סימבולי או לא – לקראת פרוץ העשור הבא בחיי (בכל זאת לא מסוגלת [עדיין] להגיד "השביעי") – פורץ לעולם גם הבלוג הראשון שלי. אז יוצא שכן אפשר לערבב שמחה בשמחה.
השמחה על הבלוג היא, שסוף-סוף אוכל להרהר על, לכתוב, להשמיע – דברים שמחכים כבר הרבה זמן להיאמר או להישמע, או כאלו שייכתבו בתוך תנועת החיים.
איזו המצאה נפלאה זאת, האינטרנט. בכל זאת, האנושות הפצועה שלנו הצליחה להוליד גם לא-מעט דברים יפהפיים.
אז הדיבור הראשון הולך להיות על האירוע המכונן הזה בחיי. שישים.
כן. זה קרה גם לי.
שישים שנה אני על הפלנטה הזאת.
ואני חוגגת!!
כי אני מאד אוהבת להיות (שזה כבר ידענו).
ואני סוף-סוף (כמעט) לגמרי שמחה להיות אני כמו שאני!!! (שזה חדש ורענן ומרגש).
אז אני מזמינה למסיבה שלי א/נשים שנגעו בחיי, ו/או שאני נגעתי בחייהם, כך או אחרת, ושמאד רוצה לחגוג את היום הזה איתם.
הערה חשובה ביותר: שלחתי הזמנות רק לחלק מכל מי שהייתי רוצה שיהיו אתי שם.
מספר המקומות מוגבל, לצערי, כי עדיין אני לא רוטשילד… אז אני ממש מזמינה את כל מי שלא הוזמן/ה פיזית לאירוע עצמו, ורוצה להתחבר אליי באיזשהו אופן ואף לתרום לחיי – לקרוא עכשיו את סעיף 4, ולעשות מה שמתאים לכם מתוכו (לכתוב לי כאן, באתר, או להקליט, לצטט – מה שבא לכם/ן). בכל מקרה, המשיכו לקרוא להנאתכם/ן.
נ.ב. !!! אם את או אתה מרגישים, שאילו רק זכרתי – בטוח שהייתי מזמינה אתכם – כתבו לי מייד! העוול יתוקן…
והפרטים הטכניים לאירוע הם כדלקמן:
1. המסיבה – ביום שישי, 28.1.2011, בין 10:30 ל-15:30 (ויש תוכנית עשירה… והיא תתחיל בדיוק ב-11:00, אז תגיעו בזמן…)
2. ההתארגנות – כדי שאוכל להקל על האולם את ההכנות ועליי את התכנון (התקציבי והמעשי) – אני זקוקה לבהירות לגבי מי מתכוונים להגיע. אז פליז, הודיעו לי בהקדם האפשרי אם אתם/ן מתכוונים לבוא (וחסר לכם שלא…) (סתאאאאאאם)
3. המתנות – אני לא זקוקה ל- / לא רוצה מתנות פיזיות. ממש אשמח אם פשוט תבואו. יחד עם זאת –
- אם רוצים/ות לתת משהו – אני כן אוספת כסף לקראת הוצאת ספר השירים השני שלי (שכמה שירים מתוכו אקרא במהלך המסיבה).
כל סכום, ממש כל סכום – יתקבל באהבה. כשניפגש – תהיה תיבת-איסוף במקום, פשוט הניחו בה את מה שלבכם ישמח להניח.
(ואין הכרח לכתוב ממי, אם מרגישים/ות לא-נוח). - אם תרצו לכתוב / להקליט לי דברים (במיוחד אם לא תוכלו לבוא, אבל גם אם כן) – זה ימלא אותי שמחה עצומה (מייד עוד כמה מלים על זה).
- אם תרצו להגיד / לעשות דברים במסיבה עצמה – אודה ואשמח מאד גם (רק תגידו לי מראש, כדי לשבץ אתכם בחגיגה).
4. הבקשה לכתוב / להקליט / לדבר במסיבה – הנה הפירוט:
- הרבה מאד א/נשים אומרים לי שנגעתי בחייהם.
יש חלק בי שיודע את זה, ומאושר על כך, ויש חלק אחר שמטשטש את זה מאד, וסובל. זה חלק שמפמפם לי את כל מה שלא עשיתי בחיים, ולכן מבטל את מה שכן עשיתי. - אז אני מלמדת את עצמי להסתכל על מה שיש. ממש מתאמנת בלהתעכב, להקשיב, לקלוט, לקבל (שזה, אגב, אימון עצמי חדש). ואני מתקדמת!!! אני לומדת גם להכיל את מה שאני מקבלת, במקום לאפסן אותו תחת "טוב, זה לא נחשב".לכן גם מבקשת מכם/ן, אם בא לכם/ן מהלב – לכתוב (או להקליט, או לצלם) משהו שייתן הד למפגש בינינו. לשמוע מכם – אם הלב שלכם רוצה להשמיע, כמובן – איך נגעתי בחייכם/ן.
כלומר, לכתוב, כאן באתר, או לשלוח לי באימייל – מלים / הקלטה של מלים / הקלטה / ציטוט על משהו שנגע בכם, כדי שאוכל לרשום אותו בספר החיים שלי, "להקליד" אותו אל תוכי ולקחת אותו אתי. כדי שזה יהיה שם ושאוכל לזכור לחגוג את מי שאני, בעיקר בימים שבהם שוב אשכח… - לא משנה מה תכתבו. אני ממש רוצה כל דבר שעולה בדעתכם/ן. כמובן אשמח ביותר על זיכרון נעים, על מחשבה מחממת-לב, על משהו שנשאר, נחרת, היה משמעותי.
- אבל באותה מידה ממש אשמח לזיכרון שהיה פחות מנעים, אולי משהו שלא התיישב עד הסוף, משהו שהייתם מעדיפים שהייתי מתנהגת בו אחרת.
- ספרו גם מי אתם, איך הכרנו, מה היה המפגש בינינו.
- חלק טיפה-מלחיץ של הבקשה: במסיבה עצמה יהיה ספר אורחים, שבו אאסוף את כל מה שיש לא/נשים להגיד לי ועליי. בין היתר יוכנסו אליו, כמובן, גם המלים שתשלחו לי באימייל וכו'. אז כדי שנוכל להכין את הספר הזה בזמן – שלחו לי את דבריכם בקרוב מאד, טוב???
- ובסיום (או אולי רק זה) – אם יוצא לכם, כתבו גם מה אתם מאחלים לי לשארית ימיי כאן. (וגם לעצמכם, באותה הזדמנות). אם תרצו להוסיף תמונה – ממש ממש אשמח!
כי אני עדיין לומדת ורוצה להמשיך ללמוד איך לחיות עם אנשים עם פחות ופחות נקודות-חיכוך – בלי לוותר על מי שאני או מי שהם.
חוזרת על הבקשות, לסיכום:
-
להודיע באימייל או באתר אם באים – ואם זה אימייל אז לשלוח אותו לענבל אשד, שמארגנת את ההרשמה. 1inbalit@gmail.com
-
לכתוב מלים או הקלטה – באתר.
-
להודיע את רוצים להגיד כמה מלים במסיבה עצמה – לענבל…
-
ואני שוב חוזרת:
כל זה – ממש ממש ממש רק הזמנה, בקשה, הצעה.
אם זה לא עושה לכם חשק אמיתי – אז בסדר גמור!!!
אני בכל אופן מחזיקה בלב את המפגש בינינו, לכן אתם/ן ברשימת המוזמנים והמכותבים שלי. פשוט מאד.
שיהיו הרבה שמחות!
אה!! כמעט שכחתי.
הנחיות הגעה לאירוע – שיתקיים בגן ורדים (סמוך לצומת ראשונים).
http://www.ganvradim.co.il/map.pdf
42 תגובות
לארנינה
מזל טוב. מצטערת שהחמצתי את יום ההולדת ,היה לי משהו אחר באותו הזמן שלא יכלתי לבטל. מענין מאד השיחה שלך עם אחותך ואמך. אשריכם ששתיכן יכולות לדבר אחת עם השניה בגובה הרגש והעיניים. הוצאתי ספר לזכרו של אבא והייתי מעונינת לשתף אותך איתו. רק אחרי שסיימתי לערוך את סיפור חייו התחלתי להתעסק עם סיפור חיי שנגוע בסיפורי הורי.\אשמח להיות בקשר ולקרא אותך בבלוג . . כרגע אני סועדת את אמא הלא רואה לא שומעת בדמנציה ניצולת אושויץ. מחזיר אותי כמובן אל עצמי כילדה וכו.. \אשמח להיות בקשר ולקרא אותך בבלוג.מזל טוב לעשור הבא נורית
So, you are now 60 and I am now 32. Well. I’ll be 33 soon enough. Some people would say that’s ridiculous. And I would agree. It is ridiculous.
