מה זה אומר "לקחת אחריות" – ולמה זה קריטי ליחסים

ביחסים בכלל וביחסים קרובים בפרט, בעיקר כשמשהו בהם לא עובד לנו, יש לרובנו נטייה עתיקה להטיל את האחריות למה שקורה – על הצד השני.

ניקח למשל אשה, נקרא לה כאן גילה, המתלוננת באופן קבוע על בעלה ואל בעלה, שבגללו חייה השתבשו: הם עברו לגור במקום X, כי הוא רצה בכך, ומאז אין חייה חיים. לכאורה היא מתארת מציאות: הם עברו לגור במקום שהיא לא רצתה בו, היא אמרה לו את הדבר פעמים רבות, ובכל זאת הם עברו. וכבר שנים רע לה בגלל זה. היא מדוכדכת, כבויה, עובדת בעבודה שהיא לא אוהבת. לא קשה להבין, איך היא רואה את בעלה כאחראי הבלעדי על מצבה.

מה קורה כאן?

כשהיינו ילדים, באמת ובתמים היינו תלויים בהורינו. העובדה שלא היתה לנו כל אפשרות לבצע בכוחות עצמנו שום פעולה החיונית להישרדותנו ושהיינו תלויים לחלוטין בָּאחר המבוגר כדי שצרכינו ימולאו, הטמיעה בנו את ההסתכלות אל האחר כעל אחראי עלינו. לא זו בלבד, אלא שבשל התלות העצומה הזאת, שבעטייה הורינו היו ממלאי צרכינו הבלעדיים במשך זמן ממושך, נוצר ערבוב בינינו לבין האחר, שממשיך לבלבל אותנו שנים רבות לאחר מכן.

כלומר, במהלך היחסים הראשוניים שלנו עם הורינו (או עם מבוגרים משמעותיים אחרים), התעצבה התפישה הפנימית שלנו לגבי משמעותה ואופייה של קִרבה ביחסים. ותפישה זו מגיעה איתנו גם לזוגיות, שבה רובנו המכריע, באופן לא-מודע, משליך על הצד השני חלק עצום מצרכיו, כמו הקשבה, הבנה, אכפתיות, חום, הנאה וכו' ומצפה שהאחר ימלא אותם. לרוב, מבלי להיות מודעים לכך, אנחנו מניחים ומצפים, שמי שאכפת לו מאיתנו, אמור למלא את צרכינו בדיוק כפי שאמא או אבא היו אמורים (בין אם ההורים מילאו את הצרכים הללו לשביעות-רצוננו ובין אם לא).

אבל המפה האנושית היא מורכבת. במקום הורים אנחנו פוגשים אדם בוגר, שאינו ערוך או רוצה למלא צרכים של אדם אחר באופן אוטומטי ותמידי. ואז אנחנו מתאכזבים ואף נפגעים. החדשות הרעות הן, שאם הגענו לזוגיות עם הנחה לא-מודעת, שהצד השני אמור למלא את כל צרכינו, צפויות לנו אכזבות חוזרות ונשנות. החדשות הטובות הן, שלמָעֵט תקופת התלות המוחלטת של שנות הילדות הצעירות, ככל שאנחנו מתבגרים, יש לנו אפשרות לבחור איך להגיב לאירועים במציאות. גם במערכת-יחסים, שבה יש צד אחד יותר דומיננטי בהובלת אירועים ומצבים – עדיין יש לנו אפשרות ליצור שינוי בהתנהלות הדברים.

נחזור לגילה. האם עמדת ההאשמה המתמדת כלפי בעלה הובילה אותה למקום אחר? האם ההאשמה יצרה או יוצרת איזושהי הקלה בחייה? ספק רב. במיוחד אם היא ממשיכה לבטא זאת באותו אופן מאשים במשך שנים והוא, מצידו, בדיוק כמוה, עדיין לא למד תקשורת מקרבת…:-) כלומר, היא עדיין לא יודעת לבטא את מצוקתה אלא באמצעות האשמות והוא עדיין לא יודע לשמוע את הכאב והצורך שמאחורי האשמותיה. לכן, אם היא תרצה ליצור שינוי אמיתי באיכות חייה וגם באיכות היחסים עם בן-זוגה, יש סיכוי גבוה בהרבה שזה יקרה אם היא תבחין בכך, שלמרות שהיא הלכה אחריו, ואפילו היה זה נגד רצונה המפורש, היתה לה שם בחירה.

