אוקיי, נתחיל ב- מי זה הקאטו הזה.
הוא היה סנאטור ברומא. פעם. ממש מזמן.
אבא שלי סיפר לי עליו כשהייתי ילדה (וגם זה היה מזמן…).
והוא נחרת בזכרוני היטב. כי יש משהו מהפנט בסיפור שלו בשבילי.
זה הולך ככה:
בסוף כל נאום שלו בסנאט, לא חשוב מה היה הנושא, קאטו נהג להשמיע את המשפט הבא: "בכל מקרה, אֶת קַרְתָּגוֹ צריך להרוס". (העיר-מדינה קרתגו נתפשה בעיניו כאיום על עצם קיומה של רומא. ובסופו של דבר, שטיפת-המוח שלו השיגה את מטרתה).
אז כמובן שההשראה שהמשפט הזה נותן לי לא טמונה בתוכְנוֹ. שום הרס ושום כיבוש מעולם לא היו קרובים ללבי. מה כן? החזרתיות. הנחישות. הדבקות במטרה. האומץ להשמיע את קולו גם כשהיו לו מתנגדים. ממש לא מובן מאליו.
רבים ורבות מאתנו עוצרים הרבה לפני כן. מוותרים, דוחים, מתקפלים, נכנעים, מוחקים את החלום, מתגלגלים הלאה. ותירוצים יש למכביר – אף אחד/ת ממילא לא יקשיב, הרוב חושבים אחרת, בוודאי שלא יעשו מה שאני רוצה, אין טעם להשקיע בכלל, אין כוח, זה לא הזמן, אי אפשר לעשות את זה לבד, אני כבר לא בגיל…
אז במסגרת עוד התעוררות גדולה, שנחתה עליי אמש, אני כאן כדי להיות הקאטו שלכם.
מה הקרתגו שלי?
אני רוצה להגיד כאן, עכשיו, בקול רם מאד, את נאום קרתגו שלי. קודם-כל, את מה אני חושבת שצריך להרוס. אבל גם – מה לעשות במקום.
כן. צריך. להרוס.
אני מעזה להשתמש בשתי מלים, שבדרך-כלל ממש נמנעת מהן. "צריך", שבמשמעות הרגילה שלו הוא אחת המלים החוסמות ביותר שיש. כי משתמע ממנה שיש משהו "נכון", אבסולוטי, ושמישהו יודע מהו. ו"להרוס", שנשמע כמו ביטול של הקיים.
אז במלוא המודעות אני חוזרת על שתי המלים החזקות האלו. צריך להרוס.
אוקיי, למה אני בכל-זאת בוחרת להשתמש בשתיהן?
כי הגיע הזמן. מספיק.
הגיע הזמן לעשות משהו. משהו אחר לגמרי. למען עצמכם/ן. למען היקרים לכם. למען החלום שנגנז. למען העולם שגם אתם רוצים בו, גם אם חדלתם להאמין שהוא אפשרי.
מספיק לסבול. מספיק לחיות בוויתור. מספיק להאמין לכל מה שמספרים לכם/ן ולחשוב ש"ככה זה" ו"אין מה לעשות". מספיק להסתפק במועט. מספיק להתהלך עם דאגה מתמדת. מספיק לכעוס. מספיק לחשוב שהכל ישתנה מעצמו, או שאחרים יעשו זאת. מספיק להתעלם מהסחף. מספיק להתנהל שוב ושוב במדיניות של עוד-מאותו-דבר – ולצפות שזה יביא למשהו חדש.
הגיע הזמן להרוס את המחסומים הנרכשים, שבָּנינו – בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין העולם.
הגיע הזמן להיפרד מחלקים שאימצנו לעצמנו במהלך חיינו, לגלות מה נכון לנו, איך אנחנו יכולים לחיות באותנטיות – בלי התרמית המוכתבת של אלפי דורות.
וואו. השתגעתי, הא?
לא.
ממש לא.
ואני אפילו מעזה להגיד לכם/ן, כאן, בקול רם (למרות שיש משהו מפחיד בלהצהיר הצהרות חזקות), שאני רוצה ואף יודעת להדריך אתכם איך לעשות את השינוי המאתגר הזה!
למה אני עושה את הצעד הפסיכי הזה (של לצאת בהצהרות)?
כי אני פשוט יותר ויותר מוכנה פחות ופחות לשתוק. למרות הפחד…
יותר ויותר רוצה להיפרד משארית המחיצות שביני לבין אני האמיתית. ואם ה'אני' הזאת רוצה להגיד דברים, אפילו אם לחלק מן האנשים הם יכולים להישמע משונים, אם לא מתריסים, אם לא פרובוקטיביים, בוודאי נאיביים – אני הולכת איתה.
ומחר נמשיך ב – מה התהליך שבעזרתו אני מתגברת על הפחד (שמתעורר מעצמו, כשהאורגניזם שלנו מזהה "סכנה", ממשית או מדומה).
***********
עוד מעט אקנח בחלקו השני של נאום קרתגו שלי, של מה במקום. והחלק הזה ילווה אותנו בארבעת הימים הקרובים. לפחות. (אי אפשר להגיד שלא הזהרתי…)
למה? כי אני רוצה אתכם/ן אתי –
ביום חמישי הקרוב – מפגש "למה לי תקשורת מקרבת?" – פרטים והרשמה כאן
בקורס (י)סודות התקשורת הקרב ובא – פרטים והרשמה כאן
קורס (י)סודות התקשורת גם באלוני אבא!