In my memories, you are 46. It’s a time and a place, places, and scents and flavors and all sorts of emotions, and a kind of knowing. For me, you are red. And black. And red. And the clothes, they need to be folded in that certain way, in the closet. Those stairs that go down to the entrance of the building in Arlozorov, and the bus station, just up the road. The Madness of King George III in Lev Dizengoff and Helen Mirren, she was so charming. That distinct flavor of ice cream in that place close to Bnei Dan – was it on Pinkas? I don’t remember now. The smell of buildings made of wood in Oakland. And faxes, faxes, faxes, stretched across the Atlantic ocean.
ארנינה קסומה,
זה יישמע נדוש למדי, אבל המלים באמת לא באות בקלות. קשה להתחיל לשקף באמצעותן פרטיטורה שלימה של רגשות ומחשבות.
יש כל מיני סוגי מפגשים בחיים. לעתים ספורות, אלו הם מפגשים מכוננים, מעצבים. כזה היה המפגש עמך.
כמה משמח שדרכינו הצטלבו, שהגחת לבית המשפחה, שנכנסת לחיי.
עם כל תלתלייך, חריפותך, משקפייך, צחוקך, עוצמתך, שגעונותייך, העברית הצחה והקולחת שלך, מקוריותך, כתב ידך המשגע, רגישותך, נון-קונפורמיותך, נגינתך הבוטחת והמפלחת. ועם באך. עם "פיליפ". וגם עם שון, כמובן.
ואני, הייתי ילד. בן 11, בערך. אוטוטו "נסער משרטוט" רגלייך (בפרפזה על שיר אחד, שאת בטח מכירה…).
היית מורתי ה-4 לפסנתר. מורתי העיקרית. המשמעותית.
היית הדבר האמיתי. מי ששינתה לחלוטין את כל הדרך שבה ניגנתי. עיצבת מחדש את גישתי אל הכלי, את ההתייחסות שלי לעשייה מוזיקלית, את התפיסה שלי מה אני עושה בכלל ולמה.
גרמת לי להרגיש ולהבין, לאט ובטוח, מלמטה, עד כמה עמוק פנימה יכולה המוזיקה לגעת, מאלו מעמקים היא יכולה לנבוע. כמה כיף להיזכר כמה כיף היה.
ומה שנשתל על-ידייך, ארנינה, המשיך ללבלב, וגם להפתיע, ואף ביתר עוצמה, שנים רבות לאחר מכן, כשפגשתי בבאך שוב, כזמר טנור במקהלה קלאסית.
אלוהים, כמה הייתי מאושר לגלות איך המוזיקה פשוט צרובה. איך משהו בי מרגיש שהכל פשוט ברור וטבעי. כאילו פתחו בי "תיקייה" נשכחת. רגעים רבים של התרגשות פנימית, עילאית.
ואני זוכר איך הייתי חייב יום אחד פשוט לחלוק זאת איתך, וכמה התרגשתי שנענית להזמנה, כמה שמחתי לראותך בקהל.
ומעבר למוזיקה, פיזרת על כולנו, המשפוחה, מקסמך. הקרנת עלינו קרניים של אור מאישיותך. הבית ה"פולני" שלנו קיבל עוד צבע, חווה שונות, תנועה, חיוניות. זווית ראייה חדשה כל פעם. רעננה.
ומי, אם לא את, ארנינה, היה יכול להרגיע את אמי ולקבוע נחרצות, "זה לא אלישע, אלו הם ההורמנים", בכל פעם שהפגנתי מידה של חוסר סבלנות ועצבים כלפי ההורים.
על כל זאת, ועל כל מה שעוד לא הצלחתי לבטא, תודה ענקית לך ארנינה.
אני מאחל לך ארנינה, שתמשיכי לצמוח, בנועם ושמחה, בכל פעילויותייך "החדשות" (בשבילי הן תמיד תישארנה כאלה), ושתמשיכי להקרין, לעצב, להשפיע, "להרבות טוב בעולם", בבריאות טובה ורגעי אושר לרוב.
אוהב מאוד.
אלישע
(טוב, גם בבית-ספר הייתי עושה שיעורים ממש ברגע האחרון. אבל בכל זאת זה לפני מחר.)
ארנינה יקירתי
נפגשנו (קצת מבהיל לספור) לפני 30 שנה בדיוק. כלומר, חצי חיים שלך וקצת יותר מחצי שלי.
היה לי הכבוד להיות הכתבנית שלך בדסק החדשות של מעריב. (נדמה לי שזה היה די קצר, ונגמר כשיסדת את שדה-התעופה טארמאק שעל-יד לונדון….)
מהתקופה הזו אני זוכרת אותך כך:
חצאית (של שמחה התופרת). נעלי עקב. כרית בשביל לרפד את הכיסא, ערמה של מילונים בשביל ללמוד אנגלית על חשבון המפעל (או בשביל לשים עליהם את הרגליים, לא בטוחה…), קופסה של ענבים (עם נבטים ואלפלפות התחלת רק קצת אחרי זה, נדמה לי) וכלב מתכשכש בזנבך.
אני הייתי בת 24, בדיוק גמרתי את הלימודים והתחלתי לעבוד בלשכת הסעד של חולון, ואת כבר היית בת 30. כלומר, מבוגרת.
יש ספר כזה: "כל מה שאני צריך לדעת למדתי בגן הילדים… (שרית פרקול תרגמה אותו). אני, כל מה שהייתי צריכה ללמוד על החיים, למדתי ממך… אז עשיתי כאן רשימה קצרה של כמה מהם:
ממך למדתי שלא חייבים לעבוד באף מקום. אפשר לגמור משמרת במעריב בשמונה בבוקר וללכת לבית-קפה. לקח לי עוד כמה שנים להפנים אבל בסוף הבנתי…
איתך פגשתי בפעם הראשונה בחיים הומואים אמיתיים…
גיליתי שיש דבר כזה קונצרט שמנגנים בסלון של מישהו ולא בהיכל התרבות…
ושאפשר (ואף רצוי) ללכת לשלושה מקומות בערב אחד כדי לא להפסיד כלום…
שיש קולנוע כזה שקוראים לו סינמטק, ופסטיבל תיאטרון בעכו, וימי המוסיקה בכפר בלום.
שלא כדאי לקחת מלון בצפת ולצאת לבלות שם בערב (טוב, את זה גילינו בעצם ביחד, כשהדבר היחיד שמצאנו פתוח היה מכולת…)
שלמוסיקה מעצבנת קוראים ברטוק, ולבחורה משעממת – גבינה.
שיש דבר כזה מיצג (בד צבעוני שמותחים בדיזנגוף סנטר ואף אחד לא מבין כלום, אבל זה נורא תרבותי…)
שלא חייבים לצבוע אוטו אצל פחח. אפשר להשאיר אותו אצל ברכה ולקבל אותו צבוע כמו פרת משה רבנו (טוב, זה היה פיאט 500).
שאומרים נראה ולא נראה (אפילו שזה בלי ניקוד, כל מי שמכיר אותך בטח הבין למה התכוונתי…)
שאם לוקחים מלים בספרדית ומעוותים אותן קצת, זה לא בדיוק יוצא איטלקית, אבל אפשר לאכול ככה בפירנצה (אפילו אם זה נגמר בזה שהמלצר עושה חיקויים של ברווז כדי להסביר לנו איזה בשר זה…)
שאפשר (ואף רצוי) לקנות 11 זוגות נעליים באחר-צהריים אחד.
שאפשר לחגוג את ליל-הסדר עם 20 חברים, במקום עם 18 דודות.
שמלח ים, זרעי פשתן ונבטי אלפלאפא זה נחשב אוכל.
