לא, זה לא יבוא מאבא

לא, זה לא יבוא מאבא

לא מצליחה להירגע מזה. איפה זה הסתתר 58 שנה (בהנחה ש-7 הראשונות עברו בלי גישה ישירה למוּדעות).

מתמונות-הילדות שלי (אני בת 5 שם), שבהן הנציח צלם אֳמן את רגעי הריקוד שלי בסלון, ימי שישי אחר-הצהריים, אגם-הברבורים מבקיע ממני תנועות שאמא שלי המשתאה עליהן מעולם לא הבינה איך ילדה כזו קטנה מרגישה את כאב הדורות, עולָה במובהקות אינסופית תחושת החיבור הישיר שלי לגוף. בלי חיבור כזה לא יכולות היו להיוולד התנועות המופלאות האלו בגוף צעיר כזה.

ובכל-זאת, כבר אז הגוף הזה ידע מכאובים, ונדודי-שינה עזים, וייסורי-מכות, ואימת-עונשים. לא הנאה. לא עונג. לא נחת. לא מנוחה. רק הריקוד היה לו מפלט – קצר-ימים, לַהוותו – להביע דרכו את מצוקת חיבוטיו הנפתלת, לתעל, זמנית מאד (עד שלימודי בלט קצרי-מועד חסמו אותה), את יצירתיותו הפורצת, להגיד בלי מלים את כאב ההינתקות שנגזר, כבר אז, על הילדה שוקקת-החיים הזאת, בינה לבין המקדש המרהיב שניתן לה, גופה.

הספרייה בחדרי הסלון המתחלפים של משפחתנו (גם כשהפלגנו לארצות דרום-אמריקה הרחוקות, או כשעברנו מלב תל-אביב לתוך קרביה, ובשובנו ממכסיקו, 1970, לרמת-אביב) ידעה מאז ומעולם ספרי הגות, עיון, יהדות. למען נשכיל ונחכים ותתרחב תודעתנו החושבת. זה מה שאִכלס את מוחו קודח-הרעיונות של אבי, ושאמא, במיוחד בפרוץ לימודיה המחודשים והיא כבת 45, החרתה-החזיקה אחריו. לא היתה בביתנו "ספרות יפה". זו הגורמת לעונג. את הספרים ה"יפים" שבלענו, אחיותי ואני, יכולנו להביא מן הספרייה העירונית ולהחזירם אליה. (כן, היו ספרי ילדים, ואף קראו לנו מהם, לצהלתנו, אולם שם תמה מכסת ספרי הקריאה שהשתכנו דרך-קבע בביתנו). אִילו מדרכות יכלו לספר סיפורים, אפשר היה לראות בהן את חריצי השבילים שחרצו רגלי הדקות באינספור המסעות אל הספרייה ברחוב אלנבי וממנה (ואני אז כבת 13). כבר בדרך הייתי גומעת את סיפורי דוד המלך (עדיין יהדות…), צ'כוב (עדיין השכלה…), קפקא (עדיין אפלה…), אבל גם הרומן הרומנטי, ג'יין אייר, ואחר-כך ג'ק לונדון (במיוחד התאבדותו המצמררת, בעמוד האחרון של "מרטין עדן", שלימים נודע לי כי התוותה את המסלול הישיר למותו שלו) ועוד ועוד ועוד. עד שהתחלתי, לאט-לאט, לקנות אותם ולהביא אותם הביתה, תחילה לחדרִי הקטן בלבד, ומאז לכל חדרי-הסלון שלי באשר הם.

ובכל-זאת, הנדר נכרת. תענוגות הגוף אסורים במשפחתנו. ומכיוון שתענוגות הנפש קרובים אליהם מאד, ועלולים להצית אותם, גם אלו אסורים. מה-גם שתענוגות התודעה היו כה מרטיטים, בשיחות המשפחה הסוערות במטבח, או בבוא אלינו אורחיהם ההוגים של אבא ואמא, שדומה היה כי אין צורך באגפִּים נוספים של הקיום האנושי. די לנו בַּתבונה.