ולמי שבדיוק מתאים – בתוכנית הליווי "מי יטפל במטפלים?" – פרטים והרשמה כאן
נאום קרתגו – מה במקום:
כל מה שצריך הוא להבין שזאת השיטה, ושרק אנחנו, בכוחות משותפים ומודעים, יכולים לפרוץ מן הכבלים שלה.
להרוס את המדומה – לבנות את האמיתי.
ואלו הצעדים הדרושים כדי לעשות זאת אחרת לגמרי:
- לרצות לחיות אחרת.
- לעצור. (כמובן לנשום!)
- להתבונן. פנימה.
- להסכים לראות. בלי אשמה.
- להסכים לעבוד על הדפוסים ולהיפתח לאפשרויות חדשות.
- להסכים ללמוד איך. להיעזר, להתאמן.
- ואז – ליישם! (שוב ושוב).
וסוף-סוף – לחיות אחרת.
וכדי לסייע לכל מי שרוצים להצטרף לדרך הזאת ללכת בה – ביום חמישי, במפגש "למה לי תקשורת מקרבת?", אני אדבר אתכם על כל זה.
מה אני אעשה עם מי שיבואו ביום חמישי (ובכלל…)
- אני אקעקע כמה וכמה 'אמיתות' שכולנו גדלנו עליהן. ושעושות לנו רע, רע, רע.
- אני אכוון פנס למקומות שבהם אתם/ן עושים/ות לעצמכם/ן רע. כל יום.
- אני ארד עליכם. טוב, לא ממש. 🙂 אבל כן… אני אעצור אתכם ואגיד – זה מכאיב. לכם ולאחרים.
- אני אקשיב לכם. כי יש הרבה כאב מתחת להתנהגויות המכאיבות של כל אחת ואחד מאתנו.
- אני אציע לכם דרך אחרת לגמרי לחיות.
- אני אקרא שירים שלי. שנולדו מתוך ההתנסויות שלי באמיתות המכאיבות האלו. שירים חזקים. מטלטלים. נוגעים. מעוררי מחשבה. ואנחנו נדבר עליהם.
- כנראה אבכה. כי אני משתגעת מאיך בני-אדם למדו ככה להכאיב לעצמם ולאחרים ואיך דורות על-גבי דורות לימדו אותנו לשכוח מי אנחנו, והסכמנו.
- בטוח נצחק. כי כולנו באותה סירה…
- אני אלמד אתכם כמה עקרונות-מפתח, שיעזרו לכם לצאת מהטירוף הזה – איך לדבר, להקשיב, להרגיש ולנהל את מערכות-היחסים שלכם אחרת. כבר מיום חמישי. (אם תהיו שם, כמובן).
- אני אספר לכם מה כל-כך מדהים בקורס (י)סודות התקשורת המקרבת, ואיך הוא יכול לשנות את חייכם כבר עכשיו (כלומר, ב-5.7) – בתנאי שאתם באמת מוכנים להשקיע את מה שנחוץ כדי להניע את עצמכם/ן למקום חדש.
- אני אחלק לכם טופסי הרשמה לקורס הזה.
- ואתם תירשמו.
- או לא…
זהו. כל הקלפים גלויים. אין משחקים. לא רוצה להתנהג "יפה". אני רוצה אתכם אתי.
כי אני רוצה שתעזרו לי לגלות יחד אתכם/ן את היופי העצום ואת האמת החבויה בכולנו! אני רוצה שתַּחְבְרו אליי – כדי לחולל את השינוי. את המהפך. את היציאה מעבדות השליטים לחירות המנהיגים.
אני משערת שחלק מכם/ן מתעצבנים או נרתעים מהמלל הזה. "למה היא מנסה לשכנע אותנו", אתם/ן תוהים/ות. אז כן, אני מנסה לשכנע. ומודעת לכך שיש הרבה 'אני' בנאום שלי. וזאת האמת שלי. כן, זה גם 'שיווקי' – והלוואי וזה ייגע בכם/ן, ואף תבואו. אבל בכל מקרה, מה שחשוב לי הוא האינטגריטי שלי ולהיות נאמנה לתחושת השליחות שלי. מה לעשות. ואני יודעת ב-ד-י-ו-ק מאיפה אני מדברת את כל זה. מהלב. אני מאמינה בכל מלה שאני אומרת.
מי שמכירים/ות אותי יודעים/ות היטב, שאני חיה לגמרי אחרת מרוב הא/נשים. אני לא מוותרת על האמת שלי. וזה למרות שנולדתי לאבא, שאמנם צייד אותי במתנות גדולות, אבל גם היפנט אותי אל תוך פחדים איומים ואשמה משתקת. אז אם אני יצאתי מהכישוף שלו – שגם הוא היה לכוד בו, כי גם לו היו אבא ואמא, וגם להם היו אבא ואמא… – גם אתם/ן יכולים/ות!!! ואז יהיו עוד ועוד א/נשים שיחזיקו את הלפיד המופלא הזה.
מוכנים/ות? התחילו כבר עכשיו!
חשבו על דפוס הפחד הפרטי שלכם/ן! מה הוא מספר לכם, שמשתק אתכם? (כי מה שיפה בפחד זה שהוא שוכן בעתיד… ולכן הוא סיפור… איזה כיף לדעת!)
וכדי להשתחרר מן הסיפור – שווה מאד קודם-כל להתוודע אליו.
זהו.
להשתמע מחר, בחלק ב'
ארנינה