באחד הימים הלוהבים של השבוע שחלף, בעודי מהססת בפתחו של בית-קפה אם להיכנע לעייפות, לחסוך לעצמי את ההכנה בבית, ופשוט לאכול כאן, עכשיו, ארוחת-צהריים כלשהי, הבחנתי בַּזוג.
בפאתי הסככה הקייצית הפתוחה, הוא, רכון אליה בקול רם, מנופף אליה, ללא הפסקה, באצבע מורמת, היא ספק נרתעת במושבה, ספק מעזה להתווכח. הסתקרנתי.
וההכרעה נפלה. אני אוכלת כאן.
איפה התיישבתי? כמובן, בַּשולחן הסמוך אליהם. מרוכזת (כאילו…) בשולחן, ואז בתפריט, ואז בצלחת, ולפרקים במכשיר הנייד, ובעצם מאזינה רוב קשב למתרחש שם.
"סיוון, סיוון, תקשיבי לי! את הנשמה שלי, את האהבה של החיים שלי! אני רוצה למות איתך! תני לי עוד צ'אנס אחד ודי!!!"
בערך 40 פעם (בלי הגזמה), בתוך שטף ההפצרות שהפנה אליה, כולו גוהר עליה ללא הפסקה, חזר הבחור הנואש על ההצהרות האלו ודומותיהן. "למה את אומרת ככה, את יודעת שאת הנשמה שלי! אני יודע שטעיתי, אני יודע, אני מצטער, אבל אני נשבע לך, שאת תהיי המלכה שלי, אני בחיים לא יתנהג ככה יותר! מה שתרצי אני יעשה, סיוון! לא חבל?! בואי תני לי לנסות עוד חודש אחד! אני יודע שיש בך אהבה, גם אם לא מרגישה אותה עכשיו!"
והיא?
רוב הזמן לא יכולתי לראות אותה, ולא הצלחתי לשמוע את כל טיעוני הסירוב העקשים שלה. היה ברור שהיא נפגעה עמוקות, וממש מנסה בכל כוחה למנוע את חזרתם לזוגיות שכה הכאיבה לה.
לבי יצא אל שניהם. הוא במר ייאושו, משתוקק להוכיח שהוא ראוי לאהבתה, אולי לא ממש סומך על עצמו, אבל מתחנן שהיא תעשה זאת, ואז יוכיח לעולם שהוא לא באמת כזה נוראי… (הוא אפילו אמר לה באיזשהו רגע "נלך ליועץ זוגי!")
והיא… עוצרת את עצמה מליפול שבי ברשת המלים היפות, שכנראה כבר שמעה לא פעם בעבר… נזכרת ברגעים הנפלאים, אך מבוהלת מן האכזבות, הבדידות, הייאוש…
ועדיין… משהו בי דאג לה יותר מאשר לו. הסצינה המוכרת עד כאב, של הצד המַכֶּה-ומתחרט, מכה-ומתחרט (לאו דווקא מכות בפועל), אבל לא באמת מסוגל לשנות. והצד שנשאב לַתקווה הממארת, שאולי, הפעם, זה באמת יהיה אחרת… כמה כוחות-נפש נחוצים כדי לא ליפול במלכודת הדבש הזאת.
(הכל פרשנות שלי, אני יודעת. ולא, אני לא חושבת שהוא בתפקיד ה"רע" בסיפור. גם הוא לכוד בפצעי העבר שלו, כמוה, כמונו. אלא שהיא, לפחות מן המבט שלי, קרובה ליציאה מן הדפוס העתיק שלה, לא סומכת עליו שיוכל להיות לה שותף, כי עד עתה לא עשה את עבודת המודעות והריפוי החיונית).
כשקמתי ללכת היא היתה ישובה על ברכיו, אסופה בחוזקה בין זרועותיו, בעל כורחה, גופה נרתע לאחור, משדר אי-רצון מובהק, והוא ממשיך וממשיך וממשיך במלל העז, המתחנן-מאיים.
יצאתי לדרכי, וכעבור צעדים אחדים הסתובבתי לאחור, היא עדיין על ברכיו, פניה לַכיוון שבו אני הולכת, הוא עדיין מכוון כולו אליה, לא רואֶה אותי. לכדתי את מבטה, עצרתי לשנייה, ובלי מלים, בתנועה חזקה, גדולה וחד-משמעית, סימנתי לה, בידי הימנית, תנועה של "לא!".
