מה הקשר בין ג'ון לנון לחופשת הפסח

אני עדיין זוכרת כמה אהבתי את הפסח, כשהייתי ילדה. ההכנות בבית, הכלים המיוחדים, שמוציאים אותם מן הארון רק פעם בשנה (נכון שצריך גם לנגב אותם בסוף, אבל שוכחים את זה…), ההשתוללות כשמחליפים את הארונות חורף-קיץ, הבגדים החדשים שאמא הכינה לנו, וכמובן ליל-הסדר עצמו, עם הסיפורים והשירים… אולי אפילו להישאר לישון אצל סבתא ולא לחזור הביתה… או כשנסענו למשפחה של אמא דווקא, וכל הילדים ישנו על מזרנים בסלון, על הרצפה, יואו, איזה כיף!!! (מי בכלל ישן בלילה זאת שאלה אחרת). ידעתי שאבא יכול לכעוס בכל רגע, כמובן, אבל לא היינו בבית, אז זה לא נמשך הרבה.

ככל שגדלתי, התוודעתי יותר ויותר לחוטי המתח הסמויים, שהיו כבר אז ארוגים סביב השולחן. לאן נלך, לאמא של אבא, לדודים מחיפה, או שיבואו אלינו? שכל אחד יביא משהו, או רק אמא תכין? למה דוד שייקה כמעט אף פעם לא מגיע? למה מדברים ככה לסבתא? למה אבא ואמא מתלחשים? ועוד מאות תהיות קטנות של אי-הבנה למתרחש שם, בעולם הגדולים, כולל נסיונות אין-ספור, ברובם לא-מודעים, להתאים את עצמי לרצונות שלהם, כדי להפחית מן המתח, לצמצם מריבות, להביא קצת חיוך, אם אפשר…

עברו כבר כמה עשרות טובות של שנים מאז, והתמונה הבסיסית, ברוב הבתים, לא השתנתה מהותית – מן הזווית של הגדולים, כלומר… מצד אחד, יש משהו מקסים, משמח, מרגש, בהזדמנות לקחת פסק-זמן מן המירוץ הרגיל, להתפנות להיות עם עצמנו או עם הקרובים לנו, אולי לצאת לאיזו חופשה הרפתקנית עם כל המשפחה, או סתם להיות בשקט בבית, נוסף על חגיגת החג עצמו, על משמעותו הייחודית לנו.

מצד שני, אם בחופשה עם הילדים מדובר – הדבר האחרון שאנחנו רוצים בו הוא, שזמן משפחתי נוסף, שהתחיל עם הרבה רצון טוב, יהפוך שוב לזירת ההתגוששות המוכרת לעייפה. שכל הכוונות הטובות יישחקו תחת הרעש, השוני בין רצונות הילדים, הצורך שלנו במנוחה, התשוקה שלנו לנצל כל רגע פנוי לתרום לאיכות-חייהם של הילדים. וכל זה – במקרה הטוב, שבו לא איבדנו שליטה, לא צעקנו, לא חינכנו, לא רבנו עם בן-הזוג (מייד נתייחס גם לזה), לא טרקנו את הטלפון להורים, ולא התגרשנו מהחברה הטובה.

אז מה כן???

הסוד לשינוי החוויה המשפחתית טמון – כרגיל – בפתיחת-הלב. כל מה שרובנו לא הכרנו בבתינו שלנו ושחלק גדל והולך מאתנו מגלים ולומדים לראשונה: האפשרות לדבר על הדברים ולעשות זאת ביחד. כך אפשר גם להבין אלו את אלו, גם להתכונן למצבים מאתגרים, גם ללמוד ממה שלא עובד (עם הרבה פחות כעסים) וגם לחגוג את מה שכן עובד – (כמעט) הכל ברוח טובה.

ספציפית – מדובר בהכוונת התודעה והשיחה לעולם הצרכים: העולם הפנימי העשיר, שמצוי אצל כל אחת ואחד מאתנו, חי, עצום ופעיל תמיד, ושמכוון את כל פעולותינו ומעשינו. אחרי שבמשך דורות לא ידענו לזהות, להבין ולהתייחס לצרכים האלו, אלא הגבנו בעיקר להתנהגויות שנבעו מהם, אנחנו יכולים, סוף-סוף, להבין את הצרכים של כולם וליצור גם תקשורת חדשה בבית וגם תשתית אחרת ליחסים בכלל.

