לזכר אחותי, ענבל. חולקת כמה אוצרות.

השנה הלב קרא לי לכתוב עליה ביום-הולדתה. 16.5.1965.

ולא (רק) ביום מותה. 6.9.2014.

לצלול ולהתחבר אל זוהרה של אחותי, ענבלי.

כי זה מה שהיתה. זוהרת.

~~~~~

"קיבלנו מתנה", מזכירה לי מיקי (אחותנו, שעדיין איתי), כשאני שוקעת לכאב.
"קודם היינו שתיים, קיבלנו מתנה ל-49 שנים, ועכשיו שוב שתיים…".

אז לכבוד 49 השנים שהיא היתה כאן, השנה אני רוצה להביא עוד מֵאוֹרָהּ אליכם/ן.

ומצאתי ארבעה ערוצים (וחצי…) לעשות זאת. כל אחד והקישור אליו.

לפני שתצללו לתוך הקישורים, הנה הצעה מאחת שיודעת מאד מה זאת הצפה:
העתיקו ושמרו לכם/ן את הקישורים, כך שתוכלו לגשת אליהם כשיש כמה רגעים של פנאי,
ובעיקר כשרוצים/ות לרומם את הרוח.

הערוץ הראשון – הספר שענבל כתבה להורים, "הורות מהלב"

ספר דיגיטלי, שנחבא לו בשקט, מזה חמש שנים, בין המוצרים המקסימים שיש לנו ב"חנות" שלנו, במיתרים…

שקלתי להציע אותו בגרסה מודפסת למי שיבחרו בכך,
אבל – אין לנו מספיק כוח-אדם לטפל באחורי הקלעים של זה, לצערי.
אז נסתפק במהדורה הדיגיטלית, שגם היא מקסימונת ממש.
והלוואי שהיתה בכל בית בישראל…

אשר למחיר – אני רוצה להציע לכם/ן לרכוש את הספר בסכום שבו אתם/ן תבחרו.
ממש כך, ללא ציפייה. רק סקרנות.

ואוסיף, שההכנסות תתמוכנה בהוצאת ספר השירה שכתבתי לה, "יומן אחות",
שגם הוא, דרך מילותיי, שופך אור על נפלאוּתה. ושגם הוא עדיין לא יצא לאור…

הנה הקישור לספרה של ענבל, "הורות מהלב"

תודה מראש.

~~~

וזה מוביל אותי לערוץ השני.

שבו אחלוק איתכם/ן גם השנה קטעים מתוך הספר הזה בדיוק (זה שכתבתי לה ולזכרה).

רוב הספר הוא שירים, ויש פרק אחד בפרוזה, "ימי הפרידה", שנכתב בימים האחרונים לפני לכתה.
ובחרתי הפעם בכמה פסקאות מתוך הפרק הזה.

זה עצוב, כן. אבל גם מלא יופי.
כך לפחות אני חווה את הדברים.
לכן גם משתפת.

