קצר (יחסית), כיפי (מאד), השראה (עוד יותר) – הרהורי יום-הולדת 70 (סיכום) 

קצר:

אז כן, 70 הוא הקידומת הנוכחית שלי. ו-3 שבועות אחרי כן, אחותי מיקי פצחה ב-65 שלה. (אנחנו קוראות לעצמנו תאומות בהפרש של 5 שנים; הדמיון בינינו לפעמים מבלבל אפילו אותנו).

וכיוון שהיא באה כדי להיות איתי בחגי, חגגנו אכן בסלון ביתי, כל אחת אחת במסיבת יום-ההולדת שלה (וזו אצל זו, כמובן). עם כל האתגרים הנוספים בעולמנו, אלוהי הזום עושה גם דברים יפים לפעמים – מכל העולם התאחדו ובאו עשרות רבות של חברים/ות, תלמידים/ות, שותפים/ות אוהבים לדרך המאד לא-סלולה, שכל אחת משתינו, לחוד ויחד, צועדות בה. (ושגם אחותנו החסרה כל-כך, ענבל, פילסה חלקים ממנה, עד שפרשה).

מה להגיד, שהיה מרגש? זה לא יעביר את הקסם. באמת קשה לתאר במלים את האהבה שעטפה את כולנו, את החיבור הרוטט שהורגש באוויר, את חוויית ההחזקה של חלום החמלה והאי-אלימות, את ההודיה הרב-כיוונית שזרמה מכל עבר.

ואני שוב שולחת תודה אדירה לכל מי שהצליחו להגיע ו/או היו איתי בלבם ו/או כתבו לי מברכותיהם בדרכים אחרות.

כיפי (וקשור לגמרי לקצר):

כתבתי על זה במסר הקודם, אז רק מצטטת כאן, לתזכורת, ובעיקר כהכנה לזה שהפעם יש גם הקלטה… (באמת אמא'לה…):

"כמעט מאחורי הגב של עצמי, נרשמתי לפני 6 חודשים לקורס הלחנה (עם דניאל סולומון המקסים!), ומכל זה – כתבתי והלחנתי 9 שירים!!!!!!!!!!!!!! כן! והבנתי שאני ממש אוהבת אותם… (יענו, הם "יפים"). אז אחד הושמע במסיבת יום-ההולדת בביצועה של דקלה ליבוב (תלמידה לשעבר, גם לימודי בואן וגם "המצפן"!), כשאני מלווה על הפסנתר, והשני, על רקע ליווי שהכין לי מראש שי בן-יעקב (תלמיד לשעבר, מימי הפסנתר, מוזיקאי רב-פעלים כיום) – בוצע על-ידי ארנינה עצמה… אמא'לה…".

בקיצור, האזינו להקלטה. בשני המקרים יש גלישות קוֹליוֹת קלות ביחס למקור, אבל מי סופר… ותגידו לי (בבלוג) מה דעתכם/ן… טוב? ממש ממש אשמח, זה וואחד חשוף…

כאן השיר "אולי ציפור" (עם דקלה)>>> https://vimeo.com/512881141

וכאן השיר "בוא" (עם ארנינה…)>>> https://vimeo.com/512900064

ו – למען הכיף, מצרפת 2 הקלטות נוספות, שמרגשות אותי כל אחת בפני עצמה.

באחת – אני קוראת דף מתוך יומן שכתבתי בגיל 14, שמצאתי לפתע לפני חודשים ספורים. מדהים ובעיקר מרגש אותי לגלות מחדש איזו תמונת-עולם הייתה בתודעתה של הנערונת ההיא כבר אז. בעיקר כי האמירה שבדף הזה מצטרפת לעוד כמה חלקים מתוך חזון שלם שהיה לי, באותם ימים, שכלל, בין היתר, רעיונות לגבי מערכות יחסים, למשל "לא להעליב את בת-הזוג שלך בפומבי", ובמקביל – עיר עתידית, שאין בה כסף, שהזקנים בה חיים ביחד עם הילדים, ותושביה מתכתבים ביניהם על קירות הבתים…

כאן הדף מגיל 14>>>https://vimeo.com/513321954

ובהקלטה השנייה אני קוראת את הפרק "מתי כבר?" מתוך ספר הילדים שלי, "בארץ הדקויות", שבו דָרי, הגיבור שלנו, ממתין לשווא לביקורה של אמו בחדרו…

כאן הפרק מתוך הספר>>>https://vimeo.com/512900221

אזכיר כאן, למי שטרם הספיקו או טרם התוודעו אליו, את מהלך גיוס התרומות שאתו יצאתי במסגרת מהלכי-האומץ של יום הולדתי – שבו תוכלו לסייע גם אתם/ן בהוצאתו לאור של הספר המרגש הזה (ותמצאו בדף גם הקלטה של פרק נוסף מתוך הספר, במיוחד כדי להשמיעה לילדים/ות…).

הנה הקישור >> לדף גיוס התרומות להוצאת ספר הילדים לאור.

——

השראה (קשורה גם היא, כמובן…):

עוד חזון. שלנו, האחיות. מאד אישי, והרבה מעבר לאישי.