היא קלטה.
לשבריר שנייה הספקתי לראות שהוא קלט שמשהו קרה והפנה את פניו לעברי, אבל בינתיים כבר הסתובבתי בחזרה אל דרכי, ממשיכה ללכת מבלי להביט לאחור.
במשך כמה ימים נעתי בין הקלה לבין התייסרות פנימית.
מה בעצם עשיתי, שבה ועלתה בי השאלה.
התערבתי ביד גסה בחייהם של שני אנשים?
החלטתי מבחוץ שאני יודעת טוב יותר ממנה, מה טוב לה?
עזרתי לה בכלל, או אולי בלבלתי אותה, בזה שנשענתי על מאות מקרים דומים, וגם שלי בתוך זה, כדי לחזק אותה לקראת הצעד הכל-כך קשה הזה, של להמשיך לומר לו "לא", כדי להציל את עצמה מן השחזור האינסופי של פצעיה שלה?
(ואולי בכלל אני סתם משוגעת שרוצה להציל את העולם וחושבת שהיא יכולה…?)
מה שהיה חשוב לי, בתוכי, הוא להרגיש שבאמת אין לי שיפוט כלפי הבחור. כן היה לי חשש גדול לגביו, באשר ליכולתו לחצות את המשימה הבאמת מורכבת מאד, של לחולל שינוי עמוק ביותר בדפוסים עתיקים שלו, שנובעים, מן הסתם, מאמונות-חיים מושרשות, הקשורות לעברו האישי והמשפחתי לא פחות מאשר לֶעָבָר הכולל של גברים ונשים בחברתנו הפצועה.
ולכן התערבתי.
ואת התהייה הזאת אני מניחה לפניכם/ן כאן.
לא כהזמנה ל"מה נכון", וגם לא לשיפוטים או נזיפות (כי ברור לי שלא כולם היו נוהגים כמוני…), אלא ממש לשיתוף שלכם, מה הייתם/ן עושים/ות במצב הזה, לו הייתם במקומי. מאד מאד מסקרן אותי.
כתבו לי. אני קוראת כל מה שכותבים/ות. (לא תמיד יכולה להגיב, אבל דעו שאני קוראת!)
וכל זה, כמובן, התקשר ועדיין מתקשר לי מאד במדויק לְנושא הסמינר הקרוב שאעביר, "לגעת בחיים של אנשים". כי, בעצם, אנחנו כל הזמן נוגעים בחיים של אחרים, קרובים, רחוקים, מכרים, זרים, בבית, ברחוב, בחנות, בעבודה. ויש לנו השפעה עליהם גם כשאנחנו לא מתכוונים לכך. על אחת כמה וכמה, כשאנחנו כן מתכוונים.
ואני רוצה מעומק לבי להזמין כל אחת ואחד מכם/ן להגיע לסמינר הזה, אם קיים בכם/ן הרצון העמוק ללמוד לגעת בחיים של אנשים – באופן מודע, בהקשבה, בהתכוונות, בחמלה.
כי ברור שלא תמיד יצליח לנו כפי שהיינו רוצים, אבל גם עם זה – יש ויש מה לעשות!
- אפשר לנהל שיחות בדיעבד (סוד פלאי לשיקום יחסים!)
- אפשר ללמוד איך להקשיב למצוקה שהתעוררה אצל מישהו/י מן הנגיעה הלא-מדויקת שלי – בלי להרגיש ש"נכשלתי" ואז להתגונן
- ואפשר ללמוד איך להעצים את הנוכחות שלי ולדעת גם לא לוותר על עצמי – כמאמנ/ת, מטפל/ת, יועצ/ת, מורה, בוודאי ובוודאי כאמא או כאבא…
על כל זה ועוד – נדבר בסמינר האהוב עליי, "לגעת בחיים של אחרים", שבו תקבלו טעימות מן הקורס (האהוב עלי…), "המצפן", תלמדו פרקים ראשונים ביצירת שינוי תודעתי ומעשי באופן שבו אתם/ן נוגעים בחייהם של אחרים, ותשמעו על הקורס הנפלא של "המצפן להכשרת מלווים עם נשמה", כדי להחליט אם אתם/ן מצטרפים/ות אלינו למחזור החקרוב שלו (או עדיין לא…).
נגיעות נעימות מאד לכולנו!
ארנינה