"לא רוצָה ירוק!" (פרק הפתיחה מתוך הספר "להתאהב בעצמי מחדש")

היטב זכורה לי הפעם הראשונה שבה הקטנטונת שכה אהבתי (בתה של חברה), והיא אז בת שנתיים, גילתה את עוּבדת קיומם של חוקים חברתיים גם בכביש.

נסענו במכוניתי, אחרי שעתיים של בילוי מענג, ובדרכנו לעבר נקודת הסיום של זמננו המשותף עצרתי ברמזור.

למה עמדת? היא שואלת אותי.

כי האור ברמזור אדום.

איפה אדום?

אני מראה לה. וכמובן מסבירה את כל הרעיון, כולל זה, שאנחנו מתחילים שוב לנסוע כשהאור מתחלף לירוק. ואז, אולי מפני שהיא ידעה שכשנגיע ליעדנו אני אסע לדרכי, ולא רצתה עדיין להיפרד ממני, או סתם בגלל גחמה כלשהי, היא אמרה "לא רוצָה ירוק!".

נו, לך תסביר לה, שלא ממש שואלים אותנו בעניין הזה… (למזלנו בדיוק היה אדום, אז זמנית – היא קיבלה מה שרצתה…).

בכל אופן, כמו פעמים רבות בחיי במפגשים עם ילדים, חוויתי אז דרכה, מחדש, חוויה אנושית בסיסית ועמוקה. הבחירה.

לכאורה נושא שָחוּק, למעשה – חדש תמיד. כי יכולת הבחירה, למרות שהיא אחת המתנות הגדולות ביותר שקיבלנו כבני-אנוש, למרבה הצער מאד מאד קל לשכוח אותה בתוך האטרף הרגיל של בית-לימודים-צבא-זוגיות-ילדים-עבודה (גירושין… לבד…). ובמיוחד קל לשכוח אותה, או לא לחוש אותה, כשאנחנו חיים בְּעולם שכולו חוקים, מגבלות, איסורים ו"צָריכים" ושהגישה המהותית כלפי מי שלא עומד בהם היא שהוא "לא-בסדר".

ויקטור פראנקל, "בוגר" השואה, כתב, בעקבות חוויותיו הקשות שם, את ספרו "אדם מחפש משמעות", שאף התגלגל לכלל תורה שלמה, לוגותראפיה. טיעונו המרכזי והעוצמתי הוא, שגם אם ייקחו מאתנו הכל, בנפש, בגוף, ברוח, לעולם לא יוכלו לקחת מאתנו את חופש הבחירה. את היכולת הפנימית העצומה והאינסופית הזאת, לבחור לעצמנו את האופן שבו נחווה את מציאות חיינו.

כן, גם כאשר משפילים אותנו, או מדכאים, או מתעלמים, גוערים, מאשימים, מבזים, או פשוט כשהמציאות מתעתעת בנו, או חוויית אי-הוודאות גבוהה, או כשאנחנו חווים בלבול, אשמה, פחד או דיכאון. על כל המצבים האלו אמר פראנקל את המשפט הבא:

"אפשר ליטול מאתנו את הכל, כמעט. את בריאותנו, את רכושנו, את כבודנו, את חירותנו, וגם את היקר לנו – חוץ מאשר דבר אחד: את החופש להחליט איך להגיב למצבי החיים שלנו. אנחנו אדונים על גורלנו ולא קורבנותיו".

למרבה הצער, רובנו, בעולם המטורף שיצרנו, נוטים לשכוח את הרעיון העצום הזה. ובעיקר כשמדובר באיכות החיים שלנו.

אז איך נוכל להזכיר לעצמנו, שבכל רגע ורגע יש לנו בחירה?

שקיים בנו צורך אדיר בחופש-בחירה – ושאנחנו עצמנו יכולים למלא אותו?

שאיננו תלויים באנשים אחרים או בנסיבות, כדי שנוכל לחוות הקלה, רווחה, או לפחות חיבור לעצמנו ונוכחות?

במלים אחרות, שבכל רגע נתון, לא משנה עד כמה הוא קשה, בלתי-נסבל, או סתם "מאתגר" (שזה לפעמים המונח המכובס ל"קשה"…), יש לנו מה לעשות.

אנחנו יכולים, בכוח הרצון הפנימי שלנו, להכתיב את החוויה שנחווה ברגע הזה.

למען הדיוק, פעמים רבות לא נוכל לעשות את הסוויץ' הפנימי הזה ברגע האמת. לא פעם יידרשו לנו רגעים רבים (ואף שנים) של כאב, עלבון, פגיעה, אשמה או כעס, לפני שנוכל לחזור ולהיזכר בְּחופש הבחירה האמתי שלנו. בַּמצבים האלו (גם ובעיקר אם הם מתמשכים), האמנות הגדולה תהיה לקבל בחמלה (קרי, באהבה…) את הקצב שלנו, את עובדת היותנו פצועים מזה כמה דורות, את השכחה, העיוורון הזמני, הבלבול, את עצם המוגבלות האנושית.

עד מתי?