נכון, שיעור הבחירה שהיא חוותה בתוכה – היה נמוך. כלומר, לא היתה לה חוויה שהיא יכולה באמת לבחור. כי מובן מאליו, שלא פשוט לעזוב, להיפרד, להתגרש, במיוחד אם היו ילדים מעורבים בתמונה, ואי אפשר להקל בכך ראש. כלומר, העובדה שהיא הלכה אחריו כללה, מן הסתם, ויתור גדול מצידה, על רצונות והעדפות שלה. ייתכן גם, שהיא עשתה זאת בתחושת אין-ברירה, כי היא לא רצתה לפרק את המשפחה, או מתוך פחד עצום לחיות לבד, או מתוך פחד מתגובתו האפשרית של בעלה אילו היא סירבה. אבל גם אם קשה להודות בכך, או לראות זאת, האמת היא, שלְמָעֵט בשנותינו הצעירות, לעולם איננו יכולים/ות לומר באמת, שרק בגלל האדם השני עשינו מה שעשינו. בכל שלב בחיינו הבוגרים, שבו יש לנו עצמאות תנועתית וחשיבתית, יש לנו אפשרות – גם אם קלושה – להגיד 'לא' במצבים שבהם לא טוב לנו. ויקטור פרנקל, בספרו "האדם מחפש משמעות", מדבר על כך בהרחבה מצמררת. הוא מביא את סיפורו האישי בשואה, שבמהלכה איבד כמעט כל מה שהיה לו – לבד מתחושת הבחירה והאחריות האישית על רוחו החופשייה.

אז מה זה לקחת אחריות?

אני שבה ואומרת, שלא מדובר במהלך פשוט כלל וכלל. בוודאי לא במקרים מאתגרים מאין כמותם, כמו היעדר אוטונומיה (בית-כלא, למשל) אונס, מכות (גם לנשים או גברים, לא רק לילדים) וכיוצא באלו. גם המקרה שהזכרתי, של אשה שהלכה אחר בעלה למקום שלא רצתה בו, הוא לא פשוט. לכן נדרשת מאיתנו מידה לא-מבוטלת של אומץ, כדי להסכים להתבונן בעיניים חדשות על מקרים שהתרגלנו לראות אותם באופן מסוים במשך זמן רב.

חשוב מאד-מאד לומר, שאין כאן כל כוונה "לסלוח" על פעולות שנעשו לנו ולבטל את השפעתן המכריעה על חיינו, או לטשטש את מידת ההשפעה שהיתה לפעולות שלנו על אנשים אחרים. הכוונה היא להרחיב את יכולתנו לראות את המצב בעיניים אחרות, להרחיב את לבנו לאפשרויות אנושיות (כדי שנצא ממעגל הכעס-אשמה) ולחולל ריפוי למען שלומנו הפנימי. במקרה שהצד השני עדיין נמצא בחיינו, ערך מוסף למהלך הזה הוא היכולת שלנו לבוא אליו בהקשבה חדשה וגם בבקשות חדשות. כאשר אנחנו מגיעים/ות בלב נקי ופתוח יותר, יש סיכוי גבוה בהרבה, שנוכל להניע מהלכים חדשים. ואפילו אם "רק" נזכה בהקשבה או בהבנה למצבנו שלנו, כבר חוללנו שינוי עצום במצב, שלא-פעם היה תקוע במשך שנים רבות מאד. (ובהערה נפרדת: אפשר לחולל את הריפוי הזה גם עם אנשים שכבר לא נמצאים בחיינו).

לקיחת אחריות היא השילוב בין 3 מרכיבים – 1). זיהוי חֶלקֵנו במה שקרה או קורה ביחסים; 2). הבנת השפעתנו על היחסים; 3). הכרה אקטיבית בחלקנו.

ומה שיכול לעזור לנו לבחור בַּמהלך האמיץ של לקיחת אחריות על חלקנו-שלנו ביצירת דברים שקרו, הוא לשאול את עצמנו – מה באמת חשוב לנו. כלומר, מה חשוב לנו עכשיו, בהווה שלנו, עד כדי שנסכים להתבונן אליו ואל העבר שאנחנו נושאים, בעיניים חדשות. ברור שנקודת-המוצא היא, שאנחנו רוצים שיהיה לנו יותר טוב. ואולי גם – אנחנו רוצים יחסים טובים יותר עם אותו אדם. לשם כך, בעדינות ובחמלה, נוכל לשאול את עצמנו, האם האשמת הצד השני הובילה אותנו למקום טוב יותר, והאם נרEה לנו הגיוני, שאם נמשיך להאשים אותו זה יוביל אותנו למקום הנכסף. או לחילופין, להיפתח לרעיון, שגם אם אנחנו לא יודעים מה ואיך, ייתכן שדרך-התנהלות אחרת יכולה לפתוח לנו אפשרויות אחרות.