כדי לעשות זאת, כדאי לעבוד בכמה שלבים:

1. לשבת קודם-כל עם עצמנו, לברר ולשאול את עצמנו מה חשוב לנו בסיטואציות שונות שעומדות להתרחש.
2. עדיין עם עצמנו – ננסה לשער, בל פתוח, מה חשוב לצד השני (לא צריך להסכים או לא-להסכים, רק להבין).
3. לשבת עם בן/בת-הזוג ו/או הילדים, לשתף אותם בהבנות שלנו, לברר אם ההשערות שלנו לגבי מה חשוב להם אכן נכונות, להבין מה באמת נכון להם, לבדוק אם כולנו מרגישים שהקשבנו לכולנו.
4. ואז לפרק את הצרכים הללו לפעולות ובקשות קונקרטיות.

כי בסך הכל כולנו רוצים שיהיה נעים וכייף, ושתהיה תחושת חיבור והנאה בין דיירי הבית (גם אם אנחנו רק שניים…).

ללמוד מג'ון לנון

שהרי הוא כבר הזכיר לנו, מזמן, שהחיים קורים כשאנחנו עסוקים בתלכנן תוכניות אחרות… כלומר, כולנו, שוב ושוב, שוכחים את האמת הפשוטה הזאת, וכל פעם מחדש נדהמים מן הפער שבין הרצוי למצוי. ואז, מתוך ההרגל לשפוט, בלי שום בעיה אנחנו נופלים בפח המחשבות שלנו, שמספרות לנו על "כישלון", או על "שוב התחרבן הכל", או "היא לעולם לא תבין", או "הוא תמיד…." וכמובן – "כמה אני דפוק/ה".

לכן, נוסף על החידוש הבאמת-מרנין, של לדבר על כל אלו מתוך הלב, עם עצמנו וביחד, אני רוצה להמליץ על התכוננות מודעת לאפשרות הכמעט-בלתי-נמנעת, שלא כל מה שתיכננו אכן יקרה. לשם כך מאד מומלץ, מצד אחד, להתכונן ולהיערך לרצוי, ומצד שני – לתרגל בתוכנו את הנכונות לקבל את המצוי ולהתגמש לפיו.

כלומר, במקום להילחץ מ"מה יהיה אם…." ולהלחיץ גם אחרים סביבנו, כדאי להכין תוכניות שונות לכל מיני תסריטים אפשריים (בבית, לחוד, ביחד, עם חברים, עם משפחה, בקניון וכו' וכו') – וחשוב שהתוכניות יתבשלו בצוותא. אבל כיוון שהחיים תמיד חזקים מכל תוכנית שלנו, אפשר, ואף רצוי, להכין תסריטים אפשריים לתגובה כשמשהו לא קורה כפי שתיכננו.

ואז, בין אם התכוננו לרגע הזה ובין אם לא – כשתוכנית כלשהי לא יצאה לפועל – אפשר לנסות את הטריק המהפכני הבא: לקחת אוויר ולהתמקד במציאות שלפנינו באותו רגע! כי אם לא הלכנו לאיבוד בתוך ה"אוי ואבוי" – נגלה שיש לנו מספיק אנרגיה להתמודד עם הקונקרטי והמוחשי. אפשר במהירות לשאול את עצמנו – מה באמת חשוב לי כרגע? להיות צודק/ת ולכעוס, או להרגיש קרבה וליהנות? ואם יש ילדים בסביבה – לא לשכוח להיעזר ברעיונות שלהם!! יש להם שפע מזה במוח הגועש שלהם.

