כמיהה – כמו צורך, געגוע, תשוקה – מחוברת ישירות ללב. היא פתוחה, פועמת, מאד רוצה – אבל לא "חייבת" שזה יקרה בדרך מסוימת אחת בלבד. לכן, כאשר היא איננה מתמלאת, החוויה היא של כאב (ולפעמים אֵבל).
ציפייה – למרות שהיא נובעת מצורך, מה שמאפיין אותה הוא שהיא טבולה בחשיבת "בסדר/לא-בסדר" (ובתוכה – "מי אמור לעשות מה"). זאת הסיבה לכך שהיא הופכת בתוכנו לחומר מאובן, שכבר איננה מורגשת בו התנועה המקורית של החיבור הישיר ללב (בלימודי המצפן החומר הזה מכוּנה "דבק").
התוצאה?
הכמיהה שלנו הופכת להיות מה שאני מכנָה "דרישה מהלכת" – קודם-כל בתוכנו, ואז – בָּאופן שבו הדברים יוצאים כלפי האחר. העניין הוא, שגם אם לא נבטא אותה במלים, האנרגיה המאובנת הזאת מורגשת על-ידי האחר כתביעה והוא נרתע ממנה והודף אותה, כלומר – אותנו. והרי לכם תמצית הסבל.
במלים אחרות – כשאנחנו מאמינים שמה שאנחנו כל-כך רוצים הוא בגדר "חייב לקרות", ואנחנו לא רואים דרך אחרת למילוי צרכינו אלא באמצעות המעשה המסוים הזה (של האחר המסוים שבו מדובר) – אם זה לא קורה בדרך הזאת, אנחנו סובלים. מתייסרים.
ואילו כשאנחנו מחוברים ללב, לאנרגיה הפועמת של הצורך/הכמיהה/הגעגוע, עדיין נרצה, כמובן, שהצורך יתמלא, אולם אם זה לא יקרה בדרך המסוימת והבלעדית שאליה נצמדנו, אנחנו נחווה כאב, אבל לא סבל.
יחי ההבדל הקטן.