ובטח עוד כמה דברים ששכחתי.
אני מצידי ניסיתי ללמד אתך שעפולה זה לא בדרך לירושלים.
ושאם נתת לי 12 אלף לירטות ואני נתתי לך 12 אלף לירטות גם, אז התקזזנו, ואת לא חייבת לי 24 אלף…
אבל אם הגעת עד הלום בלי לדעת את זה – אז כנראה זה לא כזה חשוב…
בכל מקרה – היו אחלה 30 שנה.
איזה מזל שנשארו עוד 60 לפחות…
באהבה ובשמחה ובהתפעלות ממה שנהיה ממך
וממה שעוד יהיה
יומולדת שמח והרבה עונג ואושר (נו, טוב וגם עושר, יאללה, הגיע הזמן)
עדית
ארנינה יקרה
בטח תקראי את זה כבר לאחר האירוע, וסביר להניח שזה לא ייכנס לספר האורחים. העיקר שייכנס ללב…
נפגשנו בקורס תקשורת של לנדמרק, ומיד התחברנו. עברנו עוד כמה קורסים ביחד סביב תקשורת כזו ואחרת…
היינו בכמה ערבי ימי- הולדת אצלך ואצלי: חבורת נשים צוהלת/פרועה/בוכה/משתפת/פורקת עול/ אוכלת /שותה ומתחברת לרגעים אינטימיים ובלתי נשכחים. כן, הכל מתחיל בתקשורת וממשיך שם…. ולמרות שלא נפגשנו שנים רבות… אני יודעת שהתקשורת בינינו קיימת.
כן, ולא שכחתי את מה שאמרתי לך בערב הזוי אחד בתל אביב, על בתי איילה. זה אומר הרבה על מה שאני חושבת ומרגישה אלייך. אני גם יודעת שאת לא שוכחת…
למרות שדרכינו לא נפגשו זמן רב, אני מרימה כוסית לחיי אלה שבדרך, כמונו: תמיד בחקירה, בתשוקה מתמדת, למלא את הייעוד שלנו עלי אדמות, להתפתח ולגדול, ולהיות תרומה לבני אדם באשר הם.
אוהבת אותך ומאחלת לך הרבה יותר ממזל טוב… (שכל כבר יש…) למרות שגם זה לא יזיק…
ושתמשיכי להיות מי שאת…
שירה
ארנינה, נכון שטוב מאוחר מאשר בכלל לא…?
קבלי
הניצוץ / ארנינה
את מביטה אל העולם, ולתוך עייניך משתקפות תכונותיו
ואני מביטה לתוך עייניך ורואה את עצמי
מלכת האותנטיות מממלכת הקטבים
עצב ושמחה
זיכרון ושכחה
כאב ונינוחות
מרגוע וגעש
שקט ורעש
חוזק וחולשה
מבקרת ומקרבת
רכה וקשה
מתפשרת ועקשנית חסרת פשרות
ילדונת ו…קשישה 🙂 ( 60…)
לוחמת חירות עם דגל השלום
עוצמות של חיים אנושיים מתגלמים וגואים
ומציצים אלי מתוך עייניך
ומרגשים אותי עד אין קץ,
הרי זו אני
את מביטה אל העולם ולתוך עייניך משתקפות תכונותיו
ואני מביטה לתוך עייניך ורואה את עצמי
קוראים לזה אהבה (או אנוכיות 🙂
לו נתבקשתי לתת לך שם חדש הייתי קוראת לך רז
ולו נשאלתי מה לך ולי, הייתי עונה – אחותי הגדולה מהחיים
וכדאי שאשלח ע כ ש י ו, כי אין ל"זה" סוף (לשמחתי)
ונחמד לעצור את הרגע, לפעמים
אני מאחלת לך שתמיד תמיד תמיד, תהיי מאושרת
looking forword להפגש איתך, עם זום גדול עלייך
אוהבת אותך
לימור
כן כן, קבלי
ארנינה
העולם הוא מקום טוב יותר איתך בתוכו ולכן אני מאחל לך עוד 60 שנה לפחות על הפלנטה בבריאות טובה והמשך עשיה מבורכת.
המשיכי לחייך את החיוך המקסים שלך שעושה טוב לסביבה ושיהיה לך יום הולדת קסום ומדהים המתחיל את החצי השני של החיים.
בחיבה עמוקה
יוסף
שלום ארנינה יקירתי,
ראשית, אני מאחלת לך כל טוב ליום הולדתך.
שנית, אני רוצה להגיד לך שלמדתי ממך המון, ואני ממשיכה ללמוד, כי אני חוזרת וקוראת בדברים שאת ויעל שולחות אלי.
קשה להאמין שאת בת 60, את מלאת פעילות ורצון להעביר רק טוב לאחרים, כמו צעירה שמאמינה עדיין כי העולם הוא מקום טוב ושאנחנו, בני-האדם, יכולים לעשות אותו עוד יותר נעים וטוב, דרך האינטראקציות שלנו עם בני-אדם אחרים.
אני מאד שמחה שנפגשנו. הפעם הראשונה הייתה ביום עיון שעשית במכון אדלר בנושא The Work. הפעם השנייה בקורס "תקשורת מקרבת בחיפה", הפעם השלישית אצלכם ברמת גן. ועוד פעמים דרך המסך הקטן. בכל פעם החוויה הייתה מרגשת ומלמדת.
ב- 28.1.11 אנחנו שמרטפים אצל הבת שלנו בירושלים, לנכדות מספר 10 ומספר 11 – כך שאהיה בליבי איתך ונתראה בפעם אחרת.
שתהיה לך חגיגה נהדרת, שתביא לך המון שמחה.
חיבוק גדול גדול ממני
מיצי
( as you asked – I would especially be moved by any story you have, in which I contributed to your life):
1. Extended Family:
We're in Inbal and Kathy's driveway. I've come to be a part of a potluck evening celebration. I'm depressed, and only barely made it there, not trusting that I can connect with anyone in a way that would feel easy and authentic (heck, that would even feel barely-tolerable comfort-wise!).
And there you are. We haven't seen each other in months (or more?). The smile on your face melts me into my own smile, recognition of how much joy I have seeing you, in anticipation of laughter to come (wait! laugh? i'm depressed! yeah, but it's Arnina!!) – a sense of possibility. Within minutes, I'm present again, both with the flickering internal-malaise AND with the connection between us. I don't remember the content of the conversation, only my felt sense of belonging, playfulness AND depth, authenticity (being able to say I'm feeling down, and not have it be off-putting to you, nor have it be a whole story of angst either), and just….. mmmm…. ease…. that elusive state of comfort and spaciousness that is so rare when I feel sad/ disconnected.
2. Teaching:
My friend Susan is introduced to her first NVC class by coming to one of your family-series at Bay NVC. She and I sit cuddled together on backjacks, and I get to beam, both with joy at immersing in your teaching, and sharing what I love with one of my oldest/dearest friends. That particular night, there were 3 couples present, and though it was a class about family dynamics, they were all in the midst of some challenges that you gracefully wove together to highlight a point that TOTALLY has affected the lens through which I do my own couples counseling work: How often each person is longing to trust that they matter – even if that's not the language they use (and believe me, I've had to translate through seemingly 3 or 4 layers of various languages til I find a bridge for couples to find each other again…) Mattering. You showed it, without "doing anything" (seemingly). Just being with, dancing with, what was in the room.
A role model for me of Living NVC – as fellow traveler, vulnerable yourself, and lighting the way too.
Don't know if you remember, but you and Miki were my first teachers, in a Berkeley living room. Remembering the felt-sense of you and Miki on the couch, and you laughing, often! Since then, a day together about NVC and Byron Katie; another day in a West Oakland loft, where once again tricky couples dynamics were at play (Tom and Sabine, me and Roy, Nora and …. ummm… men in general….). And, Aikido-esque, you met us all with a blend of earnestness and playfulness that allowed us to be our most vulnerable selves. I literally remember these days in my physical body. Wafts of gentle breeze, amidst emotional intensity. Crying and laughing. Feeling close, snuggling up with other participants and/or you. Yummm. You've been an integral part of my journey, even though it's been in such "small" in-person amounts – "Size" is relative, yes?
