ויהי במלאות 21 יום ל(פוסט)קורונה + יום-הולדתי העברי = אני מגיחה ממיטתי…

קשה לדמיין שזה אכן אפשרי, אבל – 21 יום, 3 שבועות, אני במיטה.

בחמישי ה-19.1, הייתי בהופעה מהפנטת של להקת אוהד נהרין. מומו. אל תחמיצו. קשה לתאר את עוצמת המבע. כל פעם מחדש.

עדיין לא שיערתי שהכאבים בגב עוד מיום קודם, והחולשה, והשיעול שהחל, פירושם קורונה. (לא, החברות שהיו אתי לא נדבקו, תודה לאל…).

בבוקר שישי עדיין דידיתי בשארית כוחותיי לחנות הטבע, ביקשתי שיוציאו לי סירופ החוצה, שלא אדביק (למרות שעדיין לא דמיינתי שזה באמת זה), ואז צללתי.

לא. קשה באמת לדמיין כמה זה היה קשה. כולל אמבולנס ללילה באשפוז (כנראה הייתי במצב מסוכן של אובדן מינרלים והחום טיפס לגובה ממש לא סימפטי), ואחרי-כן אשפוז בית, כולל סטרואידים, ונוזלים, וחמצן, וכמעט לא אוכלת, ואפס כוח, וחום, ואפס כוח, ושיעול, ואפס כוח, וכל הזמן במיטה, לא מסוגלת לשום-דבר.

טוב. הבנתם/ן.

עד היום. ממש.

כלומר, החום הגדול נעלם (וחזר להיות זה שיש לי שנה ו-8 חודשים, עולה יורד כל הזמן), השיעול כמעט נעלם, אבל החולשה… יואווו….

אז למה אני כותבת עכשיו?

ראשית, כי יש לי טיפה כוח לשבת מול המחשב. זה לא קרה עד שלשום (ל-20 דקות…). חגיגה (יחסית).

שנית, כי כל מיני דברים התבהרו לי, שרוצה לחלוק.

שלישית, כי שתקתי המון. ולתומי חשבתי שיכול להיות שאתם/ן תוהים/ות לאן נעלמתי… (תהיתם?).

והנה קצת מתובנותיי מן העת הזאת

• הדבר שמשמח אותי יותר מכל הוא ההבנה הבהירה, שליוותה אותי ממש לאורך כל הדרך, שאני לא מסכנה. זה משהו מאד משמעותי בשבילי. כי המצב היה באמת ובתמים קשה. ועדיין, משהו בי קיבל אותו. בלי "למה", טרוניה, או טענה סמויה או גלויה. מבחינתי, זו בגרות לחיים, כך לקבל גם מצבים מאתגרים (מאד) כאלו.
• בכיתי פעמיים. ממש ממש. אחת כשנודע לי שמת איש משמעותי בחיי, מבלי שהספקתי לסגור את המעגל בינינו, למרות שניסיתי (לא מספיק…) במשך כמה שנים. הוא היה האיש הראשון שנישאתי לו (לפני 44 שנה…), ואפילו התכתבנו בשנים האחרונות, אבל לא הייתי מספיק אסרטיבית כדי לקבוע מועד ולהיפגש.
  על זה בכיתי. על ההחמצה. כי רק הוא החזיק את החוטים ההם, הרחוקים. ורק הוא יכול היה לספר לי חלקים מהסיפור שרציתי כל-כך לשמוע. פשוט אובדן גדול.ונעצבתי גם מעצם מותו הפתאומי, חמישה שבועות סרטן וזהו. החיים האלה.

• ובכיתי כששמעתי על מותה של לאה צבעוני, אשה עמוקה ועורכת ספרות רגישה ביותר, שחשבתי להוציא לאור לפחות אחד מספרי השירה שלי בהוצאתה (צבעונים), וזה לא יקרה עוד… גם כאן ההחמצה יכולה היתה להימנע (אולי) אילו המשכתי את הקשר איתה לפני כשנה וחצי. ולא עשיתי זאת.אז אני מבכה את הדפוס הזה שלי, של דחייה… ודחייה… מתפללת ללמוד הפעם את השיעור הגדול של לצאת ולפעול, כשאני שומעת את הקריאה הפנימית… אמן.

