אני מסרבת להישאב

שלשום, בהפסקה שבין שני חלקי השיעור בקורס יסודות (תקשורת מקרבת), ניגש אלי אחד המשתתפים ושאל לדעתי על המצב. אמרתי שבשבילי הכל הזוי.

"אז את מתעלמת?", שאל.

לא. אני לא.

האמת היותר עמוקה היא שאני מסרבת.

אני מסרבת להישאב לַסחרור הרגשי הפנימי, שאורב במרחק נשימה, כשהמציאות כל-כך סוערת, ספוגת-כאב ומתעתעת.

ייתכן שלחלק מכם/ן לא קל להתחבר למקום שלי, שלכאורה (או לרגעים) מתנתק. ואולי לְחלק מכם/ן זה דווקא יכול לתת קרש-היאחזות בימים אלו. כי הסירוב שלי הוא לא פאסיבי. אני גם עושה עם עצמי מהלכים אקטיביים בפנים, לא הכל קורה מעצמו.

אז לפני שאני צוללת לצד שלי, אני רוצה להגיד כמה מלים של אחריות, מהלב ובצער עמוק: ברור לי, שכמי שאין לה בן בחזית, ואפילו לא גרה ואין לי קרובים בדרום, הרבה יותר קל לי לשמור על שפיותי הרגשית (למרות שרמת-גן ספגה לא מעט סירנות בימים אלו).

כי הרי את הכאב המפלח והתמידי, שהאובדן מאלץ חלק מאתנו לחוות, אי אפשר בכלל לִתחוֹם למלים. כל בן שנקטף, בעל, אבא, דוד, קרוב, וגם רחוק, שלא יהיו עוד, מזעזעים את אמות-הספים של הקיום ומותירים חלל, שרק מי שנמצא בו וחווה אותו, יודע ויידע, ללא מנוח, עד כמה הוא קורע.

ומי שהקולות החדשים-ישנים, של האזעקות, מעוף הטילים, הפיצוצים מקרוב או מרחוק, בכיות הילדים, גערות ההורים, חריקת הדלתות, ריצת הרגליים, מפגישים אותם עם מטעני חרדה, דאגה, או אימה, שהגוף והנפש מתפוצצים מלהכיל – גם הם עוברים ימים, שעות ודקות שמילים לא עושות עמם צדק.

אז אני באמת לוקחת על עצמי, בענווה, את ההבנה הזאת. ושולחת חיבוק אינסופי, לכל מי שהימים האלו חורתים בהם חריצי-כאב.

ובכל זאת.

משהו בי מתעקש להחזיק תמונה אחרת. גם היא רחוקה-רחוקה מן העין, גם אם מתי-מעט שותפים אליה, גם אם היא לא שייכת להווה המשתולל.

היא קיימת.

כל מה שקורה עכשיו הוא בעיני חלק מסיוט הזוי, מתמשך, מטורף, שבני-אנוש גזרו על עצמם בעיוורון מבוהל לפני אלפי שנים, ושרובנו ממשיכים להתנהל לפיו מתוך אינרציה אוטומטית. התפישה השלטת, המושתתת על כמה הנחות-יסוד עתיקות ומכאיבות, כמו – "יצר לב האדם רע מנעוריו", "עין תחת עין", "אין מספיק לכולם", וכמובן, על הרעיון שיש צודקים ואשמים, שווים יותר ושווים פחות, מייצרת ומזינה את הנפרדוּת המכאיבה, את התחרות, את האיבה, ואת כל שלל המופעים וההסתעפויות שרק חשיבה כזאת מאפשרת.

שלטון הפחד ההסטורי, בן אלפי הדורות,  שאִפשֵר ומאפשר, בקלות כה איומה, להגיע לדֶה-הומניזציה של האחר (ואפילו של עצמנו!), הוא גם זה שעדיין נאחז בָּאמונה, שמלחמה היא הכלי היחיד להישרדות. וכך אנחנו ממשיכים להוליד מהלכים, פעולות, התייחסויות, תגובות, שאמנם אצל רובנו, נובעים מתוך צורך ממשי בהגנה על החיים, אבל אצל חלק, למרבה הזוועה, נובעים כבר משנאת האחר. וכולנו ממשיכים לשלם על הסחרור העתיק-עכשווי הזה מחירים בלתי-נתפשים.