גם הפסנתר, שנכנס לחיי דרך הגוף מבלי שידעתי זאת, ואני אז בת 8 וחצי, שומעת את בת-דודי בְּשיעור וזועקת "זה!", ונפשי מתהפנטת לשנים ארוכות אל אינסוף הריגוש שאצבעות יכולות להפיק, הפך עד מהרה לכלי-שרת בידי אבא, לרסן דרכו את בתו הסוררת, שחיוניותה, הפורצת גם דרך אצבעותיה אל הקלידים, מאיימת על לילותיו, המוחנקים גם הם. האיסור הנחרץ ללכת לִמסיבות הכיתה, ואני בת 13, 14, נפשי יוצאת אל אהובי האבוד אז, שאהב את חברתי האחת, שרק אליה הותר לי ללכת, ההיחשפות לטומאת ה"ריקודים הסלוניים", ששליחתי לצופים אמורה היתה למנוע ממני, ה"בשום-אופן לא להישאר לבד עם בנים", שליווה אותי הרחק אל תוך גיל 18, הלילה הקסום עם הנער מחיפה על חוף-ים קיסריה, שלאחריו הואשמתי בפיתויו, וּלְבַסוף האיסור הכתוב, המפורש, באחד מעשרות ההסכמים הכתובים, שעליהם היה עלי לחתום ("כדי שלא אדרדר"), ובו נחסמה לי אחרונת הפינות החופשיות שלי בְּמלות-האילוף שאבא כתב, "לצחוק פחות". לא היתה כל אפשרות אחרת אלא שכל אלו, למן ראשית המכות ועד תום ההטפות (ואני בת 27), יולידו לא רק את תחושת החטא אם העזתי להסתובב בַּבּית בתחתונים וחזייה, או אפילו להזכיר את שמותיהם המפורשים, אלא את התמונה הכוללת, המתבקשת, היחידה שיכלה להיווצר, שהודיעה לי, קֳבָל עם, עדה ומשפחה, שאני זונה.

איך יכולה זונה לאהוב את גופה? איך יכולה "פרוצה בנשמתה" (כך הוסיפה אמא את התבלין המסכם משלה ליצירת-הסֵירוס שנרקחה באותם ימים) לחשוב שגופה הוא מקדש? שגופה יכול להביע את עצמו בִּפראותו הסוחפת ולא לחוש אשמה? שגופה זקוק למנוח? איך יכולה ילדונת, נערונת, בחורונת, אִשונת, להאמין שראויה היא לליטוף אוהב, רך? ואיך תדע שיכולה היא לרקוד, לשיר, לשחק, כל מה שטִבעה החושני השתוקק אליו, כשגם הפסנתר, המפלט היחיד של הגוף מאימת השררה התבונית, הפך לִכלי-מלחמה נגדה? מה הפלא, שהַסתרה, ובעיקר הסתרת התשוקה לְחיבה פשוטה, והדחקת הכמיהה למנעמי-הגוף, הפכו לה לטבע ראשון. מה הפלא שהִמשיכה לחפש אחר מי שילקה את נפשה, דמוי אביה, וישוב להנציח בה את אבוּדוּתה המתחדשת. מה הפלא שהזעקה-למנוחה, שמעולם לא נֶענתה, הפכה לִצרימה מתמדת, עד כדי צפצוף תדיר באוזניה מחמת עוצמתה נטולת-המזור.