כל מה שאני יכולה לומר כאן הוא, שאני עצמי, בחיי שלי, שבתי ועשיתי עם עצמי, במאמצים כבירים לפעמים, את התהליך המאד-לא-פשוט הזה, של לעמוד מול מציאות שלא היתה נוחה לי, שלאנשים אחרים היה בה חלק, ולבדוק אם אני מאשימה או לוקחת אחריות. לא תמיד הצלחתי לבחור מיידית בלקיחת אחריות על כל המשתמע ממנה. זהו מהלך לגמרי לא מובן מאליו. במיוחד אם פעולותיו של הצד השני היו בעיניי מאד לא ידידותיות ולכאורה "הצדיקו" את תגובותי כלפיו… אבל אני יכולה לומר בוודאות ובשמחה, שכל פעם שעשיתי את הבחירה הזאת – גדלתי. אמנם בתחילה נזקקתי להסתגלות למצב החדש, שבו אני לא ממשיכה להאשים, אלא פועלת אחרת ואפילו מקשיבה ל-אפקט שהיה לפעולותי על הצד השני. אבל בסופו של דבר, ללא יוצא מן הכלל, כשהצלחתי להפסיק להאשים, הרגשתי הרבה יותר טוב. והדברים נכונים לגבי כל אדם שבחר במהלך הזה, של לקיחת אחריות: תמיד יש גמול מרגש על הצעד הלא-מובן-מאליו הזה.

למה קל יותר להאשים במקום "לקחת אחריות"?

כל-כך הרבה פעמים בחיים שמענו "בגללך" וכל-כך למדנו להאמין, שאם מאשימים אותנו זה אומר שאנחנו לא-בסדר, שחומר-העבודה הנגיש לנו ביותר הוא בדיוק זה: לחפש מי לא-בסדר ולהאשים אותו/ה. כך אנחנו למעשה ממשיכים/ות את המסורת הרב-דורית, של להטיל את האחריות למה שקורה לנו – על הצד השני.

מה הרווח שלנו מן המנגנון הזה? ראשית, זהו מנגנון מוכר, מוטמע ונגיש ביותר. כלומר, הוא משרת את כמיהתנו להמשכיות ולביטחון – בכך שניאחז במה שמוכר לנו. בנוסף, בזה שה"אשֵם" נמצא, נוצר לפעמים סוג של הקלה (זמנית לגמרי), כי אנחנו יכולים להסיר מעלינו אחריות מבלי שנידרש לעשות דבר לשינוי המצב. ויש בכך סוג של מנוחה, וגם תקווה – שתהיה הבנה למצוקתנו. ואחרון – במיוחד כשמדובר על ראיית האחר כאשם (אפילו עד כדי רצון לנקום בו): גלומה כאן תקווה עצומה ואנושית, שנקבל סוף-סוף הכרה של הצד השני בהשפעתו האדירה והקשה על חיינו.

אבל ברוב המקרים, כיוון שהאשמות מובילות להאשמות-חוזרות או להיסגרות בצד השני, מה שיוצא מן המנגנון הזה הוא, שבאופן פרדוקסלי ועצוב, אמנם אנחנו לא נדרשים/ות לעשות משהו (כי הצד השני "אשם", אז הוא צריך לעשות את הצעד הראשון, לפחות), אבל למעשה, כל צד נשאר בְּמצב תמידי של תלות באחר, עד כדי קורבנוּת ותחושת שיתוק פנימי – כי "בגללו" מרגישים כמו שמרגישים. כך אנחנו ממשיכים/ות להתנהל בתחושה מתמשכת של חוסר-אונים עצום, כי אנחנו מאמינים, שרק אם הוא או היא ישתנו, יקרה משהו אחר.

איך אחריות שונה מהאשמה עצמית?

בצד מנגנון ההאשמה המוכר, מתקיים לו, במשך דורות רבים, גם מנגנון ההאשמה-העצמית. פעמים רבות, כשאנחנו מזהים שפעולה שלנו הכאיבה לאדם אחר, אנחנו מאשימים את עצמנו. אבל בדיוק כמו לגבי האשמת-האחר, גם במודעות הרווחת וגם בשפה השגורה, יש בלבול בין אחריות לבין אשמה. כשאני אומרת "זאת אשמתי שהגענו לזה וזה…" אני לא באמת לוקחת כאן אחריות. בדיוק כפי שכאשר אני מתנצלת, אני לא לוקחת אחריות. כי האמת היא, שאשמה ואחריות שונות מאד זו מזו. אשמה היא רגש טבעי בעיקרו, שרובנו חווים כשאנחנו עושים משהו, שכאשר אנחנו מתעוררים ומבינים את השלכותיו עלינו ועל היחסים שלנו, אנחנו מצטערים ומתחרטים עליו.