אז כֵּיוון שאנחנו עכשיו בעין-הסערה, ובשביל חלק מאתנו הסיוט הזה הוא ממשי עד בלי הכיל, אני עוצרת את נטייתי להפליג לעומקים פילוסופיים, ודוחה את המשך התבוננות והלמידה לימים טובים יותר. אמן, שיבואו כבר.

בינתיים, אפרוש לפניכם כאן שני דברים. מה אני עושה כדי לא להישאב (רוב הזמן), גם כשהסיוט ממש נושק בעור. והזמנה לחבור אליי לאחת מן הפעילויות הלא-מלחמתיות, שאני מתעקשת להמשיך לייצר ולקיים. ושבה נוכל, ביחד, להמשיך להחזיק את לפיד התקווה והיצירתיות ולהזין אותו, במה שכן אפשרי, אפילו עכשיו.

 איך לחזור למרכז הפנימי

ואפתח בשיתוף פרטי ומאד לא-פשוט מבחינתי: אחותי האהובה, ענבל, שבאורח-פלא חיה כבר שבע שנים תמימות ומאתגרות מאין-כמותן, עם סרטן, נמצאת בבית-חולים. ורק בעוד 4-5 ימים אולי נדע לאן כל זה עומד להתפתח.

מן הזווית האישית שלי זה אומר, מהצד הפרקטי, לעצור את החיים כאן ולטוס לקליפורניה (שם שתי אחיותי חיות), ומהצד הרגשי, כל מה שמשתמע…

אני אומרת את זה כדי שתבינו, שהמאבק על השפיות ועל החזרה למרכז הוא לא רק תיאורטי מבחינתי, ולא רק קשור לטילים. הוא כאן. כבר הרבה זמן.

ומי שהיה ועודנו בשבילי מְקור-השראה מדהים לַהתמודדות הזאת הוא דווקא ינאי, הבן של ענבלי. כבר לפני שלוש שנים, כשהיה בן 14, כשענבל, בהפוגות המופלאות של נוכחותה, בין לבין הטיפולים והניתוחים שלה, שאלה אותו אם הוא דואג, ענה לה תשובה קצרה, שהפילה את כולנו. "אני כמעט אף-פעם לא דואג. כשיש חדשות טובות – אני מרגיש תקווה. כשיש חדשות לא-טובות – אני עצוב. אם יקרה משהו, אז אני אדאג".

וזוהי תמצית התקווה בשבילי. העבודה הפנימית שאני עושה, כבר שנים.

הדאגה הרי מפלחת את הגוף מבלי שנזמין אותה. היא פשוט מגיעה. כמוה החרדה, הפחד, השיתוק.

וכשמי מהן מגיעה – אני לא נלחמת בה. אני נותנת לה להיות. מרגישה אותה. לפעמים אני מרגישה שעולֶה בי בכי. אם אני נמצאת עם אנשים (לפעמים אפילו בזמן קורס), אני אומרת להם שאני צריכה לבכות קצת, כדי שלא ייבהלו מן התפנית. ובוכה. בכי-תמרורים, כואב, חזק, בודד, אבוד. לא יודעת מה לעשות, לא מבינה למה כל זה קורה, משתגעת מחוסר-האונים, מהשרירותיות של הקיום.

ומתישהו הבכי הזה עובר. לפעמים אני מצליחה לקצר אותו, לפעמים לא.

ואז אני חוזרת לַתרגול הפנימי.