והגיעו המלים. היומנים. השירים. המפלט התבוני של הרגש. הנחמה היחידה מִזְוַועת השלילה המתמשכת את עצם המופע החיוני, הרוגש, הסוער, שהנערה הזאת היתה. ונשאר הפסנתר, שבזכות הפיכתה למורה בו יכלה לבוא במגע עם אנשים, ילדים, כל שאהבה נפשה. וּכשגם הוא יצא מחייה, משגילתה את הריגוש האדיר שמפגש עם אנשים רבים בו-זמנית מעניק לה, והפכה באחת למנחה, והיא מלהטת עם נפשה ותודעתה וגופה, כן גם עם גופה, אולם בִּמשֹוּרה, בכל זאת מנחה ולא שחקנית ולא זמרת, הפכו המפגשים האלו, עם קבוצות וַאנשים צמאי-ריפוי, שעוצמת הנתינה שלה להם לא פגה מעולם, למוקד חיוניותה שאינה יודעת מרגוע. ויחד עמם, כמעט כבלתי-נמנע, הופיעו עוד ועוד מלים. כמו אלו כאן, עכשיו. מלים שלא ידעה שהמתינו בתוכה, לא רק מאות שירים, אלא גם סיפורים, ואז מאמרים, ואז רשומות לבלוג, מי היה מאמין, ואז ספרים, שנערמים במחשב וממתינים לפריצתם הגואלת החוצה.

אולם הגוף, הגוף, נותר נכלם. חבול, דואב, עתיר תחלואים, יגע, מיוסר עברו, נכסף לגאולתו, זועק אל גְבִרתו אך כנוע לבחירותיה, המשיך להמתין לה עד שתתפכח. והיא, כל השנים האלו, נאמנה לַצו המשפחתי הלא-מדובר אך המוחלט, שמלים, ובעיקר תבוּניוֹת, הן צופן-הַסתרים לְהִיכָּללוּת בַּמשפחה, עיוורת לְאוקיינוס המתח, הלחצים, המאמץ, השחיקה, הפחד, האשמה, הבושה, ששנות הַרְביצה אל מול המחשב הפיקו והזינו, במיוחד כשהופעלה בהן מפחדיה העתיקים-מתחדשים, שמא תחמיץ את התוכנית, הקורס, המוצר, שאפשר ויגאלו אותה ממחסוריה, ואז משלמת עליהם בכספה, בגופה המותש ובעייפותה המוחצת, המשיכה לסרב בכל מאודה לַשינה. שינה, בְּעולם שבו מאמץ שכלי ועשייה בלתי-פוסקת הם הכוח הנחשב, היא השחתת-זמן יקר לריק. שינה, בְּעולם שבו הקשבה אמתית לגוף איננה קיימת, היא מצרך מותרות. שינה, בעולם שבו רופאים – גם אם אלטרנטיביים – הם כתובת לגיטימית, אולם מנוחה היא מעשה פָּסוּל, לא יכולה שלא להפוך למסע טלטֵלות, לילה בלילו, כשהגוף משווע והשכל חוסם. אמנם ברי היה לה, לָאשה המתבגרת והולכת, כי היא מותחת את חוט הסיבולת הארוך שלה עד קְצֵה-קָצֶהָ של יכולתו וכי סִבלה מתפוצץ והולך בתוכה, מכאוביה מייחלים למזור, והדחיפות גוברת, אולם על אף שלמטופליה הקפידה לומר את חשיבות המנוחה, לגופה שלה, למוד ההצלפות, לא ידעה להאזין. מדלגת ממְרַפֵּא זה למשנהו, ממזון זה להיפוכו, מכדורים לעיסויים, ממתיחוֹת למחטים, מכלה את שנותיה, כספה, תקוותיה, ייאושה, בין המחשב השואב לבין מקסם-השווא הגואל של טיפול זה או אחר, אמנם משתחררת, בזו אחר זו, בפליאה עצומה, מאחיזתן של אמונות ילדותה המסרסות, שאביה זרע והשקה וטיפַּח והשריש, התעקש בה העיוורון לעצמה והסתיר מפניה, על אף תבונתה המופלגת, את האמת הפשוטה, הראשונית, הטבעית, האנושית, את ההכרֵח הבלתי-נמנע בהרפיה.