תודה.

~~~

רגשות

קנאה. אני מקנאה בך, אמא, שזכית להגיע לגיל שמונים וחמש. כך אומרת אחותי ענבל לאמנו, בְּמרפסת השמש שלה. ואמא, נכלמת, נזכרת שאמה גם היא הלכה לְעולם אחר בִּדְמִי-צעירותה, באותו גיל, באותו גיל. ארבעים ותשע. ארבעים ותשע שנים חיה אמה ותחיה בתה הצעירה.

חרדה. שום-דבר לא ידוע. מה המֵחוֹש הזה אומר, ומה זה, וההתעוררות בלילה, והטיפול החדש. כמו בחיים, אבל מרוכז עד מוות. פשוטו. כמשמעו. התרופה שלא ניתנה בזמן. הכדור שהוחלף ואולי יעזור. הכאב המפלח שאתמול לא היה. הִשתופפות המוח. שהרי אלמלא בָּדְקָה היא עצמה, בשבע עיניים בקיאוֹת עד-דק, כל חומר, מכל מין, מכל סוג, מכל מדינה, שעשרות רופאיה ומטפליה ביקשו לסייע לה בעזרתו, אלמלא השגיחה במו ידיה טרם שֶאֵי-מה הוכנס אל פיה, גופה, עורקיה, אלמלא הבחינה מבעוד מועד באין-קץ טעויות האנוש, אלמלא ניווטה, גם בעתות משכב וייסורים, את מסע הטיפול הכביר בה, אפשר שגם בשבע שנות החסד שניתנו לה, לא היתה זוכה.

לקראת הסוף נמוגה החרדה. תחילה קשיי נשימה חולפים של גוף, שבעוד הַתָּאִים הזרים מצטופפים וגודשים אותו עד כְּלוֹתוֹ, למדה היא לחצות את פרפוריו אלו ללא התאבנות האימה, ולבסוף ההֶעְדֵּר המוחלט של חרדה, כשנשימת-ההסתלקות הממשית קָרְבָה והלכה, ועמה התגלותו של חסד ההשלמה הגדול עם הבלתי-נמנע, עומקי הנוכחות המפעימים של בהירותה המוחצת והטוהר חוצה-הזמנים שֶלִּבָּהּ קרן אל כולנו.

עצב. מי ידע שבגופנו האנושי, המוגבל, הסופי, טמונים מכמני עצב עצומים כה. מה עושות חיות. גם הן נלפפות בָּעצב הזה, כשמתים להן. אֲבֵלות, שתוקות, כנופות, הן מתכנסות אל עצמן. עד יעבור עצב. ואנחנו, שֶמוֹחֵנוּ חושב אך ידנו קצרה, מתאכלים מבפנים עד לבלי-הכיל. מי יָדַע שעצב יכאב כך בעצם-החזה, זו שעד היום הסתפקה בלתמוך בנו עומדים, יציבים, מָשל ערוכים אנו למִשְבְּרי המוות. לא לימדו אותנו להכיל את העצב הזה.

ואחותי, ספונה בכורסתה, שְעוּנה על כריותיה הרכות, מרימה מבט שעֶצבונו מצמית. אילו רק ידעתי מה לעשות, היא אומרת. לא יכולה יותר. ולא רוצה ללכת. אילו הייתי מביטה בי עכשיו, במקומכן, היא אומרת לי, לאחותנו השנייה, לאמנו, לזוגתה, הייתי רוצה שאמות.

שלום. אני אוהבת את החיים ומקבלת את המוות. וּשלמה עם לכתי העצוב. 

אהבה. בְּמקדש-המעט המשפחתי שהקימה, האהבה רטטה כְּחומר. ומשם קרנה אל מאות תלמידיה ותלמידותיה, ואל אלפי ההורים והמשפחות, שזכו לחיות כל-כך אחרת בכוחו של הטוּב העמוק, המופלא, המהפכני, שענבל קשתן הרעיפה על כולנו, במו היותה היא.

על-סף הסוף, והיא כבר מרחפת מאתנו, נֵעוֹר גופה המתכלה אל משב-קולו של בנה, ינאי, כל אימת שהנער בן ה-16 מתייצב אצלה. ופיה, החרב מן הנוזלים שחדלה ליטול כדי להקל את פרישת הגוף, מתעגל אל פינותיו הרכות, לַחיוך השמור לינאי וּלינאי בלבד. גרונה, שמילותיה נחצבות ממנו עכשיו בעמל-איתנים, מפיק משפטים אל הנער האהוב, המרעיף גם הוא עליה חסד של תמיכה. אמא, הוא שואל אל קולה הנאלם, שזו תהיה לו התעוררותו האחרונה, אל תבונתו העתיקה של בנה האחד, היודע את המקורות שמהם הרחיקה אמו נדוד עד בוא קִצָהּ בביתם זה, שבקליפורניה הרחוקה, אמא, יהיה לך קל יותר בעברית?

והיא, ממעמקי ההֶעְדֵּר שאליו היא נשאבת והולכת, מהנהנת בתודה מעונגת, ומשיבה לו, בצחוק פתאומי, אחרון, לשאלתו האחרונה אליה, בעברית – מה את רואה שם?. בהתלעלעות אחרונה של מלים ארציות, כמהה להשיב לו כל שתוכל, היא זורה אליו, בנוֹגה של לא-מכאן, מלים שלעולם לא נדע פשרן, ומסכמת … זה מגוחך... 

אם יש אהבה ללא-תנאי בעולם, זוהי אהבתה זו, של ענבל קשתן לינאי קשתן. אם יש אֵם, שֶלוּ כל האמהות כמוה, היה העולם יודע רק שלום, זוהי האם הזאת.

ואחרי ככלות הכל, מלות חיבובים שהרעפנו עליה, שירים ששרנו לה, עברית ואנגלית חליפות, כמעט יומיים תמימים בדרכה החוצה מכאן, ושוב אחרי לכתה, אהבת חברותיה, חבריה, ומעל כל אלו אשת-חיקה הנדירה, קאת'י, ואחותנו מיקי, שסייעו בעדה בכל מאודן הכַּבִּיר כל שבע שנות מסעה. אשרינו. 

