יום-הולדת מתקרב… הרהורים (לחוד) ואפשרויות (יחד)

השמועה אומרת, שהזמן זז (כל הזמן).

אז זה ש"זמן" הוא עוד מושג ש(רק) בני-אנוש המציאו, לא אומר שבמימד הארצי שלו (שזה המקום שבו אנחנו נולדים, חיים, מתים), הוא לא מתנהג כאילו הוא קיים.

כמה סבל יכול היה להיחסך מאיתנו, אילו חיינו, באמת באמת, את הרגע הזה. (כלומר, בלי אפילו לקרוא לו "רגע", או "עכשיו", כי גם זה חלק מהקונספט…).

אילו באמת ראינו את עצמנו, את העצים, את החיות, את השמיים, את ילדינו, ילדותינו, ובעיקר כל אדם באשר הוא – כפי שאנחנו: יהלום זוהר, נע בתוך ועִם עולם מרהיב, חי את פעימת החיים שבו. האם לא היינו חיות וחיים מתוך הקשבה מלאה לנביעה האינסופית שבתוכנו ומתוך אכפתיות טבעית מלאה לנביעות האינסופיות שסביבנו?

אני מאמינה ש…

היינו הוגות הוגים רעיונות שישרתו כל אחת ואחד מאיתנו.

היינו בונות ובונים לנו חזון משותף ומעשי עד מאד.

היינו עושות ועושים עוד ועוד דברים שנוגעים בחיי כולנו, ובעיקר מתמקדים בלהיטיב (אם צריך), ולפעול בתיאום עם הטבע (כי יש לנו רק אחד כזה בפלנטה הזאת), ולחיות בלי מירוץ (לשום-מקום), ולטפח קיימאות, ולהצמיח קהילות קטנות, שמקושרות ביניהן, ולהגות מערכות חינוך (אם בכלל צריך), ובריאות, ותרבות, ו…

תגידו שאני נאיבית (זה לא יהיה חדש). אבל אני מאמינה שזאת לא אפשרות מופרכת.

כלומר, כן, הזויה, אבל אפשרית.

האם אני מאמינה שהחלום הזה יכול להתגשם עלי האדמה הזאת?

לא. (רואים/ות? אני לא לגמרי נאיבית…).

אז מה כן?

קודם-כל – נחוץ רצון מובהק לחיות אחרת. הידיעה שאני (ואת, ואתה) רוצה אחרת. בשביל כולנו.

כי רק הרצון מוליד בחירה.

ואז לפצוח במסע התעוררות, שהוא תמידי (כי חומרי הפיתוי תמיד ועדיין כאן).

מסע שכולו מושתת על שאלות. (טוב, גם חמלה חיונית כאן).

מסע של הטלת-ספק בכל החומרים שבהם הלעיטו ומלעיטים אותנו ללא הרף:

על נפרדות, על "יצר לב האדם רע מנעוריו", על "אין מספיק לכולם", על "בסדר/ לא-בסדר". כי כל החומרים האלו ונגזרותיהם המאד מאד הזויות, מובילים אותנו עוד ועוד לעברי פי פחת.

לא במקרה למדנו לחיות לבד, בהסתרה, במניפולציה, בניצול, בשקר, בכעס, בהאשמה, באשמה… לא במקרה אנחנו פועלים/ות הפוך מן הטבע היהלומי שלנו. כי הפחד שולט בנו. ולכן אימצנו לנו את אשליית ה"שליטה".

– זה מה שאנחנו רוצים/ות עד סוף חיינו?

– זה העולם שאנחנו רוצים/ות להוריש לדור הבא, לצאצאינו האהובים???

– האמנם נגזר עלינו, לפחות במעגלים הקרובים (אבל לא רק) לחיות כך?

– או שיש אפשרות לגמרי, אבל לגמרי אחרת?

או, אותן סוגיות – מכיוון אחר:

– למה, כדי שההתמרה (טרנספורמציה) אכן תקרה, נחוץ וחיוני לדבר על "אותם דברים" (לכאורה) שוב ושוב?

כי כל פעם מחדש – אנחנו נשכח. כי התודעה הישנה חיה וקיימת כל שנייה, בתוכנו וסביבנו. ואם אנחנו רוצות ורוצים להשתחרר מאחיזתה החונקת ולצאת לחופשי מן ההתניות הנסתרות והגלויות שהיא הכתיבה ומכתיבה לנו (בדמות אמונות, דעות, שפה, וכמובן דפוסים ודרכי תגובה) – אנחנו צריכים אלו את אלו כדי לשאול, לחקור, להתעורר, לבחור – ולסגל לעצמנו דרך-חיים באמת באמת שונה.

כאן אני, שוב, נכנסת לתמונה.

כי אני בחרתי. מזמן. לחיות בתודעה אחרת.

ואני מתמסרת, כל פעם מחדש (כי זה לגמרי לא פשוט ולא מובן מאליו), למה שכנראה מאז ילדותי הוא השליחות שלי –

לעורר אחרים/ות – לטוב.

להביא אמת – בחמלה, גם אם בחדות.

לגעת באנשים – מהלב אל הלב.

לחולל חוויות התמרה של יחד – בהומור.

להזכיר לנו, בְּרַכּוּת אינסופית, את הילדים/ות שאנחנו – ואת אלו שיש לנו.

(מי שמכירים/ות אותי – אם בא לכם/ן, הוסיפו וכתבו לי – כל תיאור שנרEה לכם/ן מתאים לגביי. זאת מתנה נהדרת שתוכלו לתת לי, ליום-ההולדת!).

~~~~~

אז כן, אחת הדרכים המרכזיות שבאמצעותן אני, שוב ושוב, מממשת את שליחותי הזאת, היא – לפגוש א/נשים ולדבר איתם. ("מורה, מנחה, מטפלת, מאפשרת, מלווה, מאמנת, מגשרת, יועצת"… וגם "מיילדת רוחנית, לייזרית, אלכימאית-לב, מהפכנית"…).

וכמובן – גם הכתיבה היא לי מקור בלתי-מתכלה של נביעה ממני – אל העולם.

אז תודה שאתם ואתן כאן, מי שאכן קוראים את דבריי (כאן ובכלל)…

ארנינה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter

תגובה אחת

  1. מי יתן וכולנו נאמץ את הדרך לחיות את חיינו יחד עם בני אדם וטבע.
    יכול היה להיות הרבה יותר פשוט, לולא הביקורת האינסופית, אליה אנו נחשפים מדי יום ביומו.
    כל מי שמדבר על חיים יחד ובשילוב עם הטבע, נחשב ל"יפה נפש" ותמים, והנה אנחנו רואים כאן ועכשו את התוצאות של ההתעלמות וההכחשה. יותר מוחשי מזה כבר לא יכול להיות.
    אולי כפי שאנשים נוטים להתאחד מול אוייב משותף, נשכיל להתאחד לפעול להציל את העולם, מעצמנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

צרו איתי קשר

ניסיון לוח שנה
אירוע חדש
× צרו קשר