עד אותו יום, ה-20 בחודש יולי 2016, והיא כבר בת 65 ומחצה, שבו המטפל הנוכחי, פלדנקרייז בַּסבב הזה, הפטיר משפט אחד אקראי וזה היפך את תודעתה. לראשונה בחייה שמעה את אשר אוזניה לא השכילו שְמוֹע עד אותו רגע מכונֵן: גם הגוף שלה צריך מנוחה. איך אצא מכאן לא מיואשת, שאלה אותו, כשידיו נוגעות-לא-נוגעות בַּדלקות הפזורות בגופה, והוא שב ומפגיע בה לבוא לשיעורי הבוקר שלו, כדי להניע את גופה ולסייע בעדו להחלים. היטב הוא מכיר אותה, ויודע עד כמה קשה לה להינתק מן התקתוק המתמיד על קלידי המחשב. לכל הפחות תעצרי מדי פעם, את לא נותנת לגוף שלך הזדמנות לעשות את מה שהוא יודע. הוא היחיד שיודע בדיוק מה נחוץ לך כדי שתרגישי טוב, אבל הוא לא יכול לרפא את עצמו כשאת כל הזמן מעבידה אותו בְּפָרך.

ואז זה היכה בה.

איך יוכל גופה לעשות ולו שינוי זעיר בהרגליו, כשהיא אכן לא נותנת לו את הדבר היחיד שלו הוא זקוק. איך יוכל לפעול לבדו, במאמץ על-אנושי, נגד כל ההחזקה, והכיווץ רב-השנים, והסלידה העצמית הכלואה בו, והדלקות והכאבים שלעולם אינם מתכלים, וזכר המלים המצליפות ואימת הידיים המורמות, אם לא יינתן לו המינימום שבלעדיו אין לו ולוּ מילימטר אחד של טווח-תנועה כדי להזרים אליו מתבונתו הפלאית.

מנוחה איננה בזבוז זמן. היא מתנה. חַיוֹת, כשהן חולות, יודעות לעצור הכל, להתכנס אל עצמן, לנוח. איך נעלם הדבר הפשוט המופלא הזה מעיניה עד עתה.

"אני אוסר עלייך לגשת למחשב בשובך הביתה",  כך קינַח המטפל את ביקורה, בצאתה ממנו. והיא שמעה. והבינה. והפנימה. וּביצעה. היא לא ניגשה למחשב באותו לילה, אלא לרגע קצר, מאוחר יותר, להתקין הקלטה שחיכתה לה. וזהו. שאר הדקות עברו עליה בין הסתובבות קלה, מבושמת-גילוי, בַּמסדרון או במטבח, לבין הספה, שעליה השתרעה בעודה נפערת בחיוך פנימי אל רעיון המנוחה, אמנם, בהעדר טלוויזיה, הטלפון הסלולרי בידיה, אולם עצם היותה שם, כך, ללא מעש דוחק, מתגברת על הדחף לתקתק מלים או לקרוא אימיילים, היה בו כדי לסמן, צלול ובהיר, שהיא הצליחה לצאת מן הכישוף.

וגם באותו לילה, כשנפשה עדיין נאבקת את מאבקיה הרגילים בין תשוקת השינה לבין הסירוב לה, שמעה את מוחה מַזרים קטעי מחשבות חדשים, המְמַתנים בהדרגה את מצוקת ההתפתלות של בין ערות להירדמות, ואומר לגופה אתה יכול לנוח, אתה יכול לנוח, עוד מעט נֵירדם ותוכל לעשות את שלך. אחרי כל השעות, הימים, השבועות, השנים, שבהם ההישאבות אל המחשב היתה תנועת-המחדל הבלעדית שלה, ורק הליכה לסרט היתה מפלט זמני, אך חפוז, מן ההפנוט המרצד, ותלאובות הגוף היו לה מְלָווֹת קבועות באשר תלך, אחרי שכל תגליות הנפש והרוח והתודעה לא השכילו לכוון אותה פנימה, אל מקדשה הכה-קרוב אך כה רחוק-מן-העין, אחרי שהיפכה עולמות בחיפושי המזור ששוב ושוב ושוב ושוב קיוותה שיגיעו מן החוץ, לראשונה בכל חייה נִגלָה לעיני מוחה המחזה הנסתר, שהמתין לה בסבלנות אין-קץ, של היות לה גוף הזקוק לה. לראשונה מאז הורחק הגוף הזה מתודעתה ונדחק אל קרן הביזיון, ההשפלה, הדיכאון, ההכחשה, ניעורה בה החמלה הראשונית, שאבדה לה זה מכבר כלפיו.