~~~

והשורות האחרונות שבציטוט הזה, שבהן מוזכר בנה, ינאי, מובילות אותי ל-

ערוץ ההתחברות השלישי אליה – בנה.

שגודל על ידיה ועל-ידי זוגתה בתוך התדר המופלא של תקשורת מקרבת לא-אלימה.

ועל כך בדיוק שוחחה אתו, ב-2011, אחותנו מיקי, בתוכניתה (מאותם ימים) Conflict Hotline.
על מה זה ואיך זה לגדול בבית שכזה. (כמובן, מאד ברוח מה שענבל מתארת בספרה,
שהזכרתי בערוץ ה-1, "הורות מהלב").

הנה הקישור לשיחה המאלפת הזאת.

לא אכביר עליה מלים. תבינו כבר בעצמכם/ן.
וכשתשמעו את הנער (אז בן 12), תוכלו להרגיש
למה ממש כדאי לכם/ן לקרוא עוד המון פנינים
שענבל מביאה בספרה "הורות מהלב"… כזאת מתנה, וואו.

אגב… (וזה חצי הערוץ…) –

באותה תוכנית, לפני ואחרי ההפסקה, ינאי השתתף גם
תחת הכובע של שחקן… 😊. והופיע שם פעם אחת כילד בן 5
(בקונפליקט עם אמא שרוצה לצאת בערב) ופעם אחת כאבא
(לשני ילדים במריבה – משוחקים על-ידי שני מבוגרים…).
אני התענגתי.

אז אם תרצו לצפות גם בקטעים האלו, הנה הקישור לחלק הראשון של התוכנית.
משם תוכלו ללכת קדימה ואחורה, לקטעים האחרים
(מקווה שהאנגלית תהיה אפשרית. אם כן – ממליצה בחום
לראות את זה עם הילדים/ות… או בן-בת זוג… השראה!).

~~~

ולקינוח, כדי להרגיש אותה עוד יותר מקרוב, הנה –

הערוץ הרביעי.

כמה סרטונים שבהם מופיעה ענבלי, ברגעים מתוך הדרכות שהעבירה.

גם על זה לא אכביר מלים. הקסם שלה מורגש.

אני כמובן משוחדת, אבל רבים ורבות שהכירו אותה, אמרו עליה דברים באותה רוח.
אז לכו לטעום קצת מזה.
ולהסניף עוד קצת תקשורת מקרבת.
רק טוב זה יכול לעשות…

הנה, תתחילו כאן>>> (היא במיטבה כאן, עם הבובות וכל זה…)

וגם כאן (פרספקטיבה עמוקה על אמפתיה)

וזה כבר ייקח אתכם/ן לעוד…
(לצערי אין הרבה. אז תתענגו על מה שיש…).

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

צרו איתי קשר

ניסיון לוח שנה
אירוע חדש
× צרו קשר