לכתחילה, התכוונתי הפעם להשלים את מעגל המשפחה ולכתוב על ענבלי (אחותנו שאיננה).
אבל החיים גברו על המתים… (סימבולי?).
וכמובן, אחזור אליה ולעוד פַּכִּים מן המסע הזה בהמשך. כרגע – החיים… (וזה יצא, כרגיל, ארוך… וכרגיל, אין חובת קריאה…).
——–
כל-כך הרבה דברים היום-יום הזה מייצר, שפעמים רבות לא ברור לי בכלל איך חוצים אותו.
כן, קיבלתי כל מיני מתנות בחיים האלה, באמת ברוך השם, אבל… אלו שלא קיבלתי – שאותו אלוהים יעזור, כמה מאתגר לי המסע הזה. (וכמה פחות יודעים עליו, שם בחוץ… וכמה מבלבלים ומביכים, הפערים בין החלקים השונים באותו אדם… אני, במקרה זה…).
שניים הם הפרויקטים המרכזיים הלוכדים את מעייניי בימים אלו (בצד עשרות אחרים, בלי הגזמה, שנמצאים שם דרך-קבע) – יום-ההולדת עצמו, עם המסע המטורף הזה של הלצאת-לאור למרות הקולות המבוהלים-מבוישים, פלוס תכנונה של מסיבת השמחה עצמה, והגעתה של מיקי לארץ ממש הלילה (כמובן, כדי להיות אתי בעת המרגשת הזאת), מה שאומר ש… אנחנו נכנסות לבידוד לשבועיים.
כןןןןןןןןןןןןן… (וזה לא ה"מה כן" שהכותרת מתכוונת אליו).
בידוד שבועיים. אתם/ן הבנתם/ן???
טכנית: כי היא מגיעה מחו"ל, וכדי שלא תישלח לאיזו מלונית הזויה, כמובן מילאנו כל מיני מינים של טפסים (ואני לא אספור את השעות שהושקעו בלהבין בכלל מה נחוץ…) שהיא תהיה אצלי, בבידוד משותף.
טוב, נניח שזה מובן מאליו.
עכשיו – מה עם הבלגאן בחדר? בדיוק החדר שבו היא ישנה כשהיא מגיעה לארץ (מה שלא קרה כבר שנה וחצי! שתהיה בריאה הקורונה), ושכמובן הפך, שוב, למחסן לכל השגעונות של ארנינה. ואני כל-כך רוצה לסדר לה אותו, להוציא משם הכל, אולי סוף-סוף לזרוק חלק, לנער אבק (מכל הסוגים), לשטוף, לפנות מקום בארון (הגדוש לעייפה), להכין לה את המיטה… וברורררר שאני בשום-אופן לא יכולה לעשות את כל זה לבד…
ומה עם אוכל? מה מזמינה? לכמה זמן? מאין? ומה נעשה כשייגמר? (לא להגיד לי שאפשר להזמין… אני יודעת לדקלם את זה, אבל המוח שלי לא שומע).
ומה עם הטוסטר-אובן, שהוא אביזר הצלייה/אפייה היחיד שיש בבית (אין לי תנור ולגמרי לא חיה עם מיקרוגלים), שבדיוק שָבָקלפני שבוע? ו – אחרי שכה שמחתי שהצלחתי למצוא אחד חדש כאן בשכונה, הוא התגלה כבלתי-יעיל באופן זוועתי? ומה לעשות עם בעל החנות שלא מוכן להחזיר אותו לחברה, כי – כמובן – זרקתי את הקופסא כשהתחלתי להשתמש בו (כי אני סומכת על בני-אדם)? הלכו (עוד) 350 ש"ח?
ומה עם ההכנות ליום-ההולדת… אמא'לה… מתי אכתוב הכל, מתי אדבר עם הא/נשים, מתי אכין את "החלק האמנותי"… ומה עם כל שאר הדברים שאני "צריכה" לעשות…?
טוב.
