותר…   

והשיר עצמו כאן>>>

——-

ואלו 7 הכלים שבהם נעזרתי גם בימים אלו (כמו גם כל תלמידי/ות המצפן באשר הם, בימים אחרים…):

1 – לנשום

המצאה באמת מופלאה, הלנשום הזה.

כלומר, באופן מודע ונינוח לשאוף חמצן ולנשוף דו-תחמוצת הפחמן (בעיקר החלק המועקתי שבו…). כשהכוונה היא להיזכר שאנחנו כאן, ברגע הזה, כמות שהוא, והחיים כאן, הנה הם נכנסים אליי ומתנועעים דרכי. 

2 – להתבונן פנימה, לחפש איפה אני, ולהחזיר אותי אליי… 

כשאני קולטת ששוב צללתי אל סיפורי ה"אולי" ו"לא התאמצת מספיק", ששוב ושוב מטשטשים את האמת – אני עושה עוד מהלך מודע של דיבור פנימי: אני אומרת לעצמי, בלב, את המשפט הבא = 

"אני שומעת את עצמי אומרת לעצמי ש'יכולתי להתאמץ יותר'," (או כל מחשבה ששמנו לב שחשבנו הרגע). ואז, כמובן, לנשום שוב… 

3 – לשאול את עצמי שאלות (ולהקשיב לתשובות)

למשל, מה בעצם חשוב לי בזה שאני חוזרת אל המחשבות האלו? (למשל, שזה נותן שארית-אמונה שמשהו יקרה…)

או – מה באמת חשוב לי עכשיו, ואיך אני יכולה לעזור לעצמי לממש זאת. (למשל, אם אני רוצה להיות בנוכחות – האם המשך השקיעה באשמה מוביל אותי לנוכחות או מרחיק אותי ממנה?)

או – עם מי אני יכולה לדבר עכשיו כדי לחלוק, להסיר מעט מעליי, להיתמך? 

4 – לומר לעצמי אמיתות עליי או על המצב 

למשל, שמעולם לא היתה לי, ובאופן כללי אין למוח שלי מסוגלות לטפל בעניינים טכנולוגיים מסוימים (לצלם תמונות ולסרוק אותן באופן מקצועי, לחפש מסמכים אבודים במחשב שלה, להעלות חומרים לאתר, להקים ערך לאבא שלי בוויקיפדיה… כן, גם זה…).

וגם – שאני עצמי התמודדתי ועדיין מתמודדת עם שפע אתגרים בחיי שלי, ושאני עצמי זקוקה לעזרה, ושזה באמת לא התפקיד שלי להציל אותה מעצמה… 

וגם – להיזכר שוב בהשפעת התודעה הקולקטיבית עליי: האמונה שאשמה היא הדרך היחידה ללמוד לקחת אחריות… ושבעצם, כל עוד אני עסוקה בהלקאה עצמית, אני "פטורה" מלחוש את הכאב הטהור של אי-המימוש.

לא שזה פשוט, אבל כשאני נזכרת שזאת אמת הדברים, ולא המחשבות העתיקות והאשמה כלשעצמה, אני מצליחה לנוע יותר לעבר האֵבל שבמפגש עם המוגבלות ו/או עם המצב הממשי, במקום להמשיך להיתקע עם האשמה, שמנציחה את אשליית ה"אולי" וה"אילו". 

ואז הבכי מזדכך.

ואני בוכה עם כוונה מחוזקת – להיות איתי, וגם איתה, דרך הכאב.

ומתיישבת, שוב, אל מול פינת ההנצחה שהקמתי לה בביתי, ומדברת אליה, ושותקת איתה, ואפילו מבקשת סליחה… (מה שלא נהוג במחוזותיי). וכואבת. 

וזהו פרק ב' במסע אל החרות.

5 – להרגיש ובעיקר לִבכות וּלְבכות

להרשות לעצמנו להרגיש את כל קשת הרגשות, גם ה(מאד) לא נעימים שבהם.

במקום להתאבן בתוך האשמה, שמנציחה את ההיתקעות בעבר, לנוע, פנימה, אל הרגשות העמוקים יותר, שמפגישים עם ההווה.

כי להרגיש זה לפגוש את החיים.

והחיים כוללים כאב. 