2 כלים תודעתיים לשימוש מיידי, עכשיו, לכולנו

הדבר הראשון שאני עושה, ברגע שאני מתעוררת ומזהה שהפלגתי, הוא להזכיר לעצמי (כלומר, לדבר אל עצמי, במודע) את מה שאני לומדת ומלמדת כבר עשרות שנים. בעיקר-בעיקר, שהמניע העיקרי שבגללו הנפש שלי צונחת, הוא לא המציאות עצמה. הוא – הסיפורים שהמוח שלי ירש, למד, שינן, ועכשיו שוב מספר לי עליה.

לא שאין אמת כלשהי בסיפורים. ודאי שיש. הרי היו דברים מעולם. ומי שהלכו לקרב, או מתמודדים עם סרטן, או חוו ועברו ועוברים כל מופע אחר של אוזלת-היד האנושית, אכן עשויים להיעלם מעל פני-האדמה. הם פשוט מסמלים לי ולנו את סופיות הקיום.

רובנו לא חושבים על מותנו שלנו מדי יום (גם זו הדחקה בריאה, שמאפשרת לנו להיות בנוכחות בחיים עצמם). והמפגש עם האופציה הזאת, כשמדובר ביקירינו, הוא לרבים מאתנו בלתי-נסבל. (ואני לא מוציאה את עצמי מן הכלל הזה, כפי שהבנתם).

העניין הוא, שהמחשבות על העלול להתרחש – שתוּלות בעתיד. הן לא כאן. עכשיו. הן לא המציאות עצמה. הן המחשבות שלנו על מה שהמציאות עלולה לייצר. וזה בדיוק חומר-הדלק של הדאגה, של החרדה ושל האימה (כולן – ממשפחת הפחד, כמובן), כל אחת עם הווריאציה המסוימת שלה, ובהתאם לאדם שאליו היא מגיעה. וכל עוד אנחנו לא עוצרים לרגע לבחון את החומר הזה, אלא ממשיכים לצרוך אותו בלי הכרה – הוא מכלה לנו את ההווה.

איך אמר ינאי? כשיקרה משהו, אז אני אדאג.

וזה מה שאני מתאמנת עליו כבר כמה עשרות שנים. לא תמיד בהצלחה, אבל בהתמדה (ועם איכות-חיים משתפרת והולכת). בלהזכיר לעצמי, שכל מחשבה שיש בה "עתיד", מרחיקה אותי מן ההווה, מעצמי, מהחיים האמיתיים. כל פעם שאני קולטת, שבתוך מחשבה שלי מסתתר איזשהו "מה יהיה?", אני עוצרת. מקשיבה לעצמי. מעבירה את תשומת-הלב שלי לגוף. כאן. עכשיו. לפעמים בודקת מה התחושות שלו, נעימות, לא-נעימות. שואלת את עצמי מה קורה לו. כדי להרגיש אותו.

לפעמים אני זוכרת גם לנשום, מה שעוד יותר מחבר אותי לגוף, לעצמי, לכאן, לחיים. לפעמים עצם העצירה כבר מנער אותי אל ההווה.

וכאן אחלוק אתכם את אחד הכלים העוצמתיים ביותר שגיליתי ושאני מלמדת. ושעובד פלאים, ממש פלאים. רק צריך לשנן אותו, במקום או אחרי השינונים העתיקים. ומדובר בַּמלים שאני אומרת לעצמי – כל פעם שאני זוכרת להגיד אותן, וגם בין לבין, כתרגול… ובעיקר כשהתעוררתי וקלטתי, שזה-עתה המוח שלי אמר לי כל מיני רעיונות מפחידים.

ואלו המלים:

"אני שומעת את עצמי חושבת ש…" או: "אני אומרת לעצמי ש…"

ואז אני מוסיפה את המחשבה הרגילה, המפחידה, שהמוח שלי אומר לי כל-כך הרבה פעמים.

דוגמא:

המחשבה הרגילה שהמוח אומר: "הבן שלי בעזה. הוא הרי יכול למות."

בתרגיל שלי:

"אני שומעת את עצמי חושבת הבן שלי בעזה. הוא הרי יכול למות."