יכולתי באמת להמשיך הרבה, ולא עם הרבה מאמץ. כי ככה המוח שלי בנוי. גם הוא, כמו רוב המוחות המתוכנתים לחשיבת "בסדר/לא-בסדר", יודע במהירות מפליאה לזהות כל מה ש"לא-בסדר". במיוחד מפני שהחלק הקדום שלו מחֻווָט (מלשון חוט) לחפש מה לא עובד, פשוט כאמצעי הישרדותי משוכלל: אין לו זמן להתעסק במה שכן עובד, כי אז מי ישמור עלינו. הוסיפו על זה את הרוטב המכאיב, של האמונה הקולקטיבית (המטורפת), שאפשר לשנות דברים רק באמצעות שימוש בכוח, ותקבלו מתכון בדוק, רב-דורי, ללמה להמשיך לרדת על עצמנו (ועל אחרים, כמובן), כברירת מחדל אולטימטיבית.
או! כאן נכנס המוטיב הגלום בכותרת.
אני רוצה חופש מהמנגנון המסרס הזה. רוצה פחות ופחות שעבוד למועקה הזאת, למתח, ללחץ, לשיתוק, שכל-כך מוכרים לי, כשמדובר במצבים מורכבים מבחינה התארגנותית.
אז לא שאני חושבת שאוכל אי-פעם להיות ממש חופשייה ומשוחררת (ומאושרת) במצבים כאלו, כי בכל זאת יש כאן גם מבנה, וגם הסטוריה רבת-שנים (70, כן…?).
אבל.
אני מתאמנת! אני עושה מאמצים מודעים להחדיר לעצמי יותר אנדורפינים, יותר סרוטונין.
איך?
בלחייך כשאני קמה בבוקר. (וגם בהמשך, לפעמים… ובהחלט מאד עם תלמידים/ות שלי!).
בלנשום.
ובלהזכיר ולומר לעצמי, באופן מודע ויזום, "מה כן". בתוך (או אחרי…) הסיטואציה המלחיצה, מה כן עובד או עבד.
אז זה מה שאני עושה עכשיו כאן: כותבת לעצמי – ולכם/ן – מה כן עבד בשלושת הימים האחרונים, שמאפשר לי לנשום, להתרווח, ואפילו לשמוח…!
1. קיבלתי עזרה. ועזרה גדולה. אנה, שמזה כמה חודשים עובדת איתי כעוזרת אישית ומסייעת לי בהיבטים טכניים-התארגנותיים בבית ובעבודה, הגיעה אליי, מירושלים, ליומיים וחצי, שבהם עזרה לי, בין היתר, לְפַנות את הבלגאן מהחדר המיועד למיקי.
2. חבר אחר, עודד, הגיע אמנם לקבל ממני טיפול (בואן = טיפול בגוף), אבל נשאר כמה שעות (!) ועזר לי לא רק לחבר מחשב ישן למסך הטלוויזיה, כדי שאוכל, סוף סוף, לשמוע מוזיקה ואפילו לרקוד בבית, אלא להיפטר מכל-כך הרבה פריטים חסרי-תועלת…
3. חבר אחר, ישי (שהוא מטפל "בואן" נפלא, וכיום אחד ממורי השיטה בארץ!), קפץ לכאן היום כדי לתלות לי חבלי-כביסה חדשים!!! אז נכון, הוא לא מומחה, והחבלים לא מתוחים מספיק, אבל – הֵיי, אפשר יהיה לתלות כביסה!!! (שבועיים בידוד לפנינו, כן???)
אמנם אני לא יודעת איפה יש מרכז לאיסוף פסולת אלקטרונית (שממנה נפטרתי הודות לעודד), אבל – הכל אסוף בארגז אחד, וכבר באוטו!
4. שתי חברות, הילה וג'ני, שעוזרות לי כבר כמה שבועות (!) בהתארגנות הנפשית והמעשית לאירועי יום-ההולדת, שוחחו אתי, לחוד ויחד, בטלפון, ושתיהן כל-כך מכילות את המופרעויות שלי, שאני יכולה לבכות בשקט את הלחץ שלי, ואז לצאת ממנו, בעזרתן.
5. עוד חברה, אירית, שהצטרפה גם היא לאחרונה לחבורת התומכות השקטות בשלל פרפורי החששות שלי עם כל היציאה-לאור הזאת (כאן ועם החלומות שלי בכלל), פשוט נמצאת שם.
