אמא שלי. דברים שעדיין לא אמרתי עליה, אליה, בשבילה. הרהורי יום-הולדת 70 (4)

בשישי החולף השתתפתי (זום, זום) בסדנת "קונסטלציה משפחתית" – עולם שאני מאד אוהבת, ושמאד מהדהד עם כמה מתָאֵי "המצפן". צלילה עמוקה, מסתורית, פשוטה, מרהיבה, אל תולדותיה של משפחה (ולעתים חֶברה שלמה) בהקשרים רחבים, לרוב לא-ידועים וכמעט תמיד לא-מודעים. 

ומצאתי את עצמי, בהפתעה מוחלטת ומטלטלת למדי, בסשן שבו המנחֶה עבד איתי. והנה אני נודדת בו, לראשונה בחיי, לא אל הצללים במשפחתו של אבא (שהוא כתובת-הקבע לבירורי עבר מצוקתיים), אלא אל ערפִּילים עלומים במשפחתה של אמא דווקא. וכל זה "למרות" שמוקד התהליך איתי היה על סימפטומים גופניים, לא משהו שלכאורה קשור ישירות להסטוריה משפחתית. 

אלא שאני מניחה שרובכם/ן המכריע יודע כבר, שהגוף והנפש מחוברים היטב… כך שלא פלא, שגם סיפמטומים גופניים (שעליהם ארחיב באחד הפוסטים הבאים, במסגרת החשיפה המבהילה הזאת, שלקחתי על עצמי) קשורים פעמים כה רבות קשר עז למשפחה. וכיוון ששורשיה של כל משפחה נעוצים בְּדורות קודמים, ורקמת הקשרים האנרגטית, הארוגה  ופועמת סביבנו תמיד, ממשיכה לפעול ולהשפיע גם כשאיננו "רואים" אותה, כך יכולים להיות גם הסימפטומים. 

לא אכביר בִּפרטים, מה גם שאני עדיין מעבדת דברים, רק אומר שאני שוב נפעמת מעוצמתה של ההעברה הבין-דורית (גם ברובד הקולקטיבי-חברתי), ובמיוחד מהאופן שבו מִשקעים עכורים מזמנים רחוקים (סבא-רבא שלי, למשל) מחלחלים מבעד לַדורות ומגיעים עד הלום, כשהם מתיישבים בַּאֲזורים בגוף (ובנפש, כמובן) והופכים למאגרי כאב. 

במקרה שלי/שלנו, היה זה חוסר-האונים הזועק, שחש אותו סבא-רבא אל מול זוועות ההתעללות של המרצחים בקורבנותיהם במלחמת העולם הראשונה (חלקם כנראה מתוך משפחתו שלו, אך לא רק), שעבר אלינו בירושה. 

כך, למשל, הבנתי ממבט חדש את החנק שאמא חשה בגרונה כמעט כל חייה (מאז נותחה בצעירותה להוצאת שקדים, ו"בטעות" הרופא הוציא לה גם את הלשון הקטנה, כן כן…). 

וכך, לראשונה, ראיתי מזווית חדשה לגמרי חלק נכבד מן הכאבים בגופי. שהלוואי ותתגשם נבואתו של המנחה לגביהם, וכפי שחוסר-האונים של סבי, בִּשְלב הריפוי בתהליך הקונסטלציה, הותמר בזִמרת-חיים רכה ונוכחת  (זימרה ממש! בקולו של המנחה, שהוא גם שאמאן), כך גם ייעלמו או לפחות ייחלשו תחלואי גופי בעקבות התהליך המכונן הזה. (כדי להגביר את הסיכוי לכך אני ממשיכה להיות בקשר יומיומי עם החומרים שחוויתי; מקווה להחזיק מעמד לפחות חודש ימים…). 

עוד, למשל, זיהיתי, מעומק קיומי, את חוסר-האונים, המוכר לי מכל חיי, שאני חשה אל מול התעללות / עוול / רדיפה / שליטה, כשהגוף שלי יודע שאין בכוחו לגבור על אלו. (וכנראה התמקם היטב במפרקי אצבעותי ואולי במערכת השרירים כולה). 

זיהיתי גם את חוסר-האונים של אמי (מיד ארחיב על כך). 

הבנתי, ברובד נוסף של זעזוע, מדוע שתינו בחרנו באיש הזה, בעלה, אבי. הדיקטטור. 

הבנתי מדוע, למרות שאני מהלכת בִּנתיב ההשתחררות כל-כך כל-כך הרבה שנים, עדיין יש בי חלקים שאינם מרפים מאחזיתם בעבר (בעיקר הגוף, אבל לא רק). 