3. Of course, the funniest story of all is the one I share most often: when you interviewed me 4 years ago, asking my "intentions" about becoming friends with Miki. I had so much fun that night! It was the night I got to "fall in love with" Yannai, too – when he came out, at 8pm, and said "I really want to stay up with you, because this is so much fun, but I know how tired I'll feel tomorrow, if I don't go to bed now." Oy, I was awed by his self-awareness… And then, back to more questions from you! 😉
You do ask Fabulously thought-provoking questions.
Curious how much of this seems familiar to you… how much translates through the words and cybersphere to "land" within you….
The poignancy for me of interconnectedness that can't quite be articulated, and the aloneness that we all also share….
With love and celebration for you being on this planet, and selfishly, that I Get To Know you while you're on this planet too!
Suz
מאוד מתרגשת לקראת היומולדת שלך, ארנינה, ומודה לך על ההזמנה.
זאת הזדמנות בשבילי להכיר לך, וגם לך, יעל, תודה.
אז ככה…
יש לי רצון גדול מאוד להגיד לכן תודה. תודה על מה שנתתן לי ולימדתן אותי, ואת כולנו, בעצם.
אני מרגישה שתקשורת מקרבת מאוד מדברת אליי, העקרונות שלה מאפשרים לי להפוך את התקשורת שלי עם האחר (וגם עם עצמי) ליותר אותנטית וכנה, וזה מה שחיפשתי (בין היתר).
אני מרגישה שלמדתי המון וקיבלתי המון כלים שאני מרגישה שיעזרו לי מאוד בחיים האישיים שלי.
התחלתי, כמו כולם, בקורס יסודות.
הסיבה שבגללה באתי לקורס יסודות היתה משום שרציתי להיות יותר אסרטיבית (ככה קראתי לזה).
יצא לי הרבה פעמים להיות במצבים של חוסר-הסכמה, שבהם הרגשתי שאני מאוד צודקת בעמדה שנקטתי, אבל לצד השני היתה עמדה הפוכה לחלוטין. לא פעם חשתי תסכול מזה שהיה נראה לי שהצד השני אפילו לא מקשיב לי, מבטל את דבריי, לא מנסה להבין אותי, ובטח שלא משתכנע שאולי יש מידה של צדק בדבריי…
זה היה קורה לי גם עם האנשים הכי קרובים לי, והרבה פעמים הרגשתי "בודדה במערכה", חשתי עצב, וגם מבולבלת. מבולבלת משום שמצד אחד אני מרגישה חזק מאוד מה שחי בי וחשוב לי, אבל מצד שני, כולם סביבי חושבים אחרת… אז מי צודק?
רוב הזמן ביליתי בתחושה שאם אני לא כמו כולם אז "אני לא בסדר", ושאני מאכזבת את האנשים שקרובים לי.
אז ניסיתי להיות כמו כולם, כדי להפסיק להרגיש "לא בסדר", ומן הסתם לא הצלחתי…
נתקלתי גם בהרבה מצבים שבהם אנשים אחרים לא התנהגו לפי העקרונות שחשובים לי, והיה מתפתח בי כעס מאוד גדול כלפיהם. לא הצלחתי בשום פנים ואופן להבין איך הם יכולים להתנהג כפי שהם מתנהגים.
בקורס יסודות עשיתי הכרות עם עולם הצרכים והרגשות, מה שהפיל לי אסימון ענק לגבי הסיבות השונות שבגללן אנשים נוהגים כפי שנוהגים, וגם לגבי הסיבות שבגללן אני נוהגת כפי שאני נוהגת…
בעקבות זה חלק גדול מהכעס שהיה בי קודם, נעלם.
הבנתי שמאחורי כל התנהגות יש סיבה, ולסיבה הזאת קוראים "צורך".
קורס יסודות נתן לי טעימה "על קצה המזלג", ורציתי להעמיק בתכנים האלה, ולכן הצטרפתי למנהיגות.
היה ועדיין יש לי רצון להצליח להיות אני, להישאר נאמנה לעקרונות שלי ולמה שחשוב לי, גם במצבים מאתגרים בחיים, כי לא תמיד (ומנסיוני, בדרך-כלל) אהיה במחיצת אנשים שחושבים ומרגישים בדיוק כמוני. חשוב לי להישאר נאמנה לעצמי ובו-זמנית להמשיך להשתייך לקבוצת האנשים שאיתם אני חיה, בכל המעגלים (בן-זוג, משפחה, חברים, עבודה…)
הרגשתי שבקורס מנהיגות אקבל כלים שיעזרו לי להשיג את זה.
במנהיגות נחשפתי לעוד נושאים שחיוניים לדעתי לבנייה של תקשורת אמיתית, וגם העמקתי את הידע שהיה לי קודם:
הבנתי, למשל, כמה שזה חשוב להתחבר לעצמי ולמה שאני מרגישה, ומזה לצאת לפעולה. לא "לדלג" על זה. לא למרוח. באמת להקשיב לעצמי, למה שחי בי (אני מאוד אוהבת את הניסוח הזה).
כי רק ככה, לדעתי, הדרך שבה אני בוחרת להתנהג תחזיק מעמד. אם אבחר להתנהג בגלל השפעה חיצונית (כי אמרו לי, כי ככה נוהגים אחרים וכו'…), בסופו של דבר זה לא יחזיק מעמד.
לדעת לראות ולזהות את הצרכים של האחר, וכך להפסיק לכעוס עליו… מה שמאפשר לפתוח דיאלוג, כי כשכועסים זה בלתי-אפשרי…
אמפתיה, כמה שזה חשוב לתת, כי רק אז הצד השני יכול איכשהו להתרכך ולראות גם אותי…
למרות שזה מאוד קשה לתת אמפתיה כאשר אני נפגעת, וזה נראה הדבר הכי לא הגיוני בעולם… אני מבינה את החשיבות שלה.
כל הנושא של פגיעוּת וחשיפוּת, כמה שהוא פותח ויכול לחבר… והוא מאוד מתחבר לי עם הרצון שלי להגיד את האמת ואת מה שבלב שלי.
ועוד ועוד…
ביקשת, ארנינה, לכתוב גם על דברים לא נעימים…
הייתי רוצה להתייחס לנושא של השיתוף בקבוצה.
זה עניין שלא התחברתי אליו, והוא פשוט לא מתיישב לי טוב. נראה לי מוזר, משונה, חייזרי כזה.
אני מאוד נבוכה לשמוע סיפורים אישיים לא-קלים ממישהו שזה עתה פגשתי או מישהו שאין לי קירבה אליו. אני נבוכה גם מעצם הגילוי בפרהסיה. קשה לי גם לשמוע סיפורים כאלה באופן כללי, אני חשה דיכאון וחוסר-אונים, אני לא יודעת איך להגיב, להתייחס, מרגישה מבולבלת. זה מאוד לא גורם לי להתחבר.
אני מקבלת את העובדה שיש אנשים שהשיתוף בקבוצה מאוד מדבר אליהם ותורם להם.
אני אוהבת דיסקרטיות, ואוהבת לבחור לשתף את מי שאני רוצה ומרגישה שיהיה הכי נכון לי.
מה שאני רוצה להגיד זה, שלמרות שאינני אוהבת לשתף בקבוצה, אני מרגישה שאני כן יכולה ללמוד וליישם תקשורת מקרבת. גם אנשים כמוני יכולים ללמוד תקשורת מקרבת. אבל בפורמט שבו זה מועבר יהיה להם, לדעתי, קשה להתמיד… והם יתפספסו. ולדעתי, חבל.
אני כן רוצה לתת לכן את זה כחומר למחשבה, וזה מתוך רצון לתרום לכן ברעיון של הפצת תקשורת מקרבת, שאני מניחה שמאוד הייתן רוצות.
אני מקווה שזה בסדר לכן לשמוע את זה…
את הכלים שלמדתי אני משתדלת ליישם בחיים שלי, ומאוד מתרגשת בכל פעם שאני חווה הצלחות.