אלא שהעיבוד החברתי שעשינו לרגש האשמה עיוות לנו את מנגנון ההתרעה שלשמו היא נועדה. אשמה, בנוסח היותר מוכר שלה, מגיעה בצמוד למחשבה שאנחנו "לא-בסדר". לכאורה, כפי שלמדנו במשך דורות, ככל שנאשים את עצמנו (בדיוק כמו את האחר), כך נלמד, בסופו של דבר, להיות "בסדר". העניין הוא, שלא רק שאנחנו לא לומדים בדרך הזאת, אלא שיש בתוכנו קול הישרדותי, שקשה לו להסכים לרעיון שאנחנו "לא-בסדר". אז בנסיונותיו להגן עלינו מפני הרעיון הזה, הקול הזה נכנס לוויכוח פנימי עם הקול המאשים. וכך, במקום להיות עסוקים בריפוי המצב, אנחנו למעשה תקועים בתוך מערבולת מחשבתית עם עצמנו, שמנסָה לוודא אם אנחנו בסדר או לא-בסדר במצב הזה. מתוך כך אנחנו נוטים להתנצל ו"לבקש סליחה", כאילו האחר, בסליחתו לנו, יכול לפתור לנו את המועקה.

לקיחת אחריות שלא מתוך אשמה, מפרידה את הקשר בין הפעולה שלנו (האמירה או ההתנהגות המכאיבה) לבין השיפוט "לא-בסדר". ההפרדה הזאת מתרחשת כשאנחנו מוכנים להסתכל על מה שקרה מתוך חמלה ואנושיות ולראות מה כאן שלנו ומה של הצד השני. ואם כבר לקטלג, אז לקטלג את המצב כ"אנושי" במקום כ"לא-בסדר". לקיחת אחריות יכולה גם להיות מלווה בצער ובכאב, אבל בניגוד לאשמה, זהו צער שמנסה לרפא ולתקן ולא תוקע אותנו בלופ אינסופי של רגשות ומחשבות.

איך לקחת אחריות הלכה למעשה?

כדי להצליח לראות את החלק שלנו במצב ולקחת עליו אחריות, חשוב להיזכר תחילה בהנחת-היסוד של תקשורת מקרבת, הגורסת שצורך הוא למעשה הכוח הפנימי שמניע אותנו לפעולה. מאחורי כל פעולה (מחשבה / רגש / אמירה) קיים צורך, שהניע אותנו לכך. בין אם אנחנו יודעים מהו הצורך ובין אם לא, הוא מניע אותנו.

כאן המקום לאימון ראשוני בסלוגן שלי, "מאחורי כל צרחה יש צורך". כולל הרעיון המהפכני (באמת…), שהדברים מתייחסים גם אלינו… כלומר, שגם מאחורי כל פעולה שלנו – יש ו/או היה צורך כלשהו.

למשל, כשגילה הסכימה לעבור למקום החדש, מה היה הצורך שלה? שקט פנימי או "תעשייתי"? חיבור עם בעלה? אמרתי כבר, שקרוב לוודאי שחוותה פחד. אולי היה בה צורך גדול בקירבה (המסתתר מאחורי הפחד להישאר לבד), או בהמשכיות (הפחד להיפרד ממשפחתה), או בקבלה (כלומר, התקווה שבעלה יקבל אותה)? ומן הסתם היו שם אלמנטים נוספים.
האם פירוש הדבר, שאנחנו אומרים בכך ש"היא אשמה"? ממש לא! רחוק מכך. אנחנו מרככים את הקרקע החסומה והכואבת ופותחים פתח להתנהלות אחרת – קודם-כל במפגש עם עצמה, ואז עם בעלה. האם פירוש הדבר, שאנחנו פוטרים בכך את הבעל מחלקו? ממש לא! מן הסתם היו שם מהלכים ורגעים, שהיו קשים ומאתגרים לגילה – כמו לרבים/ות מאיתנו במצב דומה – שהקשו עליה לומר 'לא'. וגם על כך נרצה לדבר עם הבעל – אך ללא ההאשמה הרגילה, שעד היום לא הובילה אותנו לשום מקום חדש. כי גם לאותו בעל היה צורך מאחרוי הצרחה שלו… כלומר, אנחנו עושים הפרדה בין מה שלי ומה שלו, כדי שנוכל, אולי לראשונה בתולדות יחסינו, לנהל שיחה אחרת לגמרי – על נושאים תקועים ומכאיבים.

