בסביבות גיל 14 קראתי את אחד הספרים שעיצב (שלא לומר הרס…) את תפישת האהבה שלי לשנים רבות. ספר הזכרונות "זהרה לביטוב, חייה וכתביה."
סיפור אהבתם (האמיתי) של זהרה ושמוליק, שהונצח בספר העצוב הזה על-ידי משפחתה של זהרה לאחר מות השניים, היה כנראה מן הנדירים. מן הכתוב עולה, שעוצמת הגעגועים שלהם זה לזה, הדבק העז שחיבר ביניהם, היו כל-כך עמוקים, שלא זו בלבד שהם התכתבו כל אימת שלא התראו (גם אם אחד מהם נעדר מן האוהל המשותף שלהם לדקות ספורות בלבד) אלא שכאשר נפגשו – לא נזקקו להסברים, כל-כך ידעו זה את זה לעומק. ואני, לתומי, האמנתי שכך נראית אהבה אמיתית.
ואז באה הוליווד. כל מה שהספרים כבר זרעו – היא העמיקה לחרוש. וכל מה שהוליווד שכחה – באו ספרים נוספים והעמיקו עוד יותר את הפנטזיה. ונוספו הפנטזיות על הורות "מושלמת" ועל יחסי חברות "מושלמים", ועל הבנה-בלי-מלים והתחשבות-אין-קץ ואכפתיות-בכל-מחיר, וכך נערמו תלי-תלים של דימויים אשלייתיים על איך-יחסים-צריכים-להיראות ואיך בני-אדם-אמורים-להתנהג.
למותר לציין, שהמציאות שבה וטפחה על פניי. הן כבת להוריי, הן כחברה לחברותיי וחבריי, הן כבת-זוג לגברים ולנשים בחיי. אבל שנים רבות סירבתי להתפכח. למרות האכזבה והתדהמה, שהיו בנות-לוויה כמעט קבועות במערכות-היחסים שלי, בשל הפער בין מה שקרה בפועל ביחסים לבין האידיאל שלי, לא ידעתי איך לחיות בלי הציפייה המתמדת, שכל זה יתנהל אחרת לגמרי. סירבתי לוותר על הפנטזיה. כי לוותר עליה נדמה היה כוויתור על טעם החיים.
אז מה היה המאפיין הבסיסי של האשליה?
האמונה שיש דרך אחת "נכונה" להתנהל במערכות-היחסים האנושיות למיניהן, דרך שהיא ה"בסדר", ושעל-כן, כל מי שלא פועל לפיה – הוא "לא-בסדר".
במקרה שלי, היה פן מכאיב נוסף באמונת המושלמוּת. הסבל שגזרתי על עצמי, כשאני עצמי לא נהגתי לפי הסטנדרטים "הנכונים". הרי גם אני, לא פעם ולא פעמיים, התעצבנתי על אנשים קרובים (בעיקר אמא שלי, אבל לא רק…), כשהם התנהגו אחרת ממה שכל-כך הייתי זקוקה, וצעקתי עליהם כשלא הבנתי מה הם בעצם רוצים ממני, ונפגעתי כשחשבתי שהם שופטים אותי, והסתגרתי כשחוויתי שהם לא מבינים אותי. בכל אלו – אמנם שפטתי אותם, אבל בעיקר, מתחת להכל, האשמתי את עצמי.
במצבי עימות – ברוב המקרים אמנם בחוץ הגבתי (כי לדבר תמיד ידעתי), אבל בִּפנים האמנתי, שכל זה קורה רק מפני שאני לא התנהגתי מספיק טוב. ולכן, שוב ושוב הכרחתי את עצמי להמשיך להתאמץ, לעשות כל מה שאני יכולה כדי להיות אחרת, להיכנע למה שהם אמרו או דרשו, להתאים את עצמי לאיזו דמות – שכמובן לא היתה אני. הכל כדי להישאר בַּקשר, כדי "לקנות" את אהבתם, שלא ישפטו אותי, שיאשרו שאני "בסדר". וכל השנים האלו, במקום לדבר על מה שקורה לי בפנים, על הכאב, על כמה קשה לי עם עצמי, על התשוקה להיות מובנת ולחוש קרובה, במקום לבקש שיקשיבו לי ואפילו שידברו אליי אחרת – המשכתי לריב בקול רם ולהתייסר בשקט.