מדי פעם יש הצלחות קטנטנות כאלה, נקודתיות, שמרגשות אותי, ומחדדות לי את ההבדל בין הגישה שאני נקטתי לבין הגישה הרווחת, ומה שאני הצלחתי להשיג שאנשים אחרים שלא מכירים NVC לא הצליחו…
למשל, בעבודה, בשיחות עם אנשים לגבי המשכורת שלהם, ומה מגיע ומה לא מגיע… אני משתדלת מאוד לראות אותם ואת מה שעומד מאחורי השאלות/טענות שלהם. היו לי מקרים שבסיום השיחה, גם כשהם לא קיבלו מה שרצו ומה שחשבו שהגיע להם, הם אמרו לי תודה ושאני מקסימה ושאני עושה את עבודתי בצורה נהדרת… ואלו אנשים שלא מכירים אותי, הם התקשרו רק בעניין הספציפי שלהם!
אני לא מספרת לכן את זה כדי להשוויץ, אלא כדי לשתף אתכן בזה, שאני יותר ויותר מודעת וחיה תקשורת מקרבת, ומתרגשת בכל פעם שאני רואה איזה טוב זה עושה לאחרים, מה שעושה לי טוב…
או, למשל, כשקרובת משפחה שלי באה פתאום וחיבקה אותי והודתה לי על איזה עניין שעזרתי לה בו.
ואני יודעת שהשתמשתי במודע בכלים של תקשורת מקרבת, ומאוד התרגשתי לראות ששוב זה מצליח!
ועכשיו אלייך, ארנינה (בכל זאת…) –
מאוד אהבתי את השיעורים איתך.
אני אוהבת את ההומור שלך,
את הענייניות שבך,
את חריפות השכל וחדות הלשון,
את המהירות,
את כושר ההתגייסות שלך,
את כושר האבחנה,
את היכולת להישאר ממוקדת,
את הרצון שלך לתרום ולעזור…
תרמת לי המון (מקווה שהשתכנעת כבר), ואני מקווה שעוד תתרמי בעתיד.
חיבוק גדול-גדול-גדול וחזק-חזק-חזק
וגם נשיקה
נתראה,
טלי
hello sweet heart!!
I've been keeping your request in my mail box warmly.
Being so overwhelmed and not finding ways to deal with emails in a way that is alive and enjoyable…
and yet so wanting to respond to that reaching out for love, receiving, being nurtured (this is how i see it) and i highly value that and feel inspired by that.
So my sharing …
First of all i am so happy right now to just connect with you after some years..
i've missed you, pity you're not more in my life…
the part i want to share is this memory partly painful i remember.
Me being so very lost in israel, being in a kind of a mess in my relationship and within myself
and the place, the only place where my body/heart and soul brought me at that moment was…your house….to be close to you.
and you received me at that moment, in that state…(was so lost and no access to inner ressources…)
and that is warm for me to remember…
there was no doubt for u to receive me in ur house (even though i think u had a group afterwards).
Was like a mother where i could go to…and in that moment that meant a lot to me.
that's my sharing
love for your 60's celebrationnnnnn
enjoy loving urself 🙂
ארנינה היקרה,
אני שמחה כל-כך להשתתף בשמחתך!
כמה שאת נגעת בחיי….
ולא רק, אלא זה כמו אבן שנזרקת למים ומתרחבת לעיגולים גדולים, כך גם מה שלמדתי ממך אני מפיצה, מפיצה, מפיצה, ללא סוף…
אני מאמינה שאנשים מקבלים מתנות, ואת קיבלת הרבה, והעיקר, ידעת להשתמש בהן ולפתח אותן: את היכולת האמפאטית שלך להכיל את האדם שנמצא מולך, את האומץ לגעת במקומות הכי כואבים ונסתרים, שאף אחד אחר אינו מסוגל / חושש להסתכל אליהם,
את הנוכחות שלך, שנוגעת ומחוללת שינוי, מרפאה, את העוצמה שלך, שמחת החיים הפנימית וההתלהבות שמדביקה ושמהווה השראה לסובבייך, את הפתיחות שלך והחשיפה, בלהגיד את כל הדברים ללא חשש לשיפוט / ביקורת, וכמודל לאישה אמיתית, עם הכאב, הדיכאון, התקווה, האהבה את מה שבחרת לעשות בחייך, את הנתינה האדירה שלך, ללא לאות, והמסירות שלך להביא לשינוי בעולם זה, להקל על הכאב.
אין בי מספיק מילים לתאר את מה שאני חשה, אז אמי כתבה שיר נפלא, ואני מתכבדת לתרגם אותו למענך…
יש אנשים עם לב רחב, אך שיעורם אינו גבוה
יש אנשים בעלי נפש נדיבה,
פוגשים אותם לעיתים נדירות
הם מופיעים לא בזכות יד המקרה
אלא זוהי דרכה של ההשגחה
מאמצי נשמתם הבוערת
אינם נגלים להדיוטות
קלילים וטבעיים הם,
בתוך השקט מתרחשים…
בצנעה, בנועם,
לבם שופע בשמחה
אותה לחלוק תמיד מוכן
בחום, באהבה
נפלא לחיות כאשר בינינו
קיים מקור טהור
המעורר בהתמדה
ניצוץ עיניים, נשמה
אני מאחלת לך אהבה, אושר ועושר, ולעצמי ליהנות מעשייתך עוד שנים רבות!
באהבה,
מריה
ארנינה יקירתי
הכרתי אותך לפני כמעט עשור, למדתי ממך כל כך הרבה שאני בכלל לא יודעת איפה להתחיל. חיי השתנו לטובה ואני נזכרת בך מדי פעם, כשאני בהתלבטות או בקונפליקט וממש יכולה לחוש או לשמוע אותך צוחקת, מציעה כיוון חדש… ושואלת/מבררת מה שלומי. הצער היחיד שלי הוא שהזמן והמרחק הפרידו אותי ממך ומכל העשייה שאת עושה ומהאנשים הנהדרים שאת אוספת סביבך.
המון מזל טוב. תחגגי ותיהני הכי הרבה שאפשר.
באהבה ובגעגועים
כרמל
"אתה נמצא במקום שבו נמצאות מחשבותיך. וודא שמחשבותיך נמצאות במקום שבו אתה רוצה להיות" (משפט מנצח, לא זוכרת מי אמר).
היי, ארנינה, שופעת הקסם שכמותך.
מה אכתוב לך שלא כתבתי כבר בעבר?
אני מכירה אותך בזכות סדנא שהעברת ושבה השתתפתי. "סדנת תקשורת" שמה, הייתי מוסיפה "סדנא לחיים טובים". באחד המפגשים הטרידו אותי ילדיי ב"ניגונים" כמו: "אמא, ואמא, ואמאאאא…" ורצו בחברתי. הצלצולים לא פסקו, יצאתי מהמפגש פעם אחר פעם – עד אשר ביקשת ממני, בעקשנות חיובית המאפיינת אותך, לשים אותם על "ספיקר", כך שכל הקבוצה הקשיבה – והפנימה. הנחית אותי, שלב אחר שלב, וראינו איזה פלא.
כבמטה של קסם הילדים הניחו לי והצלצולים פסקו. הכל עניין של גישה, אמרת, ושיקוף של הרגשות והצרכים. נתתי לרגשות ולצרכים שלהם מקום – והם נתנו לי מנוח.
ומאז עברו כשנתיים. ואת נמצאת בליבי תמיד. תמיד.
לקראת יום הולדתך ה-60 אני שמחה לאחל
בראש ובראשונה, אריכות ימים.
שיירבו ימייך על האדמה הטובה (?) הזו
שתנחילי לעוד אנשים רבים את תורתך
ושנמשיך לשתות אותה לרוויה.
אני מאחלת לנו, שלא תהיה עוד אחת כמוך –
כדי שתישארי היחידה – והמיוחדת עלי אדמות,
שספר השירים השני שלך יראה אור בקרוב, וללא קושי
ושברבות הימים תהפכי עשירה ומאושרת.
ארנינה, אישיות כריזמטית, כובשת מאין כמוה, שופעת אנרגיה טובה, מלווה בראייה חיובית – כך אני זוכרת אותך.
כן, גם אני טוענת בשמחה רבה, שנכנסת לחיי. כמה כיף לי שזכיתי להכיר אישה חיובית כמוך.
אשמח לקחת חלק במפגש ביום שישי.
מחשבות טובות.
