פוסט-יומולדת: איך היקום מארגן לנו בדיוק את מה שאנחנו צריכים

לפני כמה קיבלתי אימייל מאשת-הקשר של גן ורדים (שבו התרחשה החגיגה), שכתבה לי – "ארנינה, שמעתי דברים מקסימים לגבי האירוע. כולם היו מרותקים, האירוע היה לדעתם מאוד מיוחד. כן יירבו אירועים כאלה."

ובצד השמחה, שכך הרגישו אפילו אנשים שמורגלים בכגון אלו, והד ההתרגשות שמילותיה עוררו בי, מן האירוע כולו, ודברים נרגשים שעוד ועוד אנשים, שהיו שם אתי, אמרו ואומרים לי על האירוע, עלו בי גם גל של תהייה וגל של צער.

התהייה היתה על מה בעצם קרה שם.
הרי כל מה שתיכננתי – לא קרה.
לא הקרנתי את המצגת (שעבדתי עליה עד 3 לפנות-בוקר בלילה שלפני…), לא קראתי שירים מתוך הספר, לא היו ריקודים ומוזיקה בכמות שדמיינתי, לא היו הופעות של אנשים אחרים (והשירה שלי עצמי התפקששה, מרוב התרגשות…).
כל כך מוזר.

אז מה כן היה?
מה שאני יכולה להגיד הוא, שאני הרגשתי אהבה באוויר.
משהו שאף פעם לא חוויתי כמוהו.
ולא דווקא בגלל שכל-כך הרבה אהבה היתה מכוונת אליי אישית, אלא שזה היה ממש משהו שיכולתי לחוש בו.
ושאני חושבת שרבים מכם חשתם בו גם כן.
כאילו האוויר היה עשוי אהבה.

בשביל מישהי שנאבקת במשך שנים כדי לסמוך על זה, שהיא בכלל יכולה לחוש בדבר הזה – זה היה פלאי.
(כלומר, זה שהוא היה – ושהיא אפילו חשה בו).
ובשביל מישהי שכל-כך קשה לה לקבל פנימה, אל תוכה, מן הצוף הזה – זה היה אתגר מהמם, לספוג כל-כך הרבה מזה, שעות וכמות.

אז על כל אלו אני רוצה להגיד לכולכם/ן – תודה שהיא לגמרי מעבר למלים.
תודה. תודה.
על שהיו שם כאלו כמויות של אהבה, אמת, אנושיות, קרבה.
מרגישה שזכות גדולה נפלה בחלקי.

והצער.
צער על הרגעים שבהם מלים שאמרתי הכאיבו לאמא שלי.
שכשאמרתי אמת שלי, חשובה – לי, היא היתה קשה לאמי.
ושלא הייתי מספיק רגישה באותו רגע לרכך לה את האפקט.

ובכל זאת, ככלות הכל, התרחש נס.

למחרת, בשבת, נפגשנו אתה, מיקי (אחותי) ואני.
זה היה יומה האחרון שלי מיקי בארץ והתכוונו מלכתחילה להיפגש עם אמא כדי לשוחח ביחד על כמה נושאים רגישים.
והדברים התגלגלו כך, שכל השיחה הלכה למקומות אחרים לחלוטין, שאלמלא הפגיעה של אמא ביום-ההולדת – אולי לא היינו מגיעות אליהם לעולם.
To make a long story short – בסופו של דבר, כשקלטתי שאמא פגועה, הקשבתי / הקשבנו לה בלב פתוח ואמפתי, עד שהתברר לי, שמה שהיא היתה כל-כך מעדיפה הוא, שביום-ההולדת, במקום להגיד רק כמה היא (אמא) לא היתה שם בשבילי בילדותי, הייתי אומרת גם משהו על זה, שהיו שם גם דברים טובים, ושחבל לי שאני לא זוכרת אותם.

ואז קרו כמה דברים מופלאים:

• אמא הצליחה להבין, שלמרות שאני לגמרי מודעת לזה כיום (שהיו גם דברים טובים ואף נפלאים), אילו אמרתי את זה – זה לא היה מבטא מבחינתי את האמת של הילדה, שאותה דיברתי ביום-ההולדת
• אני הצלחתי להתחבר רגשית ולבכות על אירוע טראומטי שחוויתי בילדות – ואמא היתה שם אתי לגמרי (בעזרת מיקי)
• מיקי ואני הצלחנו להגיד לאמא שלנו דברים לגביה, שמעיקים עלינו בַּקשר אתה, שלא הצלחנו להגיד יותר מ-30 שנה (ועשינו זאת בלי נוכחותה ועזרתה המופלאה של ענבל, אחותנו השלישית, שלרוב מנווטת את השיחות מהסוג הזה – ושכידוע, לא יכלה לבוא לחגוג אתי בגלל מחלתה)
• ואמא הצליחה, באמת-באמת, להיות שם, לשמוע, לא להדוף, ואפילו להכיל את מה שאמרנו לה, ממש, בתוכה, למשך דקות ארוכות וקסומות

תארו לכם, שלמחרת, כשאמרתי לאמא ששוב עבר בי כאב על כך שדבריי הכאיבו לה, כי אנשים שהיו שם אמרו לי שהתקשו לשמוע אותם – היא עצמה אמרה לי "זה ממש בסדר! כי אלמלא נפגעתי – כל השיחה בינינו לא היתה קורית!"

הבנתם???
מקווה שזה נותן השראה ומאזן משהו מאי-הנוחות, שאני מבינה שלפחות חלק מכם חוויתם כששמעתם אותי מדברת אליה…

אה, דבר אחרון:
בפגישה בשבת עם אמא הבנתי, שאחת הסיבות שהיא נפגעה היתה, שהיא פשוט לא שמעה (פיזית), שכל הדיבור שלי אליה היה שתול בתוך תודה. התודה הגדולה שלי כלפיה על התזוזה העצומה בקשר שלנו, שהיא היתה שותפה לה במשך השנים, ושבזכותה אנחנו במקום כל-כך כל-כך אחר.

אז שוב – תודה.
הפעם ליקום.
על ההפתעות, והתקלות, והשינויים, וכל משפחת הלא-צפויים,
שבסופה של סאגה מסתדרים להם לטובתנו.

וכמובן לאמי
ולמיקי
ולעצמי…

נ.ב.

1. לא מגיעה, עדיין, לענות אישית לכל אחת ואחד מכן/ם, על דברים שכתבתם, כותבים ואומרים לי. רוצה שתדעו, שאני קוראת בנשימה עצורה כל מלה, גומעת אותן, מתקשה להאמין לפעמים, סופגת, מתמלאת. ובלבי אני עונה, מגיבה, משוחחת אתכם. מקווה שזה גם יקרה בפועל.

2. אני מתכוונת בקרוב (?) להעלות ולשלוח את המצגת שלא הוקרנה במסיבה וגם – לקרוא ולפרסם כאן כמה מן השירים מהספר, גם כדי לשתף אתכן/ם במה שלא הסתייע במסיבה, וגם – שתדעו לְמה תרמתם/ן…

3. המון המון המון תודות על כל שקל שתרמתם למפעל הוצאתו של הספר לאור! (כולל מי ששלחו לי אחרי האירוע – שזה בכלל המם אותי!). אתם כמובן תהיו ראשוני המוזמנים לאירועי הקריאה – ברגע שהספר ייצא לאור. אמן.