עד שנצליח לחזור ולהתחבר ליכולתנו לבחור ומתוך כך לחוש חוויה אחרת לגבי אותם אירועים או בני-אדם, ומתוך כך להגיב אחרת, אלינו ואליהם.

אגב, לַשאלה איך אנחנו יכולים ליצור לעצמנו חוויית-מציאות שונה, תשובתו של פראנקל היתה, שמציאת משמעות היא-היא הכוח האדיר שיאפשר לנו להתחבר לעצמנו מספיק עמוק כדי שנוכל לבחור את חוויית החיים שלנו במציאויות משתנות.

בָּהקשר שלנו כאן, תחת כנפיה של תפישת תקשורת מקרבת לא-אלימה (Nonviolent CommunicationTM, NVC) של מרשאל רוזנברג, המשמעות נמצאת בְּעולם הצרכים שלנו. כשאנחנו לומדים לזהות מהם צרכינו העמוקים, להבין את משמעותם הייחודית בשבילנו, לחוש את הגוון המיוחד שלהם בחיינו ולהתחבר לעוצמתם האדירה, יכולת הבחירה הופכת להיות יותר ויותר נגישה לנו.

הפלא הגדול והתמידי הוא, שככל שאנחנו אכן מחוברים יותר לצרכינו, אנחנו גם נזכרים באנושיות שלנו. בעובדה שכל מעשינו נבעו, נובעים וינבעו מצרכים, גם כאשר המעשים עצמם לא ממש לרוחנו או לרוחם של אחרים.

באותו אופן גם האקטים שאציע לכם בספר זה ינבעו כל אחד מתוך צרכים.

צרכים שלכם.

כי בדיוק כמו שורשי העצים, שכמעט תמיד נסתרים מן העין, כך הצרכים. כוח החיים הגדול, שלנצח נמצא שם, גם כשאנחנו מתבלבלים, שוכחים או מתעייפים.

צעד אחר צעד, בעזרת חיבור מתחדש לצרכים שלכם, ינבעו מתוככם ניצנים של בחירות חדשות ואף ילבלבו ענפים ופירות ועצים מרהיבים, תוכלו לעגן את השינויים הקטנים-גדולים המוצעים לכם כאן ביום-יום שלכם, ואז שוב לשכוח או להתעייף, ואז שוב לקום ולהמשיך. עד שמתישהו לא תזכרו איך היה קודם…

רוצים?

יופי.

הנה המתנה הראשונה והעמוקה שלי אליכם: המנטרה שלי, "מאחורי כל צרחה יש צורך".

שאומרת את הכלל האנושי הפשוט, האינסופי והכל-כך מוכר לרובנו, שמאחורי כל פעולה שלנו, לא חשוב איזו, הסתתר, מסתתר ויסתתר איזשהו צורך אנושי.

בכל פעם שתצליחו לזכור לומר את המלים הקסומות האלו לעצמכם/ן, הרווחתם עוד פיסת-חסד בחייכם. (במיוחד אם תזכרו שגם אתם כלולים ברעיון המהפכני הזה).

אז עכשיו, ממש ברגע זה, שאלו את עצמכם את השאלה הראשונה (לפחות אחת מבין אלו המוצעות לכם כאן).

מה אני מאחל או מאחלת לעצמי?

איזו איכות-חיים אני רואה בדמיוני?

איך אני רוצה לחוש בתוך עצמי?

איך הייתי רוצה להגיב ליקרים לי?

באיזו סביבה רגשית הייתי מעדיפ/ה לחיות?

וסביבה פיזית? כלכלית?

ובאיזה עולם, בכלל, הייתי רוצה לחיות?

כל מה שעולה בדעתכם.

ואז חשבו על מצבים מסוימים, שלרוב קל לכם ליפול בהם להרגלים שפחות חביבים עליכם. כולל ובעיקר שיפוטיים עצמיים. (כמובן, גם שיפוטים על אחרים). ובַחֲרו לעצמכם נקודת-התחלה. מצב, אדם או מחשבה שמאתגרים אתכם. רשמו אותם לעצמכם. ומדי פעם חזרו אליהם.

תתפלאו לראות את השינויים הקטנים והגדולים שיחולו בכם עם הזמן (בעיקר עם התרגול…).

~~~

ולכן/ם, קהילת הקוראים והקוראות של מיתרים, אציע כך:

מתוך אותם מצבים מוכרים, בחרו לכן/ם מצב אחד, שבו הייתן/ם ממש שמחים לחולל שינוי (וכמובן הכוונה לשינוי אצלכם/ן, לא אצל האדם או הגורם השני…).

עקבו אחר עצמכם. איך אתם מתנהלים במצב הזה? האם אתם פועלים בו במתוך בחירה, או רק בתגובתיות אוטומטית? קרוב לוודאי שאוטומטית, כמו רובנו…

ועכשיו, שאתם מזהים זאת, האם תוכלו לבחור (עכשיו) לקבל את עצמכם בחמלה? (טריק חשוב!!!).

להבין ולהיזכר שגם הפעולה האוטומטית נובעת מתוך צרכים אנושיים…?

לנשום… להקשיב לעצמכם בחיוך פנימי. לבחור. עכשיו. לעשות טוב לעצמכם.

זה כל הסוד…

וזהו…