לב אשל,
054-747-3639
ירושלים
אז ברכות…
מה שנתת לי וגם לקחתי, כי מן הסתם לא את הכל הצלחתי (לקחת/לקבל) :
עשית לי היכרות עם המילה צרכים, במובן הרחב, העמוק והמאד אישי לכל אחד בדרכו. מין מילה שכזו שפתאם קיבלה דגשים שהם כל כך נכונים לי.
תבורכי!
ומאותו השורש, צ.ר.כ., ציטטת לנו משפט מפתח (בשבילי): "גיליתי שהמון דברים בחיי אני עושה כי צריך, לא כי אני רוצה" (נדמה לי שטענת שרוזנברג אמר זאת, ואולי זה בכלל לא הוא ובכלל לא את… מה זה משנה, זה משפט שמתקשר אצלי אלייך 🙂 ). וממך וממנו למדתי להקשיב יותר לעצמי ולשים את העצמי הזה, פעמים רבות יותר, בפרונט (מלפנים).
תבורכי בשנית…!
השארת בי גם הרבה תהפוכות, ציפיות שלא תמיד התגשמו, ולצידן תובנה ענקית, שהתחזקה אצלי, שאין אמת אחת ופתרון אחד בלבד לחיים המורכבים הללו (לפחות מבחינתי), וש… בתקשורת המקרבת יש חלקים רבים המאפשרים לי לסדר קצת את הפאזל המורכב הזה.
מברכת אותך ארנינה שתמשיכי לחיות, לסעור וללמד את מה שאת מאמינה בו כל כך.
שתישאר בך החיוּת הזו לעד, והחיוך והאמונה לשנות את עולמנו למקום טוב יותר.
וכמובן גם: בריאות, רוגע (מדי פעם… ), פרנסה טובה וכל הבלה בלה בלה.
קבלי נא פרח (אדום!), ממני
בדרך
דרכה של ארנינה מאירה את מחשבתי בכל רגע שבו יש בלבול בכוונות.
כאשר הטונים משתנים והתדרים מתעקמים,
כאשר המילים מגיעות אלי באי-סדר שמפעיל תאי התגוננות,
כאשר נדמה שהדרך היא ללא מוצא.
ואז אני נזכרת לפתוח את מחילות החמלה
ואת הדלתות שכתוב עליהן בדיקה מחדש.
ושם במקום הזה
כל כלי האמפתיה עומדים מולי… והם כולם לרשותי
המון כלים יש שם,
אבל השימוש בהם הוא החלק המסובך .
כל כך מסובך להשתמש בהקשבה אוהדת,
כל כך קשה להשקיט את הרוח בעובדות נעימות,
קשה לראות שיש עוד דרך,
קשה להאמין שעוד רגע יתחיל שינוי.
אני נזכרת בכל הרגעים שבהם השתמשתי בכלים שהיא נתנה לי,
אני יודעת שהיה לי האומץ להשתמש בהם בעקשנות,
ובדרך עוד מחכה לי שוב התסכול, כי אין תמיד היענות מיידית.
ורק השימוש המתמיד בונה את המקום שביקשתי לי.
ולאט ……. מתבססת המהות ושוכנת בכל.
תודה.
נאוה
לארנינה.
הרבה הרבה תודה.
תודה שהיית אוזן קשבת
תודה שנרתמת לעשייה של הרעיון החינוכי לשינוי פני החברה.
ליווית אותו דרך ארוכה והטבעת את חותמך בניסוחו,
ובפנייה למערכת החינוך. הרגשת את הצרכים שלו, ולמרות עיסוקייך הרבים פעלת בלילות.
תודה שהיית לי כתובת לפנות אליה ותאמת כל כך לצרכים שלי ושל הרעיון.
הרבה אהבה לך
יהל
ארנינה יקרה שלי, מצטערת שלא אהיה ברגעים המיוחדים הללו. לא קל לי לכתוב דרך המחשב כי עדיין נתקעתי שם איפשהו…
אבל בכל זאת כמה מילים: נפגשנו לא במקרה ובתקופה לא פשוטה בחיי… ומיד היה נדמה ומרגיש כאילו אנו מכירות כבר שנים או מזמן אחר, או בכלל, שיש בינינו נקודות דמיון. ליווית אותי ברגישות ועם המון נתינה ואהבה שכיום הן חלק ממני ואני מיטיבה לראות זאת ולהרגיש ברגעים שונים ובכל אותם שבילים שאליהם החיים מובילים אותנו. היכולת שלך לראות באמת את השני, לגלות אמפטיה ולשתף או לחלוק את כל אותם הדברים שלמדת, גילית, שכללת או המצאת היא נדירה, מאפשרת ומזמינה שינוי והתפתחות. מעין חסד כזה שאסור לפספס…
מאחלת לך את כל הטוב שבעולם ושתמשיכי בדרכך המלאה והעשירה כל כך. בריאות, אושר והמון אהבה.
אוהבת אותך כל כך
קארן
ארנינה, יקירתי,
פתאום אני יודעת מה לכתוב לך. כבר זמן מה אני חושבת לכתוב לך משהו אישי, משהו עלייך, משהו ממני. רק שעד עכשיו זה לא היה ברור לי, לא זרם לי מספיק. ובינתיים הנשים כאן כתבו וכתבו דברים מדהימים, וחשבתי לעצמי מה כבר יש לי להוסיף, מה אוכל לחדש, הרי כל כך הרבה כבר נאמר.
והיום קיבלתי סימן.
הייתי ביסודות וראיתי את הספר של מרשאל מונח לו. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שפתחתי את הספר (יש לי גם משהו להגיד על ההרגשה שהיתה לי בזמן שהחזקתי והרגשתי אותו, אבל זה לא לעכשיו). הכותרת שבה נתקלו עיני ברגע שפתחתי אותו היתה "התגברות על חוסר הרצון להביע הערכה". מיד חשבתי עלייך. בסקרנות רבה קראתי את הפרק ואת הפרק לפניו ואז קראתי את המשפט הזה, שריגש אותי כל כך, "…הפחד העמוק ביותר שלנו איננו שאנו בלתי כשירים. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנו עוצמתיים מעבר לכל שיעור…" ואז ידעתי שבדיוק כך אני רואה אותך. ומקווה מאוד שאת מתחברת לזה.
את בשבילי, בעיני, מסמלת את ההתגברות על הפחד הזה, את מראה ומאירה לי את הדרך שבה אני רוצה ללכת. "…ככל שאנו מאפשרים לאור שלנו להאיר, באופן בלתי מודע אנחנו מעניקים לאחרים את הרשות לעשות אותו דבר…"
אז תודה. המון תודה.
לארנינה הצעירה בת ה-60, אשה בלי גיל, בכל הגילים ובכל הצבעים –
בחרתי להזכיר פרחים, פרחים מיוחדים. פרחים תמיד יפים ובמיוחד ביום-הולדת.
ניגננו פעם בדואט ריקוד של סחלבים, לכבודו של סחלב חום אחד ש"התאבד" והחליט "לחזור לארץ החיים".
ניגנו בקולות מאד שונים. שלי דיבר על פרח ויופיו ואת עשית ממנו כל כך הרבה יותר.
רציתי לבחור מתוכו משפט לציטוט, ובקריאה מאוחרת זו נדהמתי לגלות עומקים ומסרים שלא ראיתי קודם – כל כך כמו מפגש אתך – אין סוף של רבדים ושל לימוד עצמי.
בחרתי את המשפט המחשמל שסיים את סיפורך ושיהיה לי לשיעור לעוד הרבה ימים:
"…..מתעלף אל אדווֹת מבטי הסולח, שטרם למדתי להשקות."….
ואני מבטיחה לעצמי לעבוד על זה יותר – לכבודך ולכבוד יום-ההולדת שלך.
מאחלת לך שתהיי מאושרת עם מה שאת ועם האושר והמרחב הפנימי שאת מאפשרת לאחרים לדעת,
באהבה, מנילי
17/1/11
ארנינה
עוד טרם לקחתי עט לתרגם את הברכה למילים
ראיתי צבעים, צבעים עזים,
ניסיתי להבחין בצורה, בדמות, אבל הם היו בתנועה,
היו בלתי נשלטים,
ואם לרגע עצרו והתכנסו תחת מעטה כהה,
לא הספקתי להתקרב כי הם פרצו בצבעוניות חגיגית
ובתנועה חמה ואוהבת מילאו את העולם.
