קצר (יחסית), כיפי (מאד), השראה (עוד יותר) – הרהורי יום-הולדת 70 (סיכום) 

וכאן הציטוט מתוך הפוסט של מיקי (שאותו אפשר יהיה לקרוא בניוזלטר שלה החל מן ה-7.3.21, בכתובת https://mikikashtan.org/newsletter/). 

"…ארנינה ואני מיישמות את התהליך של "הֵיערכות לכיוון החזון" על מערכת היחסים שלנו ועל הביקור הזה שלי בארץ. שתי חברות תמכו בנו, בעברית, בניסוח החזון שלנו, מתוכו הערכים שלנו והמטרה שלנו, ובהמשך – זיהוי פעילויות והסכמים שישרתו אותם.

מכל אלה, מה שאני רוצה לחלוק, שמרגיש פגיע ומשמעותי, הוא המטרה: "להחזיק במשותף את חזון הקשתן ולהביא אותו עד כדי דַיוּת (enoughness)." הפגיעות נוגעת ל"הודאה" בכך, שהמכֻוָונות לחזון קיימת מאד במשפחה שלנו. אבא, אמא ושלוש בנות נבלעו אל האש שנוכחת בגרסה זו או אחרת של "תיקון עולם", שכולנו מצאנו ומוצאות בה בית פנימי, באופן זה או אחר. עד כה איש או אשה מאיתנו לא הגיע ל"דיות" (תחושה שמשהו הוא "מספיק").

ארנינה ואני, חיות, תוססות, יצירתיות, מחויבות, נמצאות כאן כאחרונות בתור. אבינו ואחותנו הצעירה השאירו אחריהם פרויקטים לא גמורים. ענבל מעולם לא השלימה את ההבאה לדפוס של ההורות החזונית שלה, שנועדה לאתחל באופן מלא את היציאה מהטראומה הפטריארכלית הבין-דורית שלנו, באמצעות מחויבות בלתי מתפשרת לשיתוף-פעולה מלא בקבלת החלטות עם ילדים. אמא שלנו, שימלאו לה 92 שנות חיים בעוד שבועות ספורים, לא מסוגלת להפסיק לנסות למרות ירידה קוגניטיבית משמעותית. אני (מיקי) הראשונה במשפחה שמזהה "מספיק" כאפשרות.

דרך המטרה החדשה הזו, שאליה הגענו ארנינה ואני, אני מציעה לארנינה את האפשרות הזו, של להתמודד, ברכות, עם ייסוריה על כל הדברים שלא תגיע אליהם; לחבור, ביחד, לשינוי נרטיבים משפחתיים ולמציאת שלום וסגירה לפני שנמות; להעביר, בתבונה, לאחרים את מה שלא נסיים; לדעת מה שלנו ומה לא, ולשחרר את זה האחרון.

כל זה לא קל. התנאים החומריים של קיומנו עדיין רעועים, עם משקלן של ההוצאות הקשורות באמנו. זו השנה השנייה שבה נדרשנו לפנות לחברים/ות, קולגות ואחרים שקוראים את הניוזלטרים שלנו, לשם תמיכה חומרית. הנרטיבים המשפחתיים, השקועים בתוך נרטיבים פטריארכליים גדולים יותר של הצלחה וכישלון, הם אתגרים אדירים. 

משאלתנו היא להקדיש את עצמנו, באופן מלא, לגופי-העבודה שלנו, המשתלבים והולכים בהדרגה, ושאותם אנו מביאות לְעולם חולה תוך כדי התרחקות מן הצורות שבאמצעותן אנשים בדרך-כלל מקיימים את עצמם. זה נהיֶה קשה יותר ככל שאנחנו מגלות כמה החיים האנושיים קרובים לקצה וכמה אנחנו צריכים להחליף הילוך, עמוק ומהיר. אנו גם נתונות בתוך מכאובי גופה של ארנינה מאז ילדותה המוקדמת, בעיות שינה קשות, נטייה לפעול בעומס-יתר, והשוואות אומללות והערכות עצמיות שליליות, שקורעות לי את הלב – וחוסר-האונים שלי אל מול כל אלה.

ובכל זאת, עם כל אלה, בפעם המי יודע כמה, אני בהשתאות מכוחה של מטרה בהירה לאחד אותנו מחדש. 

בימים מאז שגילינו והגדרנו את מטרתנו, יש יותר רכות ובהירות בשהותנו יחד. היינו זו בחיים של זו כל חיי, 65 שנים מלאות. יש לנו חריצים עמוקים ביחסינו, שאנחנו עובדות על לחולל בהם שינוי מזה כמה שנים. השינוי מרגיש עדין ועמוק. מלאכת ה"היערכות לכיוון החזון", המועברת כעת על-ידי מספר גדל והולך של א/נשים בקהילת NGL (השחרור הגלובלי הלא-אלים), ונתמכת בהנהגתה של אמה קווייל וחוכמתה האינטואיטיבית העמוקה, מתפתחת כמסלול מרכזי למציאת הדרך הספציפית שלנו או לקבוצה שלנו להתחבר לזרימה אינסופית של חיים, ובכך להשתתף במאמץ ההסטורי של אחרונת התעלות של כוונון עצמנו עם החיים, כל עוד הדבר עדיין אפשרי. 

זה מרגש לחוש את כוחו של התהליך הזה בתוך המשפחה שלי ולדעת שיש לנו משהו כל-כך מוחשי להרוות באמצעותו את הצמא למשמעות ולַכמיהה לִיכולת מועצמת, שיותר ויותר אנשים מגלים בעת הזאת."

—–

עד כאן דבריה של מיקי. 

ואני לפני סיום אומַר, שאני מאחלת לכל אדם, זוג, משפחה, קהילה וארגון (וכמובן מסגרות שלטוניות), שייזכו להיעזר בתהליך הזה כדי לכוונן ולנווט את חייהם, בכל המישורים, מתוך תחושת הזרימה העמוקה, האמת והמרחב, שהתהליך הזה מצליח לייצר.

נשתמע…
ארנינה