לקבל

להסכים לקבל.

בעודי שוקדת על סיום הטיוטא הראשונה של ספרי "מאחורי כל צרחה יש צורך", נולדה במיתרים יוזמה חדשה. אוי, כמה שהיא יפה… כמה התאהבנו בה… (הילה ואני).
בעוד שבוע, ביום האהבה (19.8.16), נחשוף אותה לציבור אוהדינו. אנחנו בהכנות הסטריות (פלטפורמה חדשה, תכנים חדשים, אל תשאלו), כבר בקושי מתאפקות.
אבל בינתיים…
חשבנו מה יכול להתאים בתור "חומר עיוני" שיתלווה ליוזמה החדשה, ושגם יתאים ליום האהבה. וב-3.8.16 נולד הרעיון. ארנינה תכתוב ספרון. משהו קליל כזה, שקשור לאהבה… טיפים… כמה? 5? 7? 10? לא ידענו. זרקנו כמה רעיונות התחלתיים והתיישבתי לכתוב אותו.

אין לי מושג איך הדבר המטורף הזה קרה, אבל בתוך 10 ימים (יום אחד לכל טיפ…) נולד ספר. לא ספרון, ספר.
ברגעים אלו יש בו כבר מעל 100 עמודים, ואני מסיימת אותו הלילה. (12.8.16).
אמנם חלק מן החומר ליקטתי מתוך מאמרים או רשומות שכתבתי בכל מיני מקומות בעבר, אבל עדיין… הכל עבר עריכה מסיבית, והרוב נכתב טרי וחדש. ויצאו יותר מ-100 עמודים. איך זה יכול להיות? לא מבינה, בחיי. וכל זה כשבמקביל אני גם מטפלת באנשים, גם עושה עשרות פעולות של יום-יום, גם מטפלת בעניינים כאובים של אמי, גם מטפלת בגבי הדואב (מרוב ישיבה…), גם אירחתי חברה מחו"ל… לא יודעת. קרה כאן נס.
נולד ספר.
"להתאהב בעצמי מחדש – 10 אקטים של אהבה לעצמנו (ולעולם)"

ובמסגרת "הציטוט לשבת" אני מביאה לכם הפעם את רוב הפרק השישי מתוך הספר החדש-לגמרי הזה.
"האקט השישי – להסכים לקבל". 

****************
לא יודעת מה אתכם, אצלי הנס הגדול קרה בגיל 60. כן, לקח לי כמה שנים טובות להסכים…

ומעשה שהיה כך היה:
במסיבת יום-ההולדת, שגם ככה היתה מרגשת מאין כמוה (עד היום א/נשים שהיו שם מזכירים לי כמה היה להם מרגש להיות שם), השתתפו גם תלמידים אהובים שלי, חלקם מן העבר הרחוק, מהימים שלימדתי פסנתר (כן, לפני 40 שנה…) וגם מן העבר הקרוב, כָּאֵלו שהיו חלק מן הקורסים הדו-שנתיים להכשרת מאמנים ומנחים של מיתרים, שאז עוד נקראו "מנהיגות מודעת" לפני שהפכו למסלול "המצפן".

ולפתע, מתישהו, פתאום הבחנתי שהם נעלמו. כולם. כיוון שהיו כ-30 מהם שם, זה היה מורגש.

אלא שאז קרה הדבר המופלא.

אחד אחד, אחת אחת, הם הגיחו בחזרה לאולם הגדול שבו חגגנו, כל אחד מהם אוחז בידו שושנה אדומה בוהקת, הם מסתדרים כמקהלה בשלוש שורות, מישהו מנגן פתאום בגיטרה, וכולם ביחד, עם מלות-השיר בידיהם, פוצחים בשירה אדירה של Imagine. השיר האוטופי המהמם של ג'ון לנון. כי הם ידעו כמה אני הוזה את העולם החדש הזה ככה.

ים הדמעות שפרץ ממני היה בלתי-ניתן לעצירה. פשוט התעלות-הרוח.

