אז לרגל פרוץ… (יום-הולדתי, מחר)…
אני נוהגת כמנהג היהודים – ומתחילה את החגיגות בערב החג. ודווקא בגלל שאני בימים לא עליצים (אמא, בריאות הגוף שלי, מועקות), אני בונה לעצמי כאן (ותודה על הקשבתכם/ן האוהדת) התרוממות-רוח לקראת מחר (התאריך הלועזי הרשמי…). בלהזכיר לעצמי מה כן יש לי בחיים. כמה זכיתי.
איזו זכות נדירה נפלה בחלקי, שאני עושה מה שאני אוהבת ובכל-כך הרבה ערוצים. וכמה אני אוהבת, אוהבת, אוהבת מה שאני עושה…! המפגשים הבאמת מופלאים עם (המון) בני ובנות-אדם, בכל מיני מקומות בעולם, בכל מיני שפות, הנגיעה העמוקה בחיי א/נשים – שמחוללת נסים אחר נסים, שלא מפסיקים להפתיע ולרגש אותי עד אין קץ, המתנות שניתנו לי – הלב, השכל, האומץ, הקצבים, המוזיקה, היצירתיות – שבזכותן משהו בי רואה פנימה, פנימה, פנימה (ומהר ומדויק) ועוזר לאנשים לראות, יחד אתי, את עצמם, ולעשות בחייהם מהפכים תודעתיים וממשיים שפשוט קשה להאמין, וכל זה בתוך הרטט של ההומור, שאין לתאר את תרומתו העצומה לחיי ולחיי סובביי…
והכתיבה… אוי, איזה אושר!!! לגלות, כל פעם מחדש, את המעיין הבלתי- נדלה ששוכן בתוכי ומנביע ממני ניצוצות שלא ידעתי שרוחשים שם. וזה שא/נשים אוהבים את מה שנובע ממני – כמה כמה כמה זה מרגש!!!
ועוד דברים, שלא זוכרת אותם עכשיו, אבל יודעת שקיימים, ומעשירים את חיי באופן שאני משתאה לחוש אותו ואז להבין, כל פעם מחדש, שמדובר בי…
תודה למי שיצר אותי ולמי שהוליד אותי ולמי שילדה אותי (ואף העניקו לי את שתי האחיות החד-פעמיות שבהן זכיתי) ולמי שניתבו אותי למסלול המאד לא-פשוט של החיים האלו עלי האדמה הזאת. בזכותם אני מי שאני.
תודה לכל אחת ואחד בעולם שדרכיהם הצטלבו, מצטלבות ויצטלבו בדרכי שלי. בזכותכם/ן אני יכולה לפרוח ולהפריח.
שיהיה יום של חיבור עמוק לעצמנו, לי ולכם/ן. ושל קשב עמוק לאחרים. (ושיהיו ימים רבים כאלו לכולנו).