זה התחיל מהודעה סופר-מרגשת שקיבלתי. מעתיקה אותה מלה במלה.
"היי ארנינה,
נתקלתי כמעט במקרה בהרצאה שלך בכנס של התקשורת המקרבת בתודעה בריאה ממש לפני יומיים, והייתי פשוט חייבת לשתף שהפכת את עולמי! מאז אני שותה בשקיקה של מילה שלך בכל ההרצאות המוקלטות של המצפן באתר, מוצפת בדמעות שחיכו לצאת כנראה חיים שלמים. אז רק רציתי להודות לך מעומק הלב, את מביאה ידע משנה-חיים שהגיע אליי בתזמון קוסמי.
ואם אפשר להיפגש איתך לסשן טיפולי או זוגי ממש אשמח לדעת איך אפשר להגיע אלייך. תודה רבה".
כך כתבה לי לפני ימים אחדים בפייסבוק מישהי שאני לא מכירה.
ואני משתפת לא רק כדי לחגוג, גם איתכם/ן, את ההתרגשות שהדברים האלו עוררו בי, אלא בעיקר כי זה חיבר אותי לרבדים נוספים, שמהם נולד ההרהור הזה – על
3 האמנויות הנשכחות – אמנות החגיגה. אמנות ההתאבלות. אמנות הבקשה.
מתוך ההרהוריזציה אשתף אתכם/ן בכמה תובנות שהתבשלו לי על כל אחת מן האמנויות האלו – על כוונתן האמיתית, על המעקף האנושי שהמצאנו לעצמנו במקומן כדי שלא לחוות אותן במלואן או בכלל, וגם, כמובן – איך נוכל לעקוף את המעקף…
ובסוף כל זה… אקפוץ למים (או לתהום, מה שזה לא יהיה) ואתאמן באמנות הבקשה. (זה יהיה כבר בהרהור הבא, אולי ממש ביום-ההולדת עצמו. 26.1).
~~~~~
אז מהי בעיניי כוונת-הלב המוּדעת של כל אחת מן האמנויות, מה הבלבול לגביה, מה המעקף ואיך לעקוף אותו
חגיגה (בדגש על חגיגת עצמנו, או דברים שמצליחים לנו, או שנאמרים לנו)
- הכוונה המודעת = להכיר במה שיש, לשמוח במה ש"כן", להודות על היש הזה
- הבלבול (שיפוטים שיש לגביה) = לכאורה יוהרה, "שְוִויץ"; מיקוד ב"אני"
- המעקף = הקטנה בערך הדבר (במיוחד אם מדובר בנו – באיזו תכונה, יכולת, מתנה שיש לנו); דילוג לדבר הבא
- עיקוף המעקף = אמנות הקבלה (לקבל את מה שיש), ובכלל זה את המתנות שקיבלנו; ענווה (כי לא אני יצרתי אותי או את המתנות שיש לי – אני קיבלתי אותן, אז אני יכולה ליהנות מהן בדיוק כפי שאני נהנית ממתנות של אחרים/ות), שמחת החיים עצמם
התאבלות (על דברים שלא קרו, לא התממשו, לא קורים, לא ייקרו)
- הכוונה המודעת = להכיר בכל מרכיבי הכאב שלנו (כולל שיפוטים וסירוב לקבל את המצב), לחוות את כל קשת הרגשות הכרוכה בו (לרבות כעס, סלידה, שנאה), לשהות בעומק החוויה, בסוף התהליך – להתחבר לַצרכים העמוקים שהולידו את הכאב ולהתמלא בהם ומהם
- הבלבול (שיפוטים שיש לגביה) = לכאורה זה פינוק; או – היאחזות בעבר; או – מעלֶה פחד שהכאב לא ייגמר; וגם – בלבול בין סבל (שנשען רובו ככולו על מחשבות שדברים או צרכים היו אמורים לקרות או להתמלא) לבין כאב (שיש בו חיבור ישיר בין הצרכים שלא נענו לבין הרגשות הנובעים מכך)
- המעקף = להפסיק להרגיש/לא להרגיש; לעודד את המתאבל/ת; להסיח לעצמנו או לאחר את הדעת; להתנתק רגשית
- עיקוף המעקף = אמנות הקבלה (לקבל גם את מה שאין או לא היה או לא יכול להיות), להסכים להרגיש ולעבור דרך הכל (כולל השיפוטים, הסירוב, הסבל עצמו), להיפתח לצלילה למחוזות כאב עצומים, לזכור שהכל גלים וגם זה יעבור, להתחבר מחדש לתנועת החיים בתוכי (הצרכים עצמם, לא לדרך המסוימת למלאם, שעליה התאבלתי)
בקשה
- הכוונה המודעת = להביע באוזני עצמנו ובעיקר באוזני אחרים/ות, באופן בהיר, חשוף ומפורש, בקשה למעשה כלשהו, פעולה שהיינו (מאד) רוצים/ות שהם יעשו, שעשויה מאד לתרום לחיינו (וכך למלא צורך כלשהו שלנו)
- הבלבול (שיפוטים שיש לגביה) = לכאורה זוהי "חולשה" (הזדקקות); או – חוסר עצמאות; וגם – פחד מלשמוע 'לא'
- המעקף = הימנעות מלבקש (ואז לחוש בושה ולפעמים גם טינה גוברת); או – לדרוש (במקום לבקש, ואז לחוש כעס בשל הציפייה)
- עיקוף המעקף = אמנות האומץ להיפתח למרות הפחד של ה"דחייה" – באמצעות הבעה פגיעה של רצונותינו; להישאר בנוכחות גם לנוכח ה'לא' (לזכור שהבחירה אם למלא את הבקשה נמצאת אצל האחר ואם מופיע 'לא' – הוא נֶאֱמר לַבקשה שלנו, ולא למי שאנחנו); להיזכר שמודעות הבקשה אומרת שיש דרכים נוספות או אנשים אחרים שעשויים למלא את בקשתנו (לרבות לעבור דרך הכאב וההתאבלות של אי-המילוי באופן שבו רצינו)
~~~~~
רגע של תיאוריה (מעולם המצפן)
אז למה כל-כך קשה לנו לחיות הלכה למעשה את 3 האמנויות האלו (ורבות אחרות…)?
