שלום לכם/ן,
הרשומה הזאת כתובה לכאורה על הורים וילדים. אבל אל תפלו בפח! אפשר לקרוא אותה, כמובן, כלשונה, אבל למי שאינן אמהות, או שאינם אפילו נשים, אני מציעה להתמקד בפן האמיתי של הסיפור, הלוא הוא איך-אני-מתנהג/ת-לעצמי אחרי שהגבתי לאדם אחר באופן שפגע בו.
וניגש לנושא
כשמגיעים אליי הורים, בעיקר אמהות, למפגשים פרטניים או לסדנאות, אחד הקשיים המכאיבים ביותר שלהם הוא חוסר-האונים שלהם אל מול התנהגויות חוזרות של אחד הילדים – אבל בעיקר, שלהם עצמם, כשהם מגיבים על מעשי הילדים.
אני מחזיקה בלבי, שמקצוע ההורות מציב אתגרים שלא ייאמנו לכל מי שבחרו במסלול הבלתי-הפיך הזה… השילוב המדהים, שבין האהבה העצומה שזורמת אל הילדים האלו, לבין הפחד והדאגה לגביהם, בצד הכעס עליהם כשהם לא-ממש-מתנהגים-כמו-שהיינו-רוצים/ות, שלא לדבר על ה-אשמה הקטלנית שמתעוררת השכם והערב כשאנחנו עצמנו לא מגיבים-כמו-שהיינו-רוצים/ות – באמת הופכים את האמהות/הורות למקצוע הקשה ביותר עלי-אדמות.
אז במקביל לתובנות שתקראו כאן, שאספתי במשך עשרות השנים שבהן אני מלווה הורים ואנשים בכלל בדרך המרתקת של המודעות המקרבת, אתם מוזמנים/ות לקרוא כל מלה במבט כפול: איך אני מגיב/ה לעצמי, בכל פעם שאני מתנהגת "לא יפה" (וזה ממש לא רק בהורות).
הדילמה שעל-פני השטח
מה לעשות כשהילד/ה שלי (בת 3, 4, 5, 8, 18, 38…) לא רוצה להתקלח / לעזוב את המחשב / לעשות שיעורים / ללכת לישון / לקום לבית-הספר… (לבקר אצלי בימי שישי…)??? ומה לעשות כשזה מסתבך? כשאחרי שניסיתי "בטוב" – אני מנסה "ברע" – מתעצבנת עליה, צועקת, מכריחה אותה, מענישה, מאבדת את זה… ואז, כמובן, מתייסרת.
ואתחיל דווקא מהסוף.
למה אני מתייסר/ת?
מה בעצם קורה לי שם, בפנים, אחרי שהתעצבנתי על בתי (על בן-זוגי / על אמא שלי…)?
מה שקורה הוא, שאני אומרת לעצמי משהו. כלומר, בין המעשה שעשיתי – נניח צעקתי על הבת שלי – לבין הופעת ה-אשמה, גם אם זה אורך אלפית-שנייה, עוברת במוחי מחשבה. המחשבות האלו כל-כך מהירות, שלרוב אנחנו בכלל לא ערים לקיומן. ודאי ו-ודאי שלא להשפעתן עלינו.
מהן המחשבות השכיחות? איך אנחנו מדברות/ים אל עצמנו?
ככה: "הרי יכולתי להקשיב לה רגע, במקום להתנפל עליה כמו משוגעת", או, במקרים עוד יותר משוכללים, כשמאחורינו כמה וכמה סדנאות / ריטריטים / ספרים "רוחְניים" מכל הסוגים וכיוצא באלו, המחשבה יכולה להיות: "כמה פעמים אני צריכה עוד לתרגל מדיטציה, כדי שאצליח, פעם אחת בחיים, לא לרדת על הבת שלי?
וכמובן: "דפוקה לגמרי, נו. אין מה לעשות". "אמא גרועה, זה מה שאני. דופקת לילדה שלי את החיים".
אוקיי, אני מניחה, שלפחות חלק מן הרפרטואר הזה מוכר לכם – ומאד מאד לא-נעים.
חלק ב של התסריט האומלל
שהוא המשכו הישיר של ערוץ המחשבות השיפוטיות על עצמנו. ככל שהמחשבה כוללת שיפוט עצמי גדול יותר – כך תמצאו את עצמכם באחד משני הקצוות:
או שלמחרת בבוקר, אחרי לילה של ייסורים, תרוצו להתנצל – מה שאני מכנה "סליחה-סליחה" – ממש תתחננו לבתכם שתסלח לכם. כמובן שלבקשת הסליחה יתלווה הסבר מפורט, על למה דיברתם אליה ככה ו/או מתנה כלשהי, או תבשיל כלשהו, לא משנה מה – איזושהי פעולה שמטרתה לפצות אותה על העוול שגרמתם לה (לדעתכם).
