אילו נתבקשתי לבחור מרכיב אחד, ממש רק אחד, מכל האוקיינוס האינסופי של מודעות-יצירת-השינוי, הוא היה – שאלות.
שאילת שאלות, למען הדיוק.

למה? (…שאלה, כן?) 

כי זה החומר הנוגד (antidote) העוצמתי, העמוק והמדויק ביותר שאני מכירה לַתודעה השלטת, זו שרובנו נולדנו לתוכה. התודעה היודעת, הקובעת, המאיימת, המכתיבה, הצודקת, הדורשת.

הרי מה הולך פה בעולמנו המוטרף? כולם כל הזמן "יודעים": יודעים מה נכון, איך צריך, מתי צריך, מי צריך, מי בסדר, מי כמובן-לא-בסדר, למי מגיע פרס (מעטים), למי עונש (הרוב) וכו' וכו' וכו'.
ואנחנו כל-כך שטופים בזה, שזה נהיָה שקוף. מרוב שֶאֵלו המים שבהם אנחנו שוחים, נדמה לנו שאנחנו מדברים מלים של עצמנו, אבל בחלק עצום מהזמן אנחנו ממלמלים מנטרות שחוקות, מגיבים למסרים עתיקים, משחזרים דפוסי חשיבה שֶיָרשנו בלי לבדוק אלו מהם בכלל מתאימים לנו, מצביעים על ה-אשמים, כועסים על המאשימים, מסתירים את הבושה, מנציחים את האימה.

הָרימו רגע עיניים לכל שלט-חוצות מקרי שהוא. מה המסר העיקרי שם, בכולם, כמעט ללא יוצא-מהכלל? שמשהו חסר לנו. או בנו. שבלעדיו חיינו דפוקים. כי מי אני בלי נייקי? ואיך אצליח בחיים בלי תואר זה וזה? ומי ישמור עליי אם לא ביטוח X? ואיך יידעו שאני שווה משהו בלי מכונית Y? ואיך יהיו לי בכלל קשרים משמעותיים בלי סלולרי Z?

לא להתבלבל! השאלות האלו הן שאלות רטוריות, לא מתעניינות. אין כאן מבט שמופנה פנימה, ששואל באמת, שרוצה לדעת – מה קורה בתוכי, מה נוגע בי, מה אני מרגישה, מה חשוב לי. כי החוץ קובע. החיצוני, הבוהק, המהיר, המוצלח, הנכון, המושלם! (כאילו שיש אחד כזה בכלל).

אז מה כן? 

אני שמחה ששאלתם/ן. (חחח). כי אפילו ההתעוררות לשאלה הזאת – כבר שווה לכם את החיים. ואם תסכימו להיכנס אתי להיכל המופלא של עולם השאלות – אני יכולה להבטיח לכם/ן, שמה שמחכה לכם שם ייקח את החיים שלכם למקום שטרם הכרתם.
טוב, אני לא באמת יכולה להבטיח את זה. כי אני לא אתם/ן וכי אני לא באמת יודעת מה יכול לקרות לאף אדם. אבל אחרי שכל מי שנכנסו להיכל הזה, והתחילו לשאול, חייהם השתנו לבלי-הכר – אני יכולה לפחות להגיד, שהסיכוי עצום.

ואני כ מ ו ב ן לא מדברת על שאלות כמו – "למה איחרת?" "מתי תלמדי כבר?" "איך זה ש-X יכול ואתה לא?" "מה את רוצה ממני?" "מה כבר ביקשתי?" "איפה היית?" ואפילו לא "איך היה היום בגן / בבית-הספר / בעבודה…?"
כי לצערנו, בגלל מוּדעות-חיפוש-האשמים שֶיָנַקנוּ כבר מבטן אמנו, השאלות מהסוג הזה הפכו למאשימות, מנג'סות, תובעות, מקטינות. שכחנו את ה'למה' הראשוני, התמים, הבאמת מתעניין, הסקרן – שבזכותו אנחנו בכלל פֹּה.