כאב על מה שלא היה. על מה שלא יכול היה להיות. על מה שאולי או כנראה לא יהיה. על הפער בין החלום לבין אי-מימושו.  

ולהיות בזה – זה מזכך.

וזה מחזיר אותנו לכאן, לעכשיו, לנוכחות. 

6 – לבקש

בקשה היא אקט עוצמתי שאין דומה לו.

מרשאל רוזנברג עלה על הסוד הזה, ואני ממשיכה לגלות את גדולתו כל הזמן. 

למה בקשה היא עוצמתית?

כי לבקש אומר "אני קיימ/ת". להעז ולהחזיר לעצמי את ידיעת הקיום שלי, שאיננה מותנית במתרחש או בתגובות של אחרים, אלא נובעת מעצם היותי כאן, עם רצונות, כמיהות, חלומות, רגשות. וכשאני מבטאת את כמיהותיי באוזני אחר כלשהו, ועוד מבקשת משהו לגביהן, זה הופך את היותי לממשי. 

והחוט הנוסף הוא, שלבקש הוא אקט של פגיעות מלאה. שבו אני נפתחת לאפשרות של לשמוע "לא" מבלי שאתרסק. 

את הסיפור המרגש שעברתי בהקשר הזה אחלוק איתכם/ן בפעם הבאה, כדי שיעמוד בפני עצמו ותוכלו ליהנות ולקבל השראה ממנו בנפרד מן השאר.

7 – להכיר במה שכן יש ולהודות עליו 

גם כאן נדרשת, כמובן, התבוננות נכוחה. אבל נִלוֶוה לה אומץ מסוג אחר. האומץ להכיר במה שכן יש (כמו להכיר במתנות שיש לי – שגם זה לא פשוט בחברתנו), ואף להודות עליו. 

למשל, מה כן עשיתי למען אמא (ואין לזה בכלל מלים).

או – מה כן קיבלתי מאמא.

או – מה ממלא אותי בימים אלו, למרות המועקות למיניהן. (ואז לעשות עוד מזה, ככל שאוכל).

ועוד כיוצא באלו מצבים, רגעים, זכרונות, אירועים, שאני רוצה ויכולה להודות עליהם. 

וזה ממלא. 

ולנשום… שוב… 

——— 

לקינוח, אחלוק איתכם/ן 2 נקודות – 

– האחת, שבאופן מפתיע, כששיתפתי את לילך, המנהלת האכפתית של מיתרים, במצוקת אי-המימוש שלי את חלומותיה של אמי, היא פינתה כשעה ומחצה מזמנה, ו – יש מאין, הקימה לאמא שלי אתר!!!!!!!!! כל מה שלא ידעתי לעשות במשך שנים, היא עשתה באפס זמן… 

כמובן שגלי האשמה הופיעו – איך לא עשיתי זאת קודם, בלה בלה… ובכל זאת, במקביל, הצלחתי גם להודות (לה, ליקום), ולהתחיל אפילו לשמוח שהדבר קרה. וכמובן גם ימשיך להתפתח (לאט לאט…), וגם אם אמא לא תזכה ליהנות ממנו, עצם קיומו נוסך בי חיוך שבין עצבות להתעלות. 

הנה הקישור לאתר הצנוע הזה. מוזמנים/ות לסייר בו. ולשוב אליו לפרקים… כי אמשיך להעלות אליו חומרים, כולל הספר החדש מן הסתם… (אעדכן, אעדכן). כאן>>> 

——

– השנייה  – ספר הילדים שלי, "בארץ הדקויות", שלפני כל האירועים האחרונים, יצאתי במסע התרמה כדי שחלום הוצאתו לאור יוכל להתגשם! 

הנה הקישור לדף התרומות, אם חשקה נפשכם/ן לחבור אליו. (שום ציפייה).
https://www.gofundme.com/f/Arnina-s-birthday

בדף תמצאו גם הקלטה של אחד מפרקי הספר, "הפרק על 'לא'". אל תוותרו על להשמיע אותו לילד/ה שלכם!!! (טוב, תשמיעו גם לעצמכם/ן… יש שמועה שזה נוגע ללב, לא משנה מה הגיל שלכם/ן…). 

וזהו להפעם…

לחיי עוד ועוד חרות…
ארנינה