ו/או שתמשיכו לרתוח עליה, ולהוציא עליה עוד מן התסכול הנוראי שלכם מעצמכם. למה עליה? כי לכאורה, היא זו ש"מוציאה את זה מכם". והרבה יותר קל לפרוק את הרגשות הקשים החוצה.
או – שבהדרגה תמצאו את עצמכם בדיכאון (אם את אשה, בדרך-כלל) או בהיפר-עשייה מחוץ לבית (אם אתה גבר – שוב, לרוב). כי למעשה, אין מוצא מתוך המעגל הסגור של המחשבות המשתחזרות האלו. הן הופיעו, מופיעות ויופיעו כל עוד אנחנו נושמים.
"רגע!!!" אתם קופצים, "אין מה לעשות???"
נו, כמובן שיש מה לעשות, אחרת לא הייתי פה.
והמעשה הראשון, כרגיל, הוא עצירה והתבוננות פנימה.
בואו נחקור לרגע את המנגנון החשיבתי האוטומטי הזה.
מה הוא בעצם עושה? הוא מספר איזשהו סיפור על המעשה שעשיתם. הוא נותן לו שמות והסברים.
למה? כי המוח שלנו זקוק כל הזמן להבין מה-הולך-פה, כדי שיוכל להמשיך לתפקד ולשמור עלינו. לכן הוא מקטלג. ולכן, ברגע שקורה משהו במציאות (והרי כל הזמן קורה משהו במציאות…), הוא מיידית מחפש הסבר. ובהעדר הסבר אחר, הוא מחפש מי פה לא-בסדר. כי הקיטלוג העתיק והמאד-ברור ל-בסדר ולא-בסדר מאד עוזר לו (ולנו) להתמצא. כלומר, בתוך עולם ה-בסדר/לא-בסדר החיים לכאורה קלים: יש למוח שלכם/ן שתי אפשרויות בחירה בלבד: או להאשים את הצד השני, או – את עצמכם.
מה קורה בדוגמא שלנו? ליתר ביטחון, אתם/ן משתמשים/ות בשתי האפשרויות… 🙂 קודם-כל אתם כועסים על הבת (או מי שבצד השני), כי היא לא-בסדר (שלא שמעה בקולכם, שלא עמדה בהסכמים, שלא השגיחה על אחיה…), ואחרי כן – על עצמכם/ן (= אשמה), כי עכשיו אתם/ן לא-בסדר. ומכיוון שאין לכם רפרטואר אחר בראש, אז אתם נתקעים על הסיפור הזה, של כמה-אתם-לא-בסדר (כישלון, לא-שווה…) – במקרה הטוב לכמה שעות, במקרה היותר מוכר – לכמה שנים.
מה הקאטץ' פה?
שכמו רוב האנושות, אתם משתמשים לא-נכון במנגנון ה-אשמה. אשמה, מטבעה, נועדה לעורר אותנו למודעות וללקיחת אחריות. מודעות – להשפעה של מעשינו על אחרים ואחריות – על האופן שבו נגיב לאחר, שכבר הגיב על המעשה שעשינו.
כשאתם נתקעים בתוך ה-אשמה, אתם חורגים מתפקידה הטבעי בשני אופנים:
– אתם נשארים בעבר – במקום לחזור באופן מודע להווה.
– אתם מספרים סיפור – במקום לקחת אחריות ולפעול.
וכך, גם אתם, נתקעים בתוך מלכודת הקסמים שבין כעס לאשמה…
אז איך נחלצים מהמלכודת הזאת? 5 צעדים חיוניים
כיוון שזאת המציאות – כלומר, בעוד אני כאן כותבת, את או אתה כבר נפלתם שבעים פעם לְבור האשמה – אני רוצה להציע כאן כמה צעדים, שיכולים לעזור לכם להתקרב למטרה הכה-חשובה הזאת, של לקבל את עצמכם. כן, זה מהפכני, אני יודעת. וגם מעצבן לא פעם. ואפילו מפחיד. אבל בעיניי, היכולת שלכם ושל כולנו ללמוד לקבל את עצמנו כמו שאנחנו עכשיו – היא המפתח לשינוי פנימי אמיתי – ובצידו גם שינוי חיצוני אמיתי, ביחסים עם בתכם (ובכלל…). אז אלו הצעדים:
קודם-כל – לראות שזה מה שקורה לכם.
אחר-כך – להבין למה זה קורה לכם.
מכאן – לקבל את עצמכם (זה הקטע המאתגר ביותר!).
רק אז – לחשוב על איך תוכלו בהמשך לפעול אחרת מן האוטומט שלכם.