• עניין קטן ולא-קטן, שמודה גם עליו עד מאד: שוב גיליתי, שגם כשאני בתוך מצוקה, אני עדיין רואה את האחר/ת. בעיקר זכורה לי האשה בחדר בשיבא, שאליו הכניסו אותי ב-3 בבוקר… האומללונת הזאת לא רק שמתקשה לישון (לבי איתה), וגם לא מיטיבה לשמוע, אלא שהדרך הקשה שלה להגיב, מעוררת כלפיה כל-כך הרבה אנטגוניזם… אז הלבד שלה ממש קרע לי את הלב. וכל פעם מחדש, כשנכנסה איזו אחות או רופאה, תיווכתי להן אותה, שאולי לרגע ייראו את המצוקה שלה, מעבר לטון החותך, ובמקום לצאת בצעקה עליה ולטרוק את הדלת (שכך עשתה האחות, אחרי שכלפיי התנהגה בנחמדות מוחלטת), יבינו כמה היא לבד, וייגשו אליה בעדינות. לרגע אחד זה אפילו עזר…כמה כאב יש בעולם הזה. וכמה קשה לראות ולשמוע אותו מעבר למלים וההתנהגות…

• החלק המרגש ביותר, עד עצם הרגע הזה, בכל השבועות האלו, היה ההתגייסות המפעימה של עשרות א/נשים, רובם המכריע מקרב תלמידותיי ותלמידיי, לסייע לי.

אחותי היקרה, מיקי'לה (שעכשיו, למשך שנה, נמצאת בתורכיה), התמלאה לילה אחד דאגה גדולה (זה היה הלילה שבו אכן הובאתי למיון), ומשם והלאה הוקמה לה כאן קבוצת-אוהבים/ות, שכללה רשימת ביקורים, מפתח שהושאר למטה, ונפשות אוהבות שהגיעו להביא לי אוכל (מבושל או פירות), לקנות תרופות או תוספים, לשבת בביתי ופשוט להיות שם גם כשאני ישנה, להכין לי את התוספים כך שיהיה לי קל יותר לקחת אותם, למלא את התרמוס, להביא לי אותו למיטה, לדבר עם מכבי (שאלוהים יעזור, כמה מאתגר…), לעדכן בקבוצה כך שהאחרים/ות יידעו מה קורה ומה נחוץ…

קשה לתאר את ההרגשה המפליאה הזאת, של כך להיות מוקפת אהבה. אני באמת בהשתאות, יום-יום, כל השבועות האלו, על הלבבות האכפתיים שמקיפים אותי. לא, זה לא מובן לי מאליו, ולא משנה מה תגידו לי, על מה שתרמתי לא/נשים האלו. זה לא שאני לא ערה לזה. זה עדיין מרגש אותי ברמות שקשה לתארן. מרגישה בעלת זכות יתרה בעולם הזה, כך לחוות אהבה זורמת אליי. (וכל מה שכתבו לי עוד ועוד א/נשים גם ממקומות אחרים, אלוהים, כמה אהבה).

תודה לכל אחת מן הדמויות האלו. אתן חקוקות בלבי לעד.

~~~

טוב, כמעט זהו.

רק מוסיפה, שהיום, י"ט בשבט, הוא התאריך העברי שלי.

נחמד מצדו. שחיכה לי, עד שאוכל לכתוב קצת…

שבעים ושתיים שנה על פלנטה הזאת. לא מעט, הא? מעניין כמה נשארו…

אז אספר לכם/ן משהו מרגש מאד מאד (שנדמה לי שהזכרתי אותו בחטף, ועכשיו מפרטת עוד קצת…).

שמזה כמה חודשים, אני עובדת, יחד עם שחקנית נוספת, על הרצגה (הרצאה+הצגה), "לגעת בחיים של אנשים", שבע"ה נצא איתה לעולם בקרוב… תתפללו שאחלים במהרה ונוכל להתניע… פרטים כמובן יגיעו, לכשיבשיל… נכון מרגש?

ואחרון חביב – בסופ"ש הזה, אם אכן יעמדו לי כוחות המחשב שלי (…), אסיים בשעה טובה לערוך את המהדורה החדשה של הספר של מרשאל, ותוכלו מעכשיו להזמין אותו – עם פרק נוסף על גישור, ומבוא של דיפאק צ'ופרה, ו – יהיה שמח!

אה, יש עוד אחד… (כמה דברים נצברו ב-3 שבועות של אפס-כוח… וואו).
לא מעט שירים שלי, שמצאתי בי את הכוחות (לפני הקורונה) לשלוח אותם לבמות שונות, מתקבלים בבמות האלו ואף מתפרסמים בהן… מרגש אותי עד מאד.

נגמר לי הכוח, באמת, אז לא מפרטת… מקווה לזכור בפעם הבאה…

שבת שלום
ארנינה