ואז, אולי לראשונה בחיי, הרגשתי בתחושה לא-מוכרת מחלחלת בין תאיי. משהו של בין היפתחות להתמסרות, בין הרפיה להתענגות. ובבת-אחת הבנתי. אני מסכימה לקבל את האהבה האדירה שזורמת אלי. אני לא עוצרת אותה, לא הודפת, לא מקטינה, לא מבטלת. אני נפתחת אליה. ואין בי שום משפט קטלני שאומר "לא מגיע לי", או "הם לא יודעים מי אני באמת", או "על מה כבר יש לאהוב אותי". מאומה מזה לא הופיע. במקום זה היתה פשוט זרימה. משהו טבעי, עצום, פשוט ומחבק. אהבה. מהם אלי. וכעבור שניות אחדות, ממני אלי. וממני החוצה. הכל נמהל לזרם מופלא של תנועה קסומה, נטולת מאמץ, נטולת סיפור, נטולת עבר, נטולת עתיד. רק הווה נצחי, מתמשך, מפלח-לב ועילאי.

לא ידעתי חוויה כזאת מימי קודם-לכן. ובָעוצמה הזאת לא ידעתי גם אחרי כן. אבל הרטט נחרת. והדהודיו היכו בי שורש. והשער נפתח. ואין עוד חסימה. אני מסכימה לקבל.

ואולי ההבנה הגדולה מכולן היתה ועודנה, שלא מדובר כאן במשהו "מדיד", או ש"בגללו" קיבלתי או אני מקבלת אהבה, או תודה, או הערכה, אז, ולפני-כן, ומאז, ובעצם עשָרות רבות של פעמים בחיי. מדובר בתנועה, פשוט חלק מן התנועה בעולם, שעד אותו יום לא אפשרתי לה לחדור אלי. כי לכאורה היה צריך להצדיק אותה, היא לא יכלה להיכנס אלי פשוט מעצם היותה. בעולם שמודד ומשווה ומקטין ומגדיל לפי תוצאות, תנועת הנתינה, שכל כמיהתה היא להגיע ליעדה ולמלאו, נתקלת במחסומי החשיבה, שכל כוונתה היא לגדר, לתחום, לקטלג, לקבע.

מאז זרמו מים רבים בִּנְהַר חיי, וסכרים רבים בו נפרצו.

וזה גם מה שאני מאחלת לכל אחת ואחד מכם.
שתזהו את מחסומי האי-קבלה שהקמתם.
שתביטו נכוחה ותראו, עד כמה חוסר-האהבה שלכם לעצמכם, לַדמות היקרה הזאת שבתוככם, לילדה או לילד שהייתם ושמעולם לא הלכו לשום מקום והם רק מחכים ללבכם שייפתח אליהם, לאדם האחד והיחיד שאתם – פגע ופוגע בכם ובחיים עצמם. כי החיים הם תנועה. וכל חסימה, מודעת או לא מודעת, פנימית או חיצונית, מפריעה לָאשד העצום הזה לנוע במסלולו הרחב, ובדרך לפגוש ולהחיות גם אותנו, בהיותנו חלק בלתי-נפרד ממנו.
שתבינו, שמה שמזין את המחסומים הפנימיים הקשים שהקמתם הוא אך ורק חשיבה נרכשת, חיצונית, שיפוטית ושקרית, שדורות רבים לפנינו אימצו אותה אל חיקם אכול-הפחד, כדי לחנוק חלקים מעצמם, בדיוק כמו שאנחנו ממשיכים ועושים, בשל אימת הכיליון שרבצה-לכאורה על כל מי שהעז להיות שונה, או אותנטי, או אסרטיבי, או פגיע, ובכך סיכן-לכאורה את השבט.

בדורנו המתעורר אני רוצה לקוות, שממש בקרוב נבין כולנו עד כמה בגדנו בעצמנו. ועד כמה, בְּסָרְבֵנוּ לקבל את מה שהנותנים כמהים להעניק לנו, החל מסוכריה, דרך חיבוק, או ליטוף, או פתק, ועד מלות אמפתיה, מחמאות או לחשי-אהבה, אנחנו פוגמים בַּזרימה הטבעית של החיים בכלל ושל חיינו שלנו בפרט.