למה לשאול? 

• כי תשובה, במהותה, סוגרת – ושאלה פותחת.
• כי קביעה עוצרת – ושאלה מעוררת תנועה.
• כי ידיעה מבחוץ מייצרת אמנם תחושת ודאות – גם אם חלקית או מדומה – אבל שאלה מבפנים מעמיקה את ההתבוננות החופשית – וכך מייצרת עוצמה פנימית, שבזכותה נזקקים פחות ופחות לוודאות חיצונית… (חשבתם/ן על זה?).
• כי פסיקת דברים על מישהו אחר מעוורת אותנו מלראות אותו באמת – והפניית שאלות לאותו מישהו מאפשר ראייה נקייה יותר.
• כי ידיעה חוסמת המשך חקירה – ושאלה פותחת למידה.
• כי נקודה וסימן-קריאה הם החלטיים (ופעמים רבות נגועים ביוהרה) – וסימן-שאלה נובע מ-ספק (שיש בו ענווה).
• כי אמירה, הכרזה, אבחנה, שפיטה (כולן ממחלקת הידיעה) מייצרות ריחוק ופחד – שאילה, גישוש, בדיקה פותחות את הלב ומגדילות קרבה.
• כי סקרנות, בשבילי, היא כוח-חיים…

למה אנחנו לא שואלים? 

כי לא-לדעת נתפש פעמים רבות כחולשה (חִשבו עד כמה הורים נלחצים כשהם לא יודעים 'תשובות', רחמנא לצלן) ולכן אנחנו נאחזים במלוא עוזנו בתשובות, בידע קיים, באמיתות מוּכּרות (גם אם הפכו מזמן לסיסמאות), בסממני-הגנה חיצוניים (תארים/מעמד, רכוש, אביזרים).

וגם – כי הנכונות הפנימית להיות בתוך אי-ודאות, לחוות את הלא-ידוע, אפילו להכיר בעובדה שבאמת ובתמים יש כל-כך הרבה שאנחנו לא יודעים (…?) – כל אלו לא שגורים בעולמנו המשוריין. רק לפני אלפים ספורים של שנים – מי בכלל הסכים אפילו להניח, שכדור-הארץ הוא עגול??? הרבה יותר קל (ולכאורה בטוח) להיאחז במה שהעין רואה, האוזן שומעת והמוח כבר קלט. במיוחד אם "הרוב" חושבים כך.

כמה כוח, כעסים ומלחמות הושקעו ומושקעים – בתוך עצמנו, בזוגיות, בהורות, בחברות, בעבודה, בפוליטיקה – כדי לעצור גילויי חירות למיניהם (כי זה "שונה")? כדי למנוע מעצמנו לעשות משהו שממלא אותנו שמחה (אם המשהו הזה נתקל בביקורת)? כדי למנוע מבן או בת-זוגנו ללכת בלעדינו לאנשהו (כי מה יחשבו על הקשר בינינו)? כדי לאסור על ילדינו לעשות משהו שלדעתנו מסכן את עתידם (כי אנחנו בטוחים שאנחנו יודעים ב-ד-י-ו-ק מה יקרה להם)? וכו' וכו'.

וכל זה – בשם המוסכמות, הלאווים הגדולים וה'צָריכים' למיניהם, שמעוורים אותנו שוב ושוב, משחזרים את מה שדורות לפנינו כבר סבלו ממנו ומנציחים את תודעת החיים-מתוך-פחד-כעס-אשמה-בושה. כך, בשל ההרגל רב-השנים לגונן על עצמנו מפני הלא-ידוע בעזרת חוקים, איסורים שיפוטים ומלחמות, אנחנו שבים ומונעים מעצמנו ומאחרים את החשוב מכל (בעיניי, כמובן…) והוא – לדעת את עצמנו האמיתי, להיות מחוברים למה שחשוב לנו ולפעול מתוך בחירה.