ושמעתי מוזיקה,
שמעתי קול זמרה צלול גבוה,
וקולות ענו מכל עבר,
יש שענו במקהלה הרמונית, גדולה, שממלאת עולם ומלואו,
יש שהדהדו,
ויש שצעקו בצעקה חרישית.
והיו שם רבים, ואליהם אך נוספו עוד ועוד,
וכמו נוצקו הצבעים לדמותך
וחוללת… וחוללת…
נגעת בראשי אנשים
חיבקת את העומדים
רצת עם הרצים
בכית עם הבוכים
ולא עצרת, לא עצרת,
קראתי אלייך, רציתי לברכך,
וכשעמדת לרגע קט שלחתי אלייך בלי אומר
ב ר כ ה
מאחלת טוב
מחבקת
ברכה של אהבה
ולה שובל תודה שקשור לצידה,
תודה על שהיית שם ועודך,
תודה על האור, על החום,
על האמונה שפורצת ואינה חדלה
תודה על היותך.
ותודה על השיעור שכאב כל-כך
שהרעיד את אמות הסיפים
והצמיח … אלוהים כמה שהצמיח,
וקיוויתי שהגיעה הברכה
רציתי מאד שתיגע – – –
חיבוק גדול
אוהבת אותך
בתיה
נגעה, נגעה גם נגעה.
מרגישה שהצלחת לשרטט משהו שהוא כל-כך אני.
תודה לך.
ארנינה יקרה
את מעוררת השראה באירוע שאת מפיקה לעצמך עם עצמך ועם מכרייך.
חלק מהדברים שאת משקפת לי זה שמחת-החיים, אהבת-הדרך, ההתמדה והנחישות.
תוסיפי זאת לספר האורחים ותיהני מכל דקה באירוע.
אני לא אוכל לקחת בו חלק ומאחלת לך הרבה טוב.
טוב.
לארנינה היקרה
נפגשנו לראשונה לפני 13 שנים? בקורס מנחים של education for life. את כמנחה, אני כתלמידה. את הקורס ההוא לא סיימתי. את היית אשת הצוות שנבחרה לבשר לי את הפסקת השתתפותי בקורס משיקולים שאז נראו לצוות כנכונים. אני זוכרת עד היום את השאלה ששאלת אותי בסיום השיחה: איך זה בשבילך? ואת המלים והדמעות שנתקעו בגרון. את חוויית העוול, הכאב, הבדידות, התסכול. לקח לי זמן להפריד בין החוויה שנותרה בלתי פתורה – לבינך ותקשורת מקרבת, שאני כל כך אוהבת.
בחלוף הזמן חזרתי אלייך לקורס יסודות ואח"כ גם לקורס מנהיגות. נכנסת ללבי ונשארת שם לנצח גם בשנים שבהן לא היינו בקשר. יש לי בלב את ארנינה "שלי" למרות שאני יודעת שאהבתך מחולקת עם עוד המון אנשים. אני אוהבת אותך, מעריכה אותך ומחוברת אלייך. אני יודעת את האהבה שלך והאכפתיות שלך. אני מעריכה מאד את היכולת שלך להיות שקופה, חשופה, אמיתית, נטולת מסכות מול תלמידים. לגמרי זורמת עם מה שיש. בין דמע לצחוק. דרכך הכרתי את "העבודה" ואיתך העמקתי מאד את הכרותי עם תקשורת מקרבת. מיתרים מהווה עבורי עוגן יציב שתמיד אפשר לחזור אליו כשרוצים להתחבר שוב לטוב.
לולא את, כל זה לא היה.
בזכותך יש לילדים שלי אמא שיכולה לראות את הצרכים שלהם ולא רק את מעשיהם.
תקשורת מקרבת היא חלק בלתי נפרד ממני כשאני עובדת עם מטופלים, וחלק בלתי נפרד מחיי. המחויבות שלך איפשרה לכל זה לקרות. ועל כל זה המון תודה.
איחולים להמשך? שתזכי לבריאות הגוף ולהמשך שיקום הנפש, שכאב הלב יעזוב אותך, שתזכי לשגשוג כלכלי ולחופש מדאגות פרנסה, שתראי סניפים של תקשורת מקרבת פורחים בכל רחבי הארץ והעולם גם ללא התערבותך, שתזכי לחוש את האהבה, התודה וההערכה שמקיפים אותך, שתעמדי בראש צוות שיחות השלום עם הפלשתינאים ועם מדינות ערב.
מה כבר אפשר להגיד?
אני משתאה. כל זה קשור אליי?
בעיקר בעיקר בעיקר המשפט שמלווה אותי כבר יום תמים – "בזכותך יש לילדים שלי אמא שיכולה לראות את הצרכים שלהם ולא רק את מעשיהם".
חזון אחרית-הימים ממש.
(מיקי, אחותי שנמצאת כאן, קראה הכל, התפעמה, ושאלה אותי – נו, את מצליחה לקחת את זה פנימה? אז אני עובדת על זה…)
ארנינה יקרה עד מאד שכמוך!
פגשתי אותך דווקא על מיטת הטיפולים – כשעזרת לי במהלך טיפול אחד של שיטת "בואן" להתגבר על כאב בכתף וחוסר יכולת להרים בצורה מלאה את היד הימנית ש"הלכו" איתי זמן רב, כבר בפגישה הראשונה ההיא אמרת שאת רואה אותי משתלבת בעבודה ההנחיה של התקשורת המקרבת והוספת שבטח עוד נפגש בהמשך הדרך… מאז לא יצאת מליבי ומראשי ולמרות שהפגישה הבאה שלנו היתה שוב סביב כאבים פיזיים (ושוב, בדרכך העדינה, המכילה, המעודדת והאוהבת, הצלחת לרפא בשלמות! ותוך כדי גם חלקת איתי תובנות שונות של משנתך), עדיין ברור לי שבשלב כלשהו בחיינו ניפגש גם סביב התכנים של התקשורת המקרבת שכל כך קרובה לליבי. בכל פעם שאני פוגשת אותך, גם בצורה וירטואלית, דרך המיילים שאני מקבלת ממך ומיעל, אני מתמלאת שמחה וגומעת בצמא את הידע העצום ואת האהבה הגדולה שבה את נותנת אותו.
אני מאחלת לך (ולכל מי שיפגוש בך) שתמשיכי לגעת (בכל רובד אפשרי – גם פיזי וגם נפשי) בעוד הרבה הרבה אנשים ושתלמדי להכיר ולהפנים גם לתוכך את כל הטוב שאת מפזרת סביבך! וש-60 השנים הבאות יהיו לך חגיגה אחת גדולה!
באהבה גדולה
אור
Arninati,
I am filled with sorrow not to be there with you, tears flooding my eyes. So a sudden inspiration to surprise you by showing up here, in this public place, to say how much I love you, my sister, my crazy, vibrant, passionate, daring, phenomenally courageous, gloriously funny, inspiring, whirlwind of a sister. (These words don't begin to touch who I see you to be. Just a tiny little sampling of your glory.) And also to something that many people probably don't know about you, about how you saved my life when I was so lost in my teens when you gave me home, haven, friendship, and love. This is just a start. I'm going to sleep now. You just called me and I didn't tell you that I'm about to post this. I'd much rather surprise you by just appearing in Israel, unexpectedly, but you know I won't be able to do that this time. So a tiny little surprise here. In English. From my very full heart. I'll write more another time, maybe not on your blog though.
More and more love…
Inbal
זכיתי בחיים האלו ויש לי שתי אחיות מופלאות.
את המלים האלו כתבה מארה"ב ענבל, שלא יכולה להגיע למסיבת יום-ההולדת שלי ולחגוג יחד עם אחותי מיקי (שכבר הגיעה), כי היא מטפלת שם בסרטן שלה.
להגיד כמה אני אוהבת אותה? אין לזה מלים.
וכמה רועד לי הלב כשאני קולטת, שוב, כמה היא אוהבת אותי.
ואחר-כך עוד כתבה לי, שזה ממש רק על קצה-המזלג.
ללמוד להכיל את כל זה…
התעוררתי הלילה והיה לי ברור מה אני כותבת על הקשר בינינו.