התשובה הקצרה: 3 הכוחות: המוח, החברה, המשפחה שממשיכים להשכיח מאתנו את זרימת החיים…
(המוח) נתחיל מזה, שהסינפסות (חיבורים במערכת העצבים) שכבר חרוטות במוחנו (במובן הפיזיולוגי!), הפכו זה מכבר להיות השבילים האוטומטיים שבהם אנו פוסעות ופוסעים. כלומר, אנחנו שבים ומשחזרים מחשבות, דעות, תגובות, פעולות – מתוך החומר התודעתי והגופני המוכר לנו מזה שנים ודורות, פשוט מפני שכמו רוב קודמינו, כבר הלכנו בשבילים האלו מאות אלפי פעמים. והחזרתיות על המוּכָּר היא זו שנותנת למוח הקדום שלנו ולמערכת ההישרדותית בכללה את תחושת הוודאות, וממנה את תחושת הביטחון הקיומי (גם אם היא רובה ככולה אשלייתית).
(החברה) יתר על כן, החומר המשתחזר הזה – המתקיים דרך תרבויות שונות ברובו המכריע של כדור-האדם – נשען על תפישת-העולם הפטריארכלית, ששלטון הפחד שהיא יצרה ומתחזקת הגיע אמנם לעולם דרך הגברים, אך הוא מופעל גם נגדם, במידה לא פחותה של דיכוי. מה מזין את התודעה הזאת, דרך המבנים התודעתיים, החברתיים והארגוניים שהיא ממשיכ למסד? הנפרדות, התחרות, ה-או-או, ה"אין מספיק לכולם", וה"בסדר/לא-בסדר" – העתיקים והמוכרים עד כאב.
(המשפחה) כל זה, כל התכנות המתמשך, המעמיק, המסתעף, המשכפל את עצמו באלפי דרכים – ההופכות להיות יותר ויותר מתוחכמות – עבר וממשיך לעבור אלינו ומאיתנו דרך התא המשפחתי הקטן והיקר שלנו (נאמר בלי טיפת ציניות). שדווקא בשל התלות המוחלטת שאיתה נולדנו לתוך התא הזה, נגזר עלינו, בדרך זו או אחרת, לספוג לתוכנו את כל המופעים של התודעה הקיימת ולאמץ את רובם המכריע לתוך עצמותינו, תאינו, מערכת העצבים שלנו, ובסופו של דבר – לתודעה הלכאורה-אינדיבידואלית שלנו.
~~~~~
שעל-כן, אם חפָץ לבנו (ושלי עדיין חפֵץ…) לצאת מהתלם המוכר לעבר חירות תודעתית והתנהלותית שרובנו כלל לא הכרנו – במיוחד אם אלמנטים בתלם הזה מעוררים אי-נחת, מצוקה או סבל – שומה עלינו לחרוץ סינפסות חדשות.
על אחת כמה וכמה בעת כמו הנוכחית, שהיא כה טראומטית לרובנו המבולבל, ושֶבָּה טיפוח והעמקת תודעת הפחד הם הנשק המרכזי שבו משתמשים מי שרוצים שנמשיך להאמין למסרים העתיקים האלו.
כלומר, נדרשות מאתנו תעצומות-נפש, רוח וגוף אדירות – ובעת הזאת הייתי מוסיפה חסרות-תקדים – כדי להגיח מכלא האין-בחירה שבו הורגלנו להצטנף, להתבונן בעיניים פקוחות על המתרחש, לשאול שאלות שלא שאלנו, ולבחור בחירות שלרוב לא תואמות את "קול ההיגיון" המתועש.
~~~~~
וזוהי תמציתה של הקריאה העמוקה להתעוררות, שאותה אני שבה וקוראת מזה שנים – לעצמי, לכם/ן, ולכל מי שיצליחו לשמוע אותה מבעד לַמיסוך התודעתי האופף אותנו.
להתעורר לחירות, לבחירה, לאומץ – לחגיגה, להתאבלות, לבקשה. ולקבלה.
כי אפשר. החיים כאן. רק להושיט לב – ולזרום מחדש.
לחיי כולנו,
ארנינה
(וכאמור, את פינת התרגול הפרטית שלי באמנות הבקשה אביא בקרוב. אמן).