ורק בסוף – לפעול: לגשת אל בתכם ולדבר איתה, כמובן – אחרת מן האוטומט שגם היא כבר שבויה שלו… (כלומר, קודם-כל להקשיב לה. מייד ארחיב).
בהנחה שראיתם כבר שאתם בתוך פלונטר (כלומר, אתם כבר אחרי הכעס ובתוך ההאשמה העצמית), הצעד השני, שיעזור לכם להבין איך נקלעתם לשם, יתבהר לכם בעזרת המנטרה הגואלת שלי, "מאחורי כל צרחה – יש צורך".
מה זה אומר??? שלא משנה כמה צרחתם (או טרקתם את הדלת, או לא חזרתם בזמן, או התעלמתם מבקשה של בן או בת-זוגכם) – הפעולה שלכם נבעה מתוך צורך אנושי כלשהו. זה לא אומר שאתם צריכים עכשיו להתאהב במה שעשיתם. ממש לא. מה כן? לקבל את האנושיות שבמעשה שלכם. כי אחרת אתם נשארים תקועים במעגל הכעס-אשמה-התנצלות.
כדי לצאת מן הלופ הזה, קודם-כל נחוץ להבין למה עשיתם מה שעשיתם. ובמודעות המקרבת ה-למה – הוא הצורך שלכם. למשל – אולי צעקתם כי נורא היה חשוב לכם שבתכם תקשיב לכם? או תשתף איתכם פעולה באותו רגע? או שתוכלו לסמוך עליה, או להיעזר בה? או אולי – רציתם לנוח, והיא סחבה עוד ועוד את רגע ההליכה לישון, ואתם פשוט הייתם נורא זקוקים לשקט?
אני חוזרת: לא חשוב מה הפעולה שעשיתם – היה לה מניע אנושי טבעי ולגיטימי. מוכנים/ות רגע אחד לפרגן את זה לעצמכם/ן?
המשך ההתקרבות אל עצמכם – המפתח האמיתי לשינוי
אם הצלחתם, אפילו לרגע, להפריד בין המעשה שלכם (הצעקה על הצד השני) לבין המניע שלכם (צורך אנושי כלשהו) – כבר עשינו צעד גדול לטובת האנושות.
כי לרגע שברתם את המעגל ההרסני של פעולה-עונש, פעולה-עונש (העונש שאתם מענישים את עצמכם – באמצעות ה-אשמה או הכעס-אשמה).
האם אתם מוכנה לעשות עוד צעד אחד, ולקבל את הצורך שזיהיתם? להסכים שזהו צורך אנושי, שיש לכולנו, ושבשמו פעלתם באותו רגע?
ואני רוצה לשאול אתכם/ן, באמת: אחרי שהסכמתם לרגע לנשום, לראות אתם האנושיות שבכם – האם לרגע, אפילו רק לרגע קטנטן, אתם מצליחים להרפות מן הכעס על עצמכם?
האם אתם יכולים להסכים לרעיון, שגם אתם, למרות מה שעשיתם, עדיין כלולים בשבט האנושי?
מקווה שכן.
כי זהו המבוא ליכולת לקבל אתם עצמכם. שהיא המפתח ליצירת שינוי אמיתי.
יש המון בלבול בעולם סביב רעיון הקבלה העצמית. האמונה המוכרת אומרת, שאם אני חס-וחלילה אקבל אתם עצמי – אז לעולם לא אלמד להתנהג אחרת.
ואני רוצה ממש לזעוק בקול: לא נכון!!!
בדקו עם עצמכם, האם שנים של ירידה על עצמכם – הובילו אתכם לשינוי כלשהו? האם באמת באמת למדתם משהו מתוך כמות השיפוטים שלכם על עצמכם? אם מישהו/י יענה לי, שאכן למדתם משהו מן המלחמות עם עצמכם (או עם הילדים, עם בן-הזוג, עם הוריכם שלכם…) ואף הצלחתם לשנות מתוך רצון אמיתי – אני אדהם.
כי מנסיוני, גם עם עצמי, ההיפך הוא הנכון: כשמשהו בתוכנו מתרחב – יש סיכוי למשהו חדש להיכנס פנימה. כשאנחנו מכווצים (ואשמה, כעס, פחד וחבריהם – הם רגשות מכווצים) – אין סיכוי שהמערכת הפנימית שלנו תלמד או תפנים משהו חדש.
לאן השינוי הפנימי הזה יכול לקחת אתכם?