דמיינו לרגע את עצמכם במצב ההפוך. שהרי כולנו, בִּזמן זה או אחר, רצינו לתת משהו למישהו. ואף נתָנו, והרבה. ובָרוב המכריע של הפעמים עשינו זאת אפילו בשמחה. למרבה האירוניה, כשהצד השני לא קיבל את מתנתנו (המילולית, הרגשית, או ממשית) בזרועות פתוחות, נעצבנו. נכון?
למה? כי זה בדיוק החוק הפשוט – תנועה רוצה לנוע לעבר מקומה והיא זקוקה לָהד שיגיע מן המקום, כדי לדעת שהגיעה ליעדה וכדי להשלים את מעגל הנתינה-קבלה. וכשיש חסימה בקבלה, זו משפיעה על הנתינה עצמה.

לפעמים נֹאמר, למשל, לחברה: "את נראית נהדר בשמלה הזאת!" ולבנו שמֵח אל המראה הנגלֶה לעינינו. והיא? "אוי, זאת שמלה ישנה…". ואז המכה הקטנה בלב. נכון, זה לא עניין הרה-גורל, כו-לה שמלה, אבל אם נרד אל רובד הלב, נמצא אותו מזליף טיפת דם קטנה אל מחוץ לתור. הנתינה לא צלחה יפה. כיווץ.
על אותה סקאלה נמצא לעתים את הגבר המתעלם מן המסר המפתה של זוגתו, את הילדה הטורקת את הדלת כשאמא כתבה לה פתק לא לרוחה, את האשה המַפנה את הגב כשהוא קנה לה מתנה ליום-ההולדת בתאריך שגוי, את האם המזדקנת, שהכינה ארוחה ולא היה מי שיאכל אותה עמה, שלא להזכיר את סיראנו דה ברז'ראק, שמעוצם בושתו על מראהו העקום, הסתתר מאחורי חזות אחרת, ובלבד שיוכל להביע את אהבתו המוסתרת וכך לזכות בפירור מאהבתה של אהובתו, שאהבה את זה שאליו התחזה. ובסופה של טרגדיה? כשהאהובה גילתה מי האוהב האמתי, כבר היה מאוחר מדי. החסימה אכן חסמה את החיים.

מוסר השכל? הנה.

הכי פשוט? אם נותנים לכם – פִּתחו את הזרועות והלב, וקבלו.
פחות פשוט? הזכירו לעצמכם, שגם אם עשיתם לא-משנה-מה, מאחורי המעשה הזה עמד צורך אנושי כלשהו. וגם אם לא פתרתם את כל הסבכים של חייכם, ויוצא לכם לפעמים להיות ממש, אבל ממש לא נחמדים, זה לא מוכיח שאתם "לא-בסדר". אם בכלל זה מוכיח משהו, זה שגם אתם פצועים. כי רק אנשים פצועים פוצעים. כי ככה לימדו אותנו הפצועים שגידלו אותנו, לפצוע כשכואב. ואם נסכים להתבונן בחמלה אל מתחת לשכבת התעתוע, שבה כל מה שרואים הוא את התנועות המכאיבות ושופטים את האדם שביצע אותן בהתאם למידת ה"לא-בסדר" המיוחסת לתנועתו, נמצא לב פועם, מבוהל, מבולבל, שמשתוקק שייראו אותו, שיבינו, שיקבלו אותו בדיוק כמו שהוא, כולל הכל. וכשזה לא קורה, הוא שולח יד ופוצע. אולי ככה יבינו וייראו את הזעקה החבויה.

אקנח בסיפור על השבט האגדי באפריקה (שאת שמו אינני יודעת לצערי).