כחלק מתנועתנו בחיים, מיקי ואני עוברות בימים אלו מהלך מודע, חדש, שלקחנו על עצמנו (מוטרף למדי, יש לומר), שכותרתו "הֵירתמות לחזון" (Vision Mobilization). בהנחייתה של שרון כרמל, תלמידה-חברה שהתמחתה בנושא הזה, אנחנו יוצרות לנו מצע משותף מוצהר ליחסינו שלנו ולעשייתנו בעולם, למשך שארית חיינו כאן.

 

אני חושבת שמשהו מן היופי של התהליך הזה עובר בתמונה, שבה ישנו העיצוב הגראפי – המרהיב בעיניי – שיצרה יארן קוז, אחת השותפות ליצירת התהליך (שאף הוסיפה לו, במיוחד לדוברי/ות שפת-הקודש, את הכיתוב בעברית, כולל טעות חמודה בסוף…). שימו לב לפיגורה האמהית, שנולדה מבלי שהיה לכך תכנון ראשוני, ושכל-כך מעבירה את רוח החיבוק העדין, שהתהליך העמוק הזה מאפשר.

אז…

  • מה המהלך המוזר והמרגש הזה אומר על הקשתניות (שעדיין בחיים)?
  • מה החלקים המאד חשופים וממש לא-פתורים שהתהליך הזה מפגיש אותי איתם (ושמיקי מספרת עליהם בדבריה שלה, אמא'לה!!!…)?
  • מה ההשראה שתוכלו לקבל מן ההתוודעות לתהליך שלנו?

 

לגבי ההתנסות עצמה, השיתוף החשוף הראשון שאחלוק איתכם/ן כאן הוא מתוך סעיף ה"מטרה", שהיא: "להחזיק במשותף את חזון הקשתן ולהביא אותו עד כדי דַיוּת (enoughness)." 

על המשמעות המורכבת של "דַיוּת" מבחינתי תוכלו לקרוא מיד, בדבריה של מיקי עליי.
מה שאני יכולה לומר בינתיים לגבי הסעיף הזה, בשמחה ובהשתאות, הוא, שהוא כשלעצמו כבר חולל שינוי מורגש, גם בחוויה הפנימית שלי וגם בהתנהלות שלנו זו עם זו.

וכאן הציטוט מתוך הפוסט של מיקי (שאותו אפשר יהיה לקרוא בניוזלטר שלה החל מן ה-7.3.21, בכתובת https://mikikashtan.org/newsletter/). 

"…ארנינה ואני מיישמות את התהליך של "הֵיערכות לכיוון החזון" על מערכת היחסים שלנו ועל הביקור הזה שלי בארץ. שתי חברות תמכו בנו, בעברית, בניסוח החזון שלנו, מתוכו הערכים שלנו והמטרה שלנו, ובהמשך – זיהוי פעילויות והסכמים שישרתו אותם.

מכל אלה, מה שאני רוצה לחלוק, שמרגיש פגיע ומשמעותי, הוא המטרה: "להחזיק במשותף את חזון הקשתן ולהביא אותו עד כדי דַיוּת (enoughness)." הפגיעות נוגעת ל"הודאה" בכך, שהמכֻוָונות לחזון קיימת מאד במשפחה שלנו. אבא, אמא ושלוש בנות נבלעו אל האש שנוכחת בגרסה זו או אחרת של "תיקון עולם", שכולנו מצאנו ומוצאות בה בית פנימי, באופן זה או אחר. עד כה איש או אשה מאיתנו לא הגיע ל"דיות" (תחושה שמשהו הוא "מספיק").

ארנינה ואני, חיות, תוססות, יצירתיות, מחויבות, נמצאות כאן כאחרונות בתור. אבינו ואחותנו הצעירה השאירו אחריהם פרויקטים לא גמורים. ענבל מעולם לא השלימה את ההבאה לדפוס של ההורות החזונית שלה, שנועדה לאתחל באופן מלא את היציאה מהטראומה הפטריארכלית הבין-דורית שלנו, באמצעות מחויבות בלתי מתפשרת לשיתוף-פעולה מלא בקבלת החלטות עם ילדים. אמא שלנו, שימלאו לה 92 שנות חיים בעוד שבועות ספורים, לא מסוגלת להפסיק לנסות למרות ירידה קוגניטיבית משמעותית. אני (מיקי) הראשונה במשפחה שמזהה "מספיק" כאפשרות.

דרך המטרה החדשה הזו, שאליה הגענו ארנינה ואני, אני מציעה לארנינה את האפשרות הזו, של להתמודד, ברכות, עם ייסוריה על כל הדברים שלא תגיע אליהם; לחבור, ביחד, לשינוי נרטיבים משפחתיים ולמציאת שלום וסגירה לפני שנמות; להעביר, בתבונה, לאחרים את מה שלא נסיים; לדעת מה שלנו ומה לא, ולשחרר את זה האחרון.