ובבוקרו של יום המחרת, כתום לילה טְרוּף-מחשבות חדשות, בעוד נפשה מתייפחת בדממה את כל זה, הריקוד, הפסנתר, הכיתה, הגברים, אבא, אמא, אבא, אבא, וגופה מחפש את פינותיו החדשות בַּמיטה מעויפת-החיבוטים, היכתה בה התדהמה הנוספת. ראשה עדיין על הכרית, עיניה עצומות בִּמכֻוון, והיא מקפיאה כל תנועה, פן יוסט הפלא ממקומו, הבחינה בלסתותיה. שלא כְּבִשְאָר כל הבקרים, הפעם היה ביניהן מרווח. שורת השיניים התחתונה לא היתה צמודה לעליונה. הן לא היו קפוצות. וּכששבה לבדוק, ללא ניע, אם אכן כך, ידעה להבחין גם בַּכיוון הֶהפוך – שורת השיניים העליונה לא היתה צמודה לתחתונה. אוויר זרם בין הלסתות. רווח. רווח, שפעם אחת בלבד בכל שנותיה הבוגרות, זכתה לחוש בו, גם אז אחר תגלית-שחרור מַדְבִּירה, שֶהִשִּירָה ממנה עוד פיסה מהודקת-עָבָר של חֶבל-הטבור הֶחבוי, שעד שלא הִבחינה בה, היטיבה זו לאחוז בה, אֱחוז והחזק, ממשיכה להדביק אותה חזור והדבק אל שארית הזיכרון של ההפנוט המתמחזר של אביה, מְשַמרת, בבלי-דעת, את כיסופיה לַמבט האחד, שמעולם לא הגיע.

ובהיזכרה, גם באותו בוקר, שהמבט הזה, הנכסף, המְרפא, הרואה, המבין, לא יגיע מן האב הזה, שֶמִלּוֹת הרכּוּת לעולם לא ידברו אל גופה ממנו, הבינה, באחת, ושוב, כי היא המופקדת על המבט הזה. כי אל תבונתה שלה מייחל גופה. כי ממנה זקוק הוא להרפיה. כי היא היכולה לנווט את חמלת הריפוי מן הסירוב האטום אל הקבלה המהדהדת. כי היא, בהסכמתה לתת לו מנוחה, יכולה, ככלות כל השנים האלו, להיפרד מן ההיצמדות הנואשת אל הכתובת השגויה ולהתמיר את כיסופיה האבודים במעשה אהבה אמתי.

ואז פקחה את עיניה.

————————————————————–

נ.ב.

רוצים גם לעשות את הצעד הראשון לפקיחת העיניים המרפאה הזאת?

לגלות עוד ועוד שכבות על עצמכם/ן שטרם גיליתם/ן? אתם/ן מוזמנים לסמינר שלנו, "מאחורי המסיכה".

ב ד י ו ק בסמינר הזה, ב-21.8, תוכלו לחוות משהו מן הטעם המשכר הזה, של לפגוש את עצמכם – מאחורי המסיכה… של "לראות בעיניים" חלקים מן האני האמתי שלכם, שהיה מוסתר מפניכם כל-כך הרבה שנים, להבין שלא היתה לכם אז ברירה אלא להדחיק אותו, אבל שעכשיו – אפשר לבחור מחדש.
ולהתחיל להיפרד מן השכבות המכאיבות. ולהתחבר מחדש לעצמנו.

בואו. זה קסם שמלים לא יכולות באמת לתאר או להחליף אותו.

סמינר מאחורי המסיכה, 21.8.16, כל הפרטים וההרשמה – כאן.