למזלי, בשלב כלשהו הסכמתי להביט נכוחה אל החיים כפי שהם. סוף-סוף הבנתי, שזאת הייתי אני שלא ידעה איך לחיות אחרת. כי אני זו שהמשיכה להאמין שמקור-האשמה הוא בי, ועל כן המשכתי גם לבחור לי אנשים (לא רק בני-זוג), שידעו לשחזר את עמדת המבקר-השופט שהכרתי בבית, כחלק מתפישת האהבה שהכרתי. זה לא מנע ממני להשליך עליהם את הציפיה האשלייתית, ש"הם" יצילו אותי מעצמי, בכך שיגידו לי שאני בסדר ויאהבו אותי למרות כל מגרעותיי.
למרבה הצער, גם כשאהבו אותי – מאומה לא השתנה. כי מצד אחד לא סמכתי על אהבתם (שלגמרי היה ברור לי שהיא תסתיים במוקדם או במאוחר, כי באמת האמנתי שאי אפשר לחיות אתי), ומצד שני, דברי הביקורת העצימו את אמונתי, שאין לי תקנה. כלומר, בסופו של דבר, אחרי הרבה שנים של בלבול, אשמה ודיכאון, הגעתי להבנה, שאני צריכה לוותר על התקווה שהמזור יבוא "מהם" – ולהתמקד בריפוי פנימי.
איך התנהלה ההתפכחות
למרות ההבנה השכלית, הוויתור עצמו, על הציפייה האידיאלית, היה כרוך בכאב עצום, מן הסוג שמתלווה לכל אובדן. כי חלק מן ההתפכחות פירושו היה לקיחת אחריות על חיי באופן שלא הכרתי. למרבה השמחה, כאב-הצמיחה הזה התגלה כעדיף על-פני הסבל המתמשך וחסר-המוצא, שחוויתי בְּרַבּות ממערכות-היחסים הקרובות שלי רוב חיי, ובעיקר עם עצמי. הסבל שנבע בעיקר מן ההיאחזות בשתי אמונות-היסוד המכאיבות, שוודאי מוכרות לחלק מכם/ן מקרוב:
- שאני "לא-בסדר" (כי זה מה שהאמנתי מאז ימי הילדות), ולכן, שההצלה שלי יכולה לבוא רק מן האחר, זה ש"יודע-איך-צריך", שיאשר שאני "בסדר".
- שהבנה אמיתית או אהבה אמיתית – מתרחשות מעצמן, ללא כל פעולה מצידנו. (למשל, צריך להבין אותי בלי שאצטרך להסביר…).
ואכן, רק כשהסכמתי להיפרד מן האשליות, העזתי להתבונן על המציאות בעיניים מפוכחות והתאמנתי בלהתנהל אחרת לגמרי – למדתי גם להרגיש יותר ויותר טוב, קודם-כל עם עצמי וכמובן גם במערכות-היחסים שלי, בזוגיות וגם מחוצה לה.
ואצלך? כמה את/ה מעז/ה להגיד לאנשים קרובים את האמת (שלך)?
בעקבות שנים של אשליות מצד אחד וביקורת שהאמנתי לה מצד שני, למדתי, כמו רוב האנושות, להחניק את החלקים הפגיעים שלי ולקבור אותם עמוק בפנים. למען הדיוק, בגלל שמטבעי אני שוחרת-אמת ואמיצה, פעמים רבות אמרתי דברים, שאנשים רבים לא מעזים לומר. אבל בתוך יחסים קרובים יותר, המשכתי להיות אחוזת-אימה מן השיפוטים של האחרים אותי (גם כשהם לא שפטו אותי…) ולא ביטאתי את עצמי במלואי בשל הפחד הזה.