כל זה לא קל. התנאים החומריים של קיומנו עדיין רעועים, עם משקלן של ההוצאות הקשורות באמנו. זו השנה השנייה שבה נדרשנו לפנות לחברים/ות, קולגות ואחרים שקוראים את הניוזלטרים שלנו, לשם תמיכה חומרית. הנרטיבים המשפחתיים, השקועים בתוך נרטיבים פטריארכליים גדולים יותר של הצלחה וכישלון, הם אתגרים אדירים. 

משאלתנו היא להקדיש את עצמנו, באופן מלא, לגופי-העבודה שלנו, המשתלבים והולכים בהדרגה, ושאותם אנו מביאות לְעולם חולה תוך כדי התרחקות מן הצורות שבאמצעותן אנשים בדרך-כלל מקיימים את עצמם. זה נהיֶה קשה יותר ככל שאנחנו מגלות כמה החיים האנושיים קרובים לקצה וכמה אנחנו צריכים להחליף הילוך, עמוק ומהיר. אנו גם נתונות בתוך מכאובי גופה של ארנינה מאז ילדותה המוקדמת, בעיות שינה קשות, נטייה לפעול בעומס-יתר, והשוואות אומללות והערכות עצמיות שליליות, שקורעות לי את הלב – וחוסר-האונים שלי אל מול כל אלה.

ובכל זאת, עם כל אלה, בפעם המי יודע כמה, אני בהשתאות מכוחה של מטרה בהירה לאחד אותנו מחדש. 

בימים מאז שגילינו והגדרנו את מטרתנו, יש יותר רכות ובהירות בשהותנו יחד. היינו זו בחיים של זו כל חיי, 65 שנים מלאות. יש לנו חריצים עמוקים ביחסינו, שאנחנו עובדות על לחולל בהם שינוי מזה כמה שנים. השינוי מרגיש עדין ועמוק. מלאכת ה"היערכות לכיוון החזון", המועברת כעת על-ידי מספר גדל והולך של א/נשים בקהילת NGL (השחרור הגלובלי הלא-אלים), ונתמכת בהנהגתה של אמה קווייל וחוכמתה האינטואיטיבית העמוקה, מתפתחת כמסלול מרכזי למציאת הדרך הספציפית שלנו או לקבוצה שלנו להתחבר לזרימה אינסופית של חיים, ובכך להשתתף במאמץ ההסטורי של אחרונת התעלות של כוונון עצמנו עם החיים, כל עוד הדבר עדיין אפשרי. 

זה מרגש לחוש את כוחו של התהליך הזה בתוך המשפחה שלי ולדעת שיש לנו משהו כל-כך מוחשי להרוות באמצעותו את הצמא למשמעות ולַכמיהה לִיכולת מועצמת, שיותר ויותר אנשים מגלים בעת הזאת."

—–

עד כאן דבריה של מיקי. 

ואני לפני סיום אומַר, שאני מאחלת לכל אדם, זוג, משפחה, קהילה וארגון (וכמובן מסגרות שלטוניות), שייזכו להיעזר בתהליך הזה כדי לכוונן ולנווט את חייהם, בכל המישורים, מתוך תחושת הזרימה העמוקה, האמת והמרחב, שהתהליך הזה מצליח לייצר.

נשתמע…
ארנינה 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter

3 תגובות

  1. מתפעלת מתעצומות הנפש שלכן , מכשרון הכתיבה והאושר הלשוני ( כבר בגיל 14 ) ,מהנדיבות לחלוק ומבחירת המטרות . אני חוזרת ומצפה לפוסטים הארוכים (כן,כן ואל תתנצלי ארנינה ) . תודה

  2. השיר "אולי ציפור" ושירתה של דיקלה מהממים!
    הפעלתי כ-3 פעמים ברצף ויכלתי לשמוע שוב ושוב …
    המילים החרוזים והתמימות שבכתיבה מרגשים!
    הלחן וכישורי הנגינה של ארנינה מפתיעים ומלודיים.

    לי זה נשמע שיר יפה הפונה לאוכ' ילדים/ נערים.

    כמו בשיר "יש לי חג יום יום ישל יום יום חג – הללוליה" – אז השיר "אולי ציפור" יכל להיות "יש לי יום יום שיר…" ואולי ניתן לעשות מחרוזת 365- שירים לכל יום?

    בכבוד רב והמון הערכה
    רוני מנור

  3. ארנינה ומיקי היקרות,
    כל מה שיאמר בתגובה זו ,כמובן נובע מן המוח ה"רותח"שלי ,הרואה ומרגיש את יום הדין.
    בעיני,אתן הנביא המודיע בשער ( גם אם אינכן אומרות זאת במפורש),כי השינוי שכולנו מאמינות/ים בו חייב להתרחש, אחרת… לטעמי, ניכחד, מוקדם יותר מאשר העולם מתאר לעצמו.
    כדור הארץ,זועק זאת,כבר עשרות שנים ( אוזון,הים הגדוש פלסטיק ושאר זבלים,כליה של מאות זנים של בעלי חיים למיניהם ועוד), וכל כך מעטים (ביחס למיליארדים של תושבי העולם, מתרגשים מכך.
    תודה על הדברים שבאו מליבותיכן והגיעו ישר אל ליבי.
    מרתה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

צרו איתי קשר

ניסיון לוח שנה
אירוע חדש