הנה תיאור המהלך:

1. תחילה, נוריד מהלכסיקון שלנו את המונחים "בסדר" ולא-בסדר". נגלה במהרה שאף אחד לא אשם או נתבע, אלא שנקלענו למצב שאמנם לא נעים לנו (עד מכאיב מאד), אבל – הוא מצב אנושי. כדי להתאמן בראייה אחרת של המצב, עשו הפרדה בין השיפוט לתצפיות. כלומר, ספרו מחדש, ככל שתוכלו – מה בדיוק קרה באותה סיטואציה. בהיעדר אשמה, תוכלו לראות מה קרה, שהביא את המצב לכדי כאב, ומה חלקכם בכך (מה אמרתם או עשיתם, שעורר כאב אצלכם או בצד השני).

2. השלב השני החשוב מאד – אמפתיה עמוקה לעצמנו, כדי להבין מה מסתתר מאחורי השיפוטים, ההאשמות ו/או ה-אשמה שלנו. אם אנחנו שרויים בהאשמה וכעס כלפי הצד השני – נחפש מה הצרכים שלנו, שבעטיים אנחנו מאשימים אותו. אם אנחנו חשים אשמה, כי אולי הכאבנו לאדם השני – גם כאן נחפש את הצרכים שלנו, שגרמו לנו להתנהג כפי שהתנהגנו. אם אתם עדיין לא יכולים להסתכל על המצב מתוך חמלה אנושית, נסו לדבר עם חבר/ה או לכתוב את כל מחשבותיכם לעצמכם. המטרה הראשונה שלכם היא להפחית את כמות האשמה, כדי שתוכלו להסתכל על הסיטואציה ממקום אחר. רצוי מאד לא להמשיך לשלב הבא עד אשר תחושו הקלה כלשהי, ולו רק מזה שהצלחתם לראות משהו אחר בסיטואציה מוכרת.

3. השלב האחרון הוא לתקשר את מה שהבנתם – עם הצד השני. כלומר, ליזום שיחה, שאליה אתם מגיעים מוכנים נפשית (ללא אשמה או האשמה – ככל האפשר), להקשיב, להקשיב, להקשיב, לא להיבהל ממה שייאמר. לנשום… ורק אחרי שהקשבתם – לבדוק אם הצד השני מוכן לשמוע אתכם. ואז להסביר ולשתף בחוויה שלכם, כולל בקשה להבנה אמפתית כלפיכם, או הבעת צער על מה שהיה – אך שוב, ללא אשמה או האשמה. ורק אז מגיעים לשלב הבקשות המעשיות – אם הוא רלוונטי לסיטואציה.

איך לקיחת אחריות יוצרת שינוי ביחסים?

כאשר שני הצדדים ביחסים עסוקים בהאשמה הדדית ואף אחד מהם לא מוכן לעצור ולהסתכל לרגע על חלקו במצב, רוב הסיכויים שהקונפליקט ביניהם יימשך, יתרחב ויעמיק. כאשר אפילו רק אחד מהצדדים מוכן לצאת מ-קלחת ההאשמות, להסכים לכך שיש שניים שאחראים לקונפליקט ולהיות מוכן לקחת אחריות על החלק שלו במצב – זה קודם-כל עוצר את ההסלמה בוויכוח.

לאחר מכן, בעקבות הניסיון להבין, נוצרת הקלה – וקודם-כל אצל האדם שמוכן לקחת אחריות. ההקלה נוצרת הן מעצם שבירת השיפוט והבנת המצב האמיתי, והן מתוך ההבנה של מה גרם לו להתנהג כך. לאחר מכן, החיבור אל הצרכים (במקום אל המחשבות והשיפוטים) יוצר תחושה של רווחה כשמזהים את מה שבאמת עבר עלינו, וכשמביאים את ההבנות לכדי דיבור – יכולתו של האדם השני לשמוע ולשתף פעולה גוברת, ויוצרת פתח ראשוני לעצירת הסכסוך ולשינוי חדש ביחסים.

בנוסף לכך, כשהצד השני מבין שהוא לא מוחזק כאשם, אלא שיש כאן לקיחת אחריות על חלק מסוים במצב, גוברים הסיכויים שהוא יסכים להסתכל גם על חלקו-שלו באותו מצב. זה לא קורה בשנייה, אבל זהו בהחלט מפתח חשוב לתחילת השינוי ולהשגת שיתוף-הפעולה המיוחל.