הנה זה בא:
לפני כעשרים וחמש שנים נפגשנו בסדנת מוזיקה של סמדר בזכרון-יעקב.
חלקנו חדר וגם צחוקים, שהחזירו אותי לנעורי.
המשכנו בצחוקים כשנסענו, 5 נשים במכונית אחת, לשיעורים בירושלים אצל חוה סקלס.
התרשמתי מאילתורי המוזיקה היצירתיים שלך.
קיבלתי ממך את ספר שירייך והרגשתי שהשיר:
"היא לא אוהבת קר מדי ולא חם מדי" והשיר על החלום נכתבו עלי.
התוודעתי לכישורי השפה המדהימים שלך כשעשית הגהה לחוברות שכתבתי.
ואילפת אותי להגיד "נראה לי" בהווה. [בניקוד הנכון,כמובן].
קיבלתי ממך שיעורים בפסנתר ונחשפתי גם להוראת הפסנתר המופלאה שלך.
נתת לי הערות מאירות-עיניים כשראית אותי משחקת.
ואז באה ההברקה האינטואיטיבית שלך לְזַמֵן אותי למפגש עם גלית,
שעזרה לי לממש את הרקדנית שבתוכי.
ומכאן היתה הדרך קצרה לקבל שHעורי פלמנקו אצל יעל, בת דודתך, ולממש את כרמן בתוכי.
וכך את ניצבת בצמתים חשובים בחיי, תורמת את חלקך ומספקת את ידידותך.
ומה צופן לנו העתיד?
שולחת לך טנא מלא באהבה
ואיחולים לשנים מאושרות, יצירתיות, מספקות ובריאות
תלמה
מרנינה יקרה,
כל כך שמחה להיות חלק מהחגיגה שלך!
שמחה להכיר אדם כמוך,
לזכות לשהות לידך,
לקבל ממך השראה גדולה.
את השראה בשבילי לאומץ,
לתת לפנים להתגלות
את דוגמא בשבילי לכמה זה אפשרי
להרשות גם לצדדים הפחות נוחים בנו להיחשף
ולקבל התייחסות מאיתנו, מהסביבה…
כמה מלא ביופי ואנושיות.
אני מאחלת לך חיבור לכל הטוב שבך,
ולטוב שבמציאות
שהחיים יהיו בשבילך בית בטוח ואוהב
בכל מקום ובכל זמן
אוהבת הרבה אלה
(אלה חורי- רקנטי מקורס מנהיגות 08)
נפעמת.
מרגש אותי לדעת שהחיבוטים שלי יכולים להרעיד כך מיתרים.
אוהבת הרבה גם אני, ארנינה
(מקורס מנהיגות 08…)
חלמתי עליך הלילה.
נראית ונשמעת מאוהבת, מלאת שמחת חיים,
דיברת ספרדית מתנגנת,
נהניתי לראות אותך ככה…
שולחת לך חיבוק חם
וכתבתי שיר בהשראת המפגש האחרון. את רוצה אותו כאן או בכתב ידי כמתנה או גם וגם?
גם וגם – ובעיקר איך שאת מעדיפה.
דמעות
שמופיעות כי יש להן מקום
הכל בסדר
דמעות
הגוף מרפות
ומרגיעות הנפש
חיוך
שמתגלה לאט בקצות שפתיים
וצחוק
שמתפרץ בלי לשים לב
ואז גם מגיעה הידיעה
אני נראית
אני נראית, נשמעת ומוגנת
אני כפי שאני
בלי שיפוטים
הם מקבלים אותי
וכשאני שם חשופה
ומביאה את מה שיש בי
ולא פוחדת מדבר
הם אוהבים אותי
אני זה הם
והם הרי היא
זאת אני
ככה אני רואה אותי במסיבה… איזה יופי שזה כבר התגשם…
רשמתי על לוח ליבי………………וביומן………….אהובה.
רחל בן נון
איזה נועם – לדעת שאת תהיי שם, אתי, בשמחתי. אהובה בעצמך.
לארנינה, מאוד לא מיומנת בלכתוב מכתבים אישיים, אבל יהיה לי יותר נוח ככה ולא במיקרופון, חוץ מזה שאני מגיעה ליומולדת לזמן מוגבל ולא יודעת אם אספיק להשתלב בברכות הפרונטאליות. ועכשיו לעסק.
הגעתי למיתרים אחרי מפגש מקרי איתך, או שמא שום דבר בעולם אינו מקרי ממש, בכל מקרה שמעתי אותך מרצה על "העבודה" בבית הדוּמָה, והרגשתי שיש בך את הדבר המיוחד שמדבר אלי, ושאני מחפשת במורי-דרך בשבילי חיי. הגעתי למפגש "אמא לא טובה", שמחפשת את הדרך להשתפר, ואחרי ההרצאה ניגשתי אלייך, לא זוכרת מה שאלתי ולמה ניגשתי, אבל את אמרת לי שבשבילי יש לך משהו אחר שנקרא "תקשורת מקרבת" ושכדאי לי מאוד להגיע לרמת גן. לקח לי קצת זמן, אפילו שלחתי את אמא שלי כחלוץ, אבל בסוף הגעתי ליסודות.
אחת ההחלטות המשמעותיות שקיבלתי בחיי. בעיקר בזכותך, בזכות יכולת ההכלה, הסבלנות האינסופית, והיכולת המדהימה להתמודד שוב ושוב עם ההתנגדויות, הספקות, הביקורות וכל יתר חומות ההגנה שעטינו על עצמנו, ועדיין אנו עוטים – אף אם שכבה זו הולכת ומתדקקת – וככל שהיא מתדקקת, כך אני יכולה לחוות את החיים, ולהרגיש.
כיצד נגעת בחיי ? – ההומור, דקות האבחנה, יכולת האמפתיה העמוקה שלך, המוכנות להיות אנושית בנוכחותנו – התלמידים, והאמונה העמוקה שלך בדרך והיכולת שלנו להיות בה ולהתקדם, למרות הקשיים, ואולי בזכותם – הפכו אותי לאדם אחר, שלם ושלו הרבה יותר, מקבל ומכיל, ובעיקר מרגיש ואוהב. על כל אלה רוצה להגיד לך תודה ענקית, שאין לי דרך במילים לבטא את עומקה ורוחבה, המסלול שלי כאן לא היה נראה כפי שהוא היום אלמלא הכרתי אותך. עדיין אני מחפשת את דרכי, אבל החיפוש כעת הוא רגוע וחומל יותר, והנשמה אינה מתענה עוד כפי שהייתה לפני שלוש שנים.
מאחלת לנו שתמשיכי לגעת בי ובאחרים, נגיעה מרפאה ומחזקת, כפי שקרה לי, ולעצמך מאחלת שתוכלי לחוות באמת את ההנאה, השמחה, המנוחה, השלווה, והסיפוק מהיותך את, להרגיש ולהפנים את האהבה הרבה, הערכה והכבוד, שרוחשים לך, וכמובן עוד שנים ארוכות ובריאות איתנו על הכדור הזה.
המון תודה ומזל טוב.
יעל טומשין
טומשין אחת.
איזו התרגשות לקרוא אותך.
לזכור, שוב, את הרגע שבו "ראיתי" אותך, באותה הרצאה, הרגע שבו "ידעתי" שמקומך אתנו.
כמה טוב שהתרצית לבסוף.
ואז לראות אותך נאבקת, מחפשת, מתחבטת, נחבטת, לא מוותרת. ומתישהו מתחילה לפרוח, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה, עוברת טרנספורמציה מופלאה ממש לנגד עיני ועינינו, נפרדת משכבות, מתגלה בכל יופייך.
ועוד לחשוב שיש והיה לי חלק בזה… זה גדול מאד מאד.
אני ממש לוקחת לעצמי זמן לעכל כל מה שאמרת כאן. זה לא מובן לי מאליו. שכך את רואה את חלקי בחייך.
לא שאני מצטענת, אני מודעת לדברים שאת מצביעה עליהם, אבל בכל זאת, להכיל כזאת תודה, לדעת שכך השפעתי על חיים של אדם אחר – זה נוגע לי עמוק מאד בלב.
תודה לך!!!
היי,
אני נרגשת ושמחה ומצפהו….
אוהבת
גם אני… איזה כיף שאת באה!!