כיום, אחרי עבודה עמוקה, מתמשכת וחסרת-פשרות, אני יכולה לומר, שהגעתי אל השלום עם עצמי. לא. הגעתי לאהבה אל עצמי. וזה נפלא. אני לא מצפה להצלה מן האחר, יש לי את עצמי באופן יציב ונגיש ואני אומרת את מה שבלבי גם כשזה מפחיד (וזה פי 1000 פחות מפחיד!). במערכות-יחסים קרובות, מידת הכנות, גילוי-הלב, מתיחת השרירים מעבר לאזורי-הנוחות והיכולת להכיל מצבים מאד מאתגרים – היא עצומה, וזה רק הולך ומשתבח עם השנים. (בפעם הבאה אספר לכם מה אמרתי לאיש אחד, שמצא חן בעיניי…). והכי חשוב? אין לי אשליות ויכולת ההקשבה שלי העמיקה גם היא פלאים.
איך זה אצלך??? על מה את/ה מוותר/ת? כמה אתם שותקים? או רבים? האם את או אתה חיים בתחושת החמצה מתמדת, בהרמת-ידיים, בהשלמה-של-ייאוש, כאילו ככה-זה-בחיים וזהו? ואולי – אתם מלאים כעס, אכזבה, מתח?
אז אני רוצה להגיד לך, שזה לא חייב להיות ככה! אחרי כל-כך הרבה מהמורות, התנסויות, התפכחויות ולמידה, אני יכולה לומר לך, בשמחה עצומה, שלא רק שלמדתי איך לצאת מהפלונטרים האלו, אלא שאני מלמדת את הדרך הזאת בהצלחה עצומה, כבר כמה שנים טובות, לא/נשים רבים מאד מאד, שנעזרים בה ליצירת שינויים מרחיקי-לכת בכל מערכות היחסים שלהם, וקודם-כל עם עצמם! כמובן שאת כל מה שאני ממשיכה ללמוד בעצמי – אני יוצקת לתכנים שאני מביאה לכם. וממש חבל לי על כל מי שלא יודע/ת שיש אפשרות כזאת, וממשיך/ה לחיות במחשבה, שככה זה. שכנראה ככה נראים יחסים. שקשר לא יכול להיות אמיתי, קרוב, פתוח, מקרב.
מה אני מציעה לך במקום הכאב המוכר?
אני רוצה להזמין אותך ליומיים מרוכזים, אינטנסיביים ופותחי-לב, שבהם נצלול לתוך האשליות המכאיבות, שהפרידו בינינו לבין עצמנו ולבין אחרים במשך כל-כך הרבה שנים (ודורות…), ונראה איך להיפרד מהן אחת לאחת. נלמד איך לבנות לעצמנו את הקשרים שלנו כמו שתמיד חלמנו שהם יכולים להיות – אבל בלי אשליה ובלי ויתור.
כל זה עומד לרשותך בריטריט סוף-השבוע שלנו, "המתנות והאתגרים בזוגיות ובמערכות יחסים ", שעומד להתקיים בנווה שלום , בשישי-שבת 18-19.10.13. למה שלא תיתן/י לעצמך את המתנה המופלאה הזאת? יומיים של הקשבה לעצמך שאולי אף-פעם לא העזת להגיע אליה, שבהם תוכל/י לגלות מה חוסם אותך מלחיות כאן במלואך, מה האמונות שדבקו בך ומשבשות את הקשרים שלך – מבלי שבכלל ידעת, והכי חשוב – איך לגלות את עצמך האמיתי, שמסתתר מתחת לכל השכבות הנרכשות האלו. ואם את/ה בזוגיות – יש לך הזדמנות לעשות גם את הצעד הממשי אל האחר – באופן שלגמרי לא הכרת!
כל הפרטים כאן. לא תאמין/י מה שזה יכול לעשות לחייך!!!
מחכה לך שם, בוא/י!!
ארנינה
שימו לב!!! מספר החדרים במקום מוגבל. אם אתם מתכננים להצטרף אלינו, הירשמו עוד היום. (לפרטים נוספים והרשמה לחצו כאן)