בַּשבט הזה, כשאדם עושה משהו שאיננו לרוחם של אחרים, ולא משנה מה מידת העוול או הכאב שמעשהו הסב, לא רק שלא מוקיעים אותו, שופטים או מענישים, אלא – הסכיתו ושמעו: כל השבט – כל השבט, כן?! – מתיישב במעגל סביב אותו אדם, ובמשך כל זמן כמה שנדרש, מספרים לאותו אדם את שבחו בפניו. כל מעשה, קטן כגדול, שהוא אי-פעם עשה למענם. אחד אחד, כל בני ובנות השבט מונים את סגולותיו, יופיו ותרומתו של אותו אדם סורר-לכאורה, עד שנפשו נרגעת, נפתחת לקבל את המתנות (האמתיות) המורעפות עליה והוא עצמו מסכים להיזכר באנושיותו שלו.

מקסים? מרגש? ברור.
למה? כי כך משקמים צרימה ללא כעס, מתקנים סטייה שנוצרה בִּנהר החיים, מחזירים את האהבה למקומה.

הלוואי על כולנו.

*******************************

באופן בלתי-נפרד מכל ההתרגשות החדשה הזאת, אני רוצה לתת לכם עוד מתנה (מתנות…) לשבת (ולכמה ימים טובים אחריה…).

שהרי כל המסע הנפתל שעברתי ועוברת, הזדקק (וממשיך להזדקק) לכלל תורה שלמה, "המצפן", שזו השנה השלישית שאני אף מלמדת אותה בקורס המקיף להכשרת מלווים עם נשמה – מאמנים, מגשרים ומנחים. (ראו פרטים בסוף המסר). וממש בא לי, פשוט בא לי, שגם אם לא תצטרפו אלינו לקורס השנתי (או רק לחלקו הראשון, החממה), לפחות תטעמו מן הטעמים והניחוח ואפשרויות הריפוי והצמיחה שהמצפן מזמן לכל באיו.

לכן מוצעות לכם כאן כמה אופציות לטעימה, בפורמטים שונים.

והראשונה שבהן – סדרת ההדרכות המצולמות (והחינמיות) שלי, "המצפן לגילוי עצמך ומימוש המתנות שלך בעולם". מזמינה כל מי מכם/ן, שטרם התוודעו (או התגעגעו…)  להדרכות האלו לְפַנות לכם זמן בסופ"ש הקרב ובא (וגם בימים שאחריו…), להיכנס לקישור ולשקוע לתוך העולם שאני מציעה לכם שם.

3 סרטונים, 3 הדרכות מפורטות, כל אחת עם אוצרות משלה.

בראשונה תשמעו עוד פרקים חשופים מתוך יומן-המסע שלי, איך הוא הוביל להוּלדת המצפן ואיך הוא יכול לתרום למסע הפרטי שלכם/ן.

בהדרכה השנייה תתוודעו לארבעת המפתחות ושבעת הצעדים, שיכולים לעזור גם לכם, כמו למאות רבות לפניכם, להתחבר לייעוד שלכם ולחולל שינוי בחייכם. רוצים להניע כבר עכשיו את גלגלי השינוי? לצעוד כבר לעבר המקום שאליו אתם משתוקקים מזמן ללכת? זאת ההדרכה בשבילכם.

וההדרכה השלישית צוללת לתוך המחסומים שמעכבים את רובנו בדרך למימוש עצמי.
תגלו מה כמעט כולנו למדנו לעשות שבעצם עוצר אותנו מלנוע, מה אנחנו אומרים לעצמנו
ש"תוקע" אותנו, ותקבלו הכוונה עמוקה, איך אפשר לעבוד עם המחסומים הללו ולמוסס
אותם כדי שבאמת תוכלו להתקדם לעבר המהות האמתית שלכם.

בקיצור, תרכיז עמוק ומפורט מתוך מה שאני כל-כך אוהבת לחלוק, שעזר לי ולרבים ורבות כמוני, לצאת מן הפלונטרים, הכלובים, הקליפות והמחסומים שעוצרים כבר כל-כך הרבה דורות את רוב בני ובנות-אנוש מלהתחבר לעצמם, לצאת לחופשי ולתמוך גם באחרים במסע השחרור שלהם.

ממש כאן מחכים לכם הסרטונים שיכולים לשנות את חייכם כבר בקרוב >>

באהבה,
ארנינה