6. וכמוהן עוד ועוד נפשות, אהובות ביותר, ששולחות לי כל יום, או כל כמה ימים, משלוחי לבבות, והקשבה, ונוכחות, שמזכירים לי שאני לא לבד… (וגם לא מופרעת לגמרי…).
7. וחברה אחרת, שהציעה לערוך לי את ספר השירים הראשון (מבין 5…!) שאני כל-כך רוצה להוציא לאור.
8. הזמנתי טוסטר-אובן חדש!!! (ולעזאזל ה-350 ש"ח שהלכו… ואולי בכל-זאת החֶברה תסכים לזַכּוֹת על האחד הרעוע…)
9. הִספקתי להזמין בשישי והיום כל מה שרציתי!!! וגם לסור לכמה חנויות ולקנות מה-ששכחתי-ברגע-האחרון (אז מה אם כל זה לקח ש-ע-ו-ת…)
10. הספקתי אפילו לקפוץ לאמא היום!!! לפני השבועיים שבהם לא אוכל לבקר אצלה… אז היה, שוב ועוד יותר, עצוב לראות אותה דועכת, אבל – היא כל-כך שמחה לקראתי, ודיברנו קצת, ונתתי לה נשיקה, והלב התחמם.
11. לפני כמה דקות הביאו לי את המשלוח מחנות הטבע!!! (אז מה אם לא הכל בדיוק כמו שהתכוונתי, יש שם די והותר למיקי ולי לפחות לשבוע. ואז נזמין שוב!)
12. ו – אני מתעקשת ואף מספיקה לכתוב את הפוסט הזה, למרות דוחק הזמן, למרות הכאבים בגוף, למרות שיש עוד כל-כך הרבה שלא הספקתי, למרות שלא הכל פתור, למרות ולמרות ולמרות.
13. ו – עוד מעט יוצאת לאסוף את מיקי מן השדה למתחם הבידוד המשפחתי… הרפתקה בפני עצמה…
גיבורה, בחיי! באמת! כי בשבילי, עם ההסטוריה, והמבנה, והדפוסים, והאמונות העתיקות, זה ממש לא מובן מאליו לעשות מהלך כזה – להגיד בקול רם "מה כן", ועוד לחגוג אותו, כשהחצי השני (או הראשון…) במוח שלי אורב לי ורק מחכה למשוך אותי ל"מה לא" המוכר והמתיש.
אה!!! נזכרתי באחד מרגש מאין כמוהו!
14. תנועת התורמים והתורמות לתהליך התמיכה באמא שלנו, שמיקי ואני יצאנו אתו בסך הכל לפני פחות משבוע. וואו. ממש ממש מעביר בי גלים עמוקים של השתאות והודיה.
שולחת מכאן תודה מכל לבי, לכל מי שקראו את פנייתי והתגייסו למהלך המאד לא מובן מאליו הזה, של תרומה מהלב לאמא שלנו. וזה ממש לא משנה אם תרמתם/ן 5 או 500 דולר. ממש ממש לא משנה. הסכום המצטבר יעזור לנו לעבור את השנה הזאת. וואו.
מצרפת שוב את הקישור לדף התרומה, למי שלבם יקרא להם, ויוכלו לאפשר לעצמם להצטרף.
הנה הקישור https://www.gofundme.com/f/miki-and-arnina-care-for-their-mother-2021
—–
ואני חותמת ביד רועדת עם הודעה נוספת…
ביום שלישי, מחרתיים, יחול יום-ההולדת עצמו. 70. (זאת לא החגיגה הממשית, המתוכננת ל-13.2, שעוד אכתוב גם עליה, אלא יום הגחתה של גיברת ארנינה הקטנה לעולם. מין אירוע שכזה…).
ולקראת היום הזה אני נערכת לכתוב פוסט שאלוהים יעזור לי לכתוב אותו. אבל אני אכתוב אותו.
מודה מעומק לבי לכל מי שהיו אתי עד כה, בערוצי המדיה השונים, קראו, הגיבו, כתבו לי. אין לי מלים להביע בהן עד כמה זה נוגע בי ומשמעותי לי.
סליחה מכל מי שלא הספקתי, ואולי אף לא אספיק, להגיב לה או לו באופן אישי. אני קוראת הכל. הכל. הכל. זה מזין אותי.
תודה רבה רבה!