או –

אני אומרת לעצמי 'הבן שלי בעזה. הוא הרי יכול למות'."

מה עובד כאן?

שכשאנחנו לא עוצרים, אלא ממשיכים לשנן את המחשבות הרגילות, המוח שלנו מפריש חומרים חזקים, שמשמרים אותנו ברמת-שיא של מתח (אדרנלין, קורטיזול) ולא מאפשרים לנו להירגע כמעט לרגע. החומרים האלו אכן נחוצים מאד במצבי פחד ממשיים, אבל לא נחוצים ביום-יום, גם אם הוא שונה מהרגיל (כמו בימים אלה). להיפך. דווקא בגלל שאנחנו במצב לא-רגיל, וצריכים ומנסים לתפקד כרגיל, אנחנו זקוקים למשאבים פנימיים חזקים יותר, כדי לתפקד. והמתח והדריכות שמחשבות-הפחד הקבועות מעוררות, עושים לנו שירות-דוב.

לעומת זאת, כל פעם שאנחנו עוצרים ועוצרות, כדי להזכיר לעצמנו ש"אני חושב/ת ש…", במקום רק להאמין למחשבה ולפעול מתוכה, המוח לאט לאט לומד, שהוא יכול להפריש פחות ופחות קורטיזול, ובמקום זאת לאפשר לגוף ולתודעה שלנו להישאר בנוכחות ולתפקד בלי לחץ, אלא בתשומת-לב, בזהירות והרבה יותר ביעילות.

והתהליך זהה, וחשוב, ועובד גם במקרים פחות חריפים ויותר יומיומיים, כמו הליכה / ירידה למקלט למשמע אזעקה, שהייה ממושכת עם או בלי הילדים, כן או לא בבית, תגובות של אשתך / בעלך / אמא שלך למצב. הכל.

על כל דבר המוח שלנו יודע כבר מזמן לספר סיפורים והגוף שלנו יודע להגיב לפיהם. ואילו כשאנחנו מצליחים להפריד בין המחשבה לבין תגובת-הגוף האוטומטית, ולהבין, שמישהו בתוכנו יכול להתבונן על המצב בתוכנו ולבחור איך להגיב, מצבנו משתפר באופן פלאי. אנחנו חוזרים לחיים, גם אם באופן זמני (עד המחשבה הבאה…), מחוברים יותר לעצמנו, פחות מתוחים, וכמובן, יכולים הרבה יותר להקשיב לאחרים – שלרוב, זה מה שהכי הכי נחוץ להם.

ובחזרה לתמונה היותר גדולה

אז בַּרצף הכללי של הדברים, אני ממשיכה, כאמור, להחזיק, שהסיוט הנוכחי יעבור. וכדי שיותר ויותר מאתנו יוכלו, ביחד, להישאר בנוכחות גוברת, בלב פתוח ובהקשבה לאמת התת-קרקעית וכך למנוע את הסיוט הבא – נחוץ שינוי תודעתי. נחוצה יצירתיות. נחוץ אומץ. ונחוצה תמיכה קהילתית.

ולכל אלו אני מזמינה אתכם להצטרף אלי. לשיחה אינטרנטית, חינמית, בשלישי הבא, 29.7, שבה אתייחס לכל שאלה שלכם, על כל מצב. וגם למפגש של יומיים – ריטריט, פנים-אל-פנים, להתבוננות עמוקה על הפחדים והכעסים שלנו ואיך לחיות איתם ובלעדיהם, ובקרוב בעוד שיחה אינטנרטית, בכנס בריאות לאומי, שהולך והופך לרלוונטי יותר ויותר.

רוצה אתכם איתי. בואו.

הרבה אהבה, חמלה ונחמות, לעצמנו וליקירינו

ארנינה

מזמינה אתכם לקרוא את השיר שכתבתי שמדבר על תחושותי בהקשר הזה – הנה כאן. מוזמנים ומוזמנות בחום לקרוא ולהגיב.