לא רק בפסח (ולא רק עם ילדים…)

כדי לבנות חוויה של בית, שבו אתם לוקחים בחשבון גם את צורכי הילדים, מבלי לוותר על שלכם – אפשר לנקוט כמה פעולות, שיכניסו את כל בני-הבית לשיגרה חדשה של יחסים:

• לתכנן ולבצע שיחת התקרבות – שבה תשתפו הילדים בתמונה שאתם רואים מן הזווית שתכם, ותקשיבו למה עובר עליהם. במקום משפטי "מה צריך לעשות" ו"איך אתם אמורים להתנהג" – לספר להם גם מה ההתלבטויות שלכם, מה אתם רואים, מרגישים ורוצים ותקשיבו ולרצונות שלהם.
• בשיחה הזאת גם תתעניינו עם הילדים מראש מה יהיה להם כיף ומעניין – תנו להם רשימה של 5-7 פעילויות לבחור מתוכָן, ואז לפרוס את זה על פני החופשה, לסכם על תאריכים לכל פעילות מתוכננת.
• חלקו את הזמן מראש לתחומים שונים – זמן לילדים, זמן להורים וזמן לעצמכם, וכן  קבעו מראש זמן לשיחות בין בני-הזוג וזמן לשיחות עם הילדים.
• מטרת השיחות האלו היא ליצור ולפתח דיאלוג. כך, הצ'ופר של "חופש"-פסח הופך להיות דיבור הדדי במקום החפירות המוכנות של הנחתות והוראות, ויתורים והתקפות. ובמסגרת הדיאלוג המקרב הזה – אפשר גם לתת לילדים להביע העדפות, להתייעץ אתם לפני שמחליטים על פעילויות משותפות, להיזכר יחד מה עבד לכם בחופשות קודמות, בשנים קודמות, ממה נהניתם וממה פחות ולנסות לשחזר, להעצים או ללמוד ממה שעבד.
• לקבוע מראש מה לעשות כשמישהו מאיתנו הבטיח ולא הצליח לקיים, כולל איך לסייע אלו לאלו לעמוד בהתחייבויות (למשל, הבטחנו ללכת לסרט עם הילדים ביום שני ולא הלכנו, הילדים הבטיחו לסדר הסכו"ם על השולחן ולא עשו, וכד'). הרעיון החשוב כאן הוא, שלא מפעילים עונשים, אלא מחפשים פעולה שכל מי ששכח משהו – לוקח על עצמו, בגלל הרצון להתחשב באחרים ולהתמיד בכך.
• להציע לנהל את החג בעזרת שיחות תכנון מראש וגם שיחה בדיעבד – תכנון מראש יוצר קרבה וחוסך זמן, ושיחה בדיעבד חוסכת צבירת כעסים ונתק.
• לזכור שחופשה נועדה לחופש – לא להפוך את החופש לסדרת חינוך. במהלך החופשה אנחנו נמצאים יותר זמן עם הילדים בבית, וזה עלול לגרור אותנו "להתעלק" עליהם יותר מהרגיל… אבל אם נזכור שזוהי דווקא הזדמנות ליצור התקרבות בין כולנו, נוכל להימנע מלהעיר להם כמה שעות הם צופים בטלוויזיה או משחקים במחשב / אייפד / אייפון. לילדים  החופש הוא הזדמנות להרגיש שיש להם שליטה ועצמאות על הזמן שלהם.

בואו נזכור, שלכם, כהורים – חשוב לתת להם זמן-איכות, לתרום להתפתחותם, להקנות להם הרגלים טובים וערכים, ללמד אותם דרך-ארץ והתחשבות, וכו' – כל אחת ואחד מכם יכולים להגדיר לעצמם את סולם הצרכים והערכים שלכם. אבל ממש בו-זמנית, במציאות מקבילה, לַילדים אין מושג ש"פסח = לחץ". מבחינתם – זוהי חופשה כייפית, באמצע שנת-לימודים רצופה ומתישה. הלחץ הוא פרי מוחם הקודח של "הגדולים", הם רוצים ליהָנות, להתפרק, להרגיש עצמאות ובחירה (בעיקר בימי חופשה, אבל גם תמיד…).

אז אולי תקחו חופש מתפקיד המחנכים – ודווקא תצטרפו אליהם מדי פעם…? אני חותמת, שכולכם תצאו נשכרים (גם החינוך…).

שיהיה חג בעיקר שמח!
ארנינה