אם זה נשמע אוטופי או נאיבי – זה רק מפני שאין כמעט בעולם דוגמאות לאנשים שחיים מתוך מודעות פתוחה, סקרנית, מקרבת. שמוכנים להסתכן רגשית ולשאול שאלות שאף-אחד לא לימד אותנו לשאול. קודם-כל את עצמנו וגם את האחרים בחיינו. שנפתחים לאפשרות של לא-לדעת ומסכימים לשהות באי-נוחות עד לצעד הבא. ובהיעדר דוגמאות, מנהיגים/ות ודרך, אנחנו שוב ושוב חוזרים ונאחזים במה שכבר הכרנו – גם אם זה ממש לא עובד לנו.

אז יש תקווה? 

ומה? אחרת הייתי כותבת?
מתוך ההתנסות שלי בחיי עם עצמי, ומתוך מפגשיי עם מאות רבות של אנשים, שאימצו לעצמם את אמנות שאילת השאלות כחלק מדרך-חייהם, אני מאמינה, וגם רואה זאת שוב ושוב במגעיי עם אנשים, שככל שאנחנו חיים מתוך הקשבה לעצמנו – באופן טבעי מתרחשת שם גם הקשבה לאחר.

כי כשאנחנו מסכימים לשאול – נפתח משהו בתוכנו. גם אל עצמנו, גם אל האחר. אמנם, יש רגעים או תקופות מאד מאתגרים, כי כמה וכמה מבנים מחשבתיים מתמוטטים לנו, וזה לחלוטין לא-פשוט עד מערער, שלא לומר מפחיד לעתים. אבל כשאנחנו מסכימים להמשיך ללכת, לחצות את גבולות הפחד ולשלוח מבט סקרן אל הלא-מוכר – אנחנו מגלים/ות עולם שלם, קסום, שתמיד הסתתר שם מאחורי הדברים הידועים, ורק מחכה לנו שנתחיל לשאול ולגלות.

מה אפשר לשאול כדי לרפא את הפחד? 

למשל, אם אני חושבת על בתי שהיא "חוצפנית" – אני יכולה לשאול את עצמי:

• מה באמת קרה במציאות?
• האם ברור שזאת חוצפה?
• מה מכעיס אותי כאן?
• מה זאת בעצם חוצפה בשבילי?
• מה מפחיד אותי ביחס אליה?
• מה אני מספרת לעצמי שיקרה לה או לי, אם היא תמשיך להתנהג כך?
• מה אני אומרת לעצמי על האמהוּת שלי, כשהיא מתנהגת כך?
• איך אני מגיבה, כשאני מתייחסת אליה כאל חוצפנית?
• מה באמת חשוב לי כאן, מתחת לקביעה עליה?
• מה הייתי רוצה שיקרה ביחסים בינינו?
• איך אני יכולה להגיד לה מה חשוב לי – בלי להעמיק את הנתק בינינו?
• מה אני יכולה לבקש ממנה?

ועוד כמה וכמה וכמה שאלות כאלו ואחרות, שכל אחת מהן יכולה לפתוח נתיב קסום, חדש – ונגיש, להיכרות מעמיקה יותר שלי עם עצמי ועם הבת שלי. במקום ללכת פעם נוספת בנתיב המוכר (של האשמות, קביעות, כעס, איומים, ייאוש, דרישות…) שיוביל לעוד ריב, עוד ריחוק, עוד אי-הבנה. כל זה, כמובן, בהנחה שאני רוצה משהו אחר ביחסים איתה…

בקיצור, יש כל-כך הרבה מה לעשות ולגלות כשמסכימים/ות להיפתח לאפשרות של לפעול אחרת מן הרגיל, במיוחד בעזרת שאלות.
וכיוון שאני משתוקקת לחלוק את הדרך הזאת גם איתך, אני מניחה שניפגש עוד בהמשך…

היית רוצה…? (שאלה…)