בואו נעכל שוב: כדי שתוכלו, בסופו של דבר, לדבר אחרת אל הבת, גם ברגע האמת וגם אחרי שה-אשמה כבר הופיעה (והיא תופיע פחות ופחות, ככל שתמשיכו להתאמן בלקבל את עצמכם!) – המפתח נמצא ביכולתכם להתרחב. כשאתם מבינים אתם המניע האנושי שלכם – אתם יכולים לקבל אתם עצמכם יותר ויותר. ולקבל אתם עצמכם – פירושו להתרחב. מה-גם, שכשאתם מקבלים אתם עצמכם, אתם מלמדים את הבת שלכם שיעור אדיר לחיים = שלא חייבות וחייבים לשפוט את עצמנו כדי להניע את עצמנו לפעולה!!! (מה-גם שזה לא עובד!)
ואז, אחרי שהבנתם את הצורך שלכם וקיבלתם את המוגבלות הנוכחית שלכם, אתם יכולים להתחיל לפעול אחרת, באמת אחרת. גם כשהבת שלכם לא מתנהגת כמו שהייתם רוצים…
אם במקום להתנצל או להמשיך לנזוף תרצו עכשיו, אחרי האירוע, לדבר אליה אחרת לגמרי, תוכלו לשתף אותה, למשל, במה שעבר עליכם, כמה הייתם מתוסכלים וכמה הייתם זקוקים לשיתוף-הפעולה שלה. עם הזמן, ככל שתעמיקו בתרגול הפנימי – תוכלו גם להפיק מעצמכם משפטים אמפתיים כלפיה, על מה שכנראה הניע אותה להתנהג כפי שהתנהגה. בזכות האמפתיה שלכם גם היא תוכל להבין את עצמה אחרת, לראות שגם היא פעלה מתוך צרכים אנושיים, לא מתוך 'דווקא', לקבל את עצמה יותר ואפילו לכעוס עליכם פחות…
לסיכום: ככל שאתם לומדים להבין, שאכן "מאחורי כל צרחה יש צורך", ואתם מפנימים את הרעיון הזה קודם-כל לגבי עצמכם ואז לגבי כל אדם אחר, כך גם מִפלס הכעס ביחסים יורד בהתמדה. ואיתו מתמוססים האשמה, הסבל, העלבונות, הייאוש…
והכל באמת – בידיכם.
רוצים לשמוע עוד? להבין יותר? להתנסות בעצמכם? להתאמן? להתעצם? לחולל שינוי עמוק ביחסיכם? היכנסו לקישור הזה, שבו תתוודעו לכל הפעילויות של מיתרים, המציעות לכם שפע הזדמנויות כאלו.
אפילוג
בין החלק הראשון של המאמר לבין המשכו (שנשלחו לקהילת המכותבים שלנו בשני חלקים), הגיעה אליי בפייסבוק שאלה מאמא מודאגת:
"אני רוצה רגע לדייק. אם עכשיו צרחתי על הילד שלי והוא נעלב ואפילו נבהל ומתחיל לבכות, ואני בתוכי הבנתי שממש זקוקה ויש לי צורך בשיתוף-פעולה ובשקט, אז מה אני עושה עכשיו עם הבכי שלו? איך אני כן מתייחסת אליו מבלי להיכנס ל-'סליחה סליחה'?"
וזו היתה תשובתי אליה:
במישור המעשי – את עושה, כרגיל, כמיטב יכולתך… ואני לא אומרת את זה כפראזה. דווקא ברגעים מאתגרים – מאד כדאי שנזכור, שגם כשאנחנו צורחות, עשינו כמיטב יכולתנו. פשוט "מיטב יכולתנו" נרEה ככה ברגע הזה… מזל שיש עוד רגעים… J
ויש עוד אפשרויות:
- אף אחד לא אמר, ואני מקווה שלא השתמע מדבריי, שאבא או אמא (במקרה זה) אמורים להיות מלאך מהלך 24 שעות ביממה. זאת לא אופציה. במלים פשוטות – חלק מהיות אנוש הוא כעס, עצבים, איבוד-עשתונות, כל החבילה הזאת ואחרות כמותה. אז רגעים של התנהלות שהיא פחות מ-נעימה – הם חלק מהיותנו כאן.
- ה"נזק" שנגרם, באמת או לכאורה, באותו רגע – גם הוא חלק מן החיים… מה, כשאת נופלת, בתור ילדה (או מבוגרת), זאת לא מיני-טראומה (או יותר מזה)??? השאלה החשובה בעיניי היא – איך אנחנו יוצאות/ים מזה, איך עוברות/ים לרגע הבא. מה תגידי לילד שלך אחרי שהוא נרגע. זה הרגע / מצב, שבו קריטי לא לבוא עם "סליחה-סליחה", אלא עם הקשבה אמפתית ואחריה (רק אחריה) הסבר.
- יש לי סרטון על הנושא המכאיב הזה (של אשמה-התנצלות). ממליצה מאד לצפות בו… http://www.youtube.com/watch?v=gfNL6WwgIwU
להתראות ושיהיה רק טוב
ארנינה