והבנתי, ברובד נוסף של צער עולמים, עוד שני היבטים לגבי אמי, שבעקבות התהליך הזה הלב שלי נכמר אליהם עוד יותר, ומסיר ממני שכבות של תסכול ותמהון של שנים. 

———-

הראשון, המאד דרמטי, הוא כל מה שעבר עליה טרם לידתה. 

בהיותה עוברית, לאורך כל חודשי ההיריון, השתלטה תולעת שרשור על רחמה של אמה (סבתי), והרעיבה את אמי כמעט למוות. 

מכאן, אם נדלג על טלטֵלת המפגש של סבתי עם התינוקת שנולדה לה, שהיתה כה מזת-רעב עד שסבתי פלטה "זאת לא התינוקת שלי", ונסתפק בלחוש את קורות הפעוטה והילדה הזאת בשנותיה הראשונות, נמצא אותה, בחודשים הראשונים לחייה, בביקור יומיומי בשפת-הים, שאמה לקחה אותה אליו כדי לחזק את עצמותיה הרכיכות בחוּמה של השמש, ועד מלאות לה עשר שנים נראה אותה, מדי יום ביומו, מואכלת על-ידי אמה בכפית. 

כן. עד גיל עשר אמי לא ידעה עצמאות אכילה משל עצמה. עד גיל עשר (ולמן הרחם), מה שנחרת בגופה יותר מכל, הוא כמה עליה להיאבק כדי בכלל להתקיים. 

ובגיל 14 – וזה ההיבט השני – כבר הכירה את אבי… שהיה מבוגר ממנה ב-9 שנים, כשהיתה תלמידתו בתיכון. ומעגל חוסר-האונים (ההסטורי…) העמיק והלך. 

אגב, "בזכותו" של אבא, בהקשר הזה, אני בכל-זאת קיימת… כי בפרוץ הריונה של אמא אותי (והיא בת 20 וקצת), כבר רצתה להיפרד מאבא. אבל הוא, בדרכו ה"יודעת", אמר לה (כפי שאמר לי במשך שנים רבות בהמשך), ש"היא לא תסתדר לבד" (בלעדיו). והיא האמינה… ונשארה. (עד שהצליחה לתלוש עצמה ממנו, ומכולנו, כעבור 28 שנה).  

נחזור אליה. כאמא. כאשה. נוכחת-נעדרת. 

שכל חייה, כל חייה, גם כשבדרכה החיונית כל-כך, בכל פינת רחוב, בכל מדינה, בכל גיל, היתה נפנית אל אחרים, לדובב אותם, להקשיב להם, לשוחח איתם, עדיין היתה מסוּבבת סביב ציר עצמה המפרפר בפנים. 

שאף אחת משלושתנו, האחיות, לא נשאה בגופה זיכרון של אמא ממנה. כן, היא בישלה (טעים!), והיתה קוראת לנו סיפורים, ודאגה למחסורנו גם בעתות צמצום, והיתה אכפתית ושואלת, אבל… המשהו החמקמק הזה, של העדר ההתכווננות אלינו, של החזרה אל עצמה, של ההזדקקות הסמויה, שתמיד, תמיד היה שם, גם כשלא ידענו להבינם. 

שכל חייה, מעט הכסף שהיה לה, זלג ממנה, וכך המשיכה, והמשיכה, מבלי-משים, להזדקק. בוודאי בעת הזאת, כשכוחה כבר לא עמה, וההזדקקות יותר ויותר ממשית… וקיומית…

ועתה, כְּשְאֶל לפיתתו החונקת של השרשור נוספה ההבנה המצמררת של הפענוח הקונסטלטיבי, כמה ברור שלא היתה אפשרות אחרת, אלא חוסר-אונים נזקק מעין זה, לא נותר לי אלא לפעור עוד יותר את לבי, על אף ומעבר לַלבד-מאמא שלי, אל בור הלבד העצום שלה. 

כואב. 

כי כל חיי, והרבה יותר בָּעשרים וּמשהו השנים האחרונות, מאז שובה לארץ אחרי 25 שנות היעדרות ממשית ממנה, היתה בי דאגה אליה, למרות הכמיהה רבת השנים, ובעיקר בצעירותי, לבדל-תמיכה עוטפת ממנה, שלא זכיתי לה למעשה מעולם. כי עד שהצליחה להשתחרר ממנו סופית – והיא בת 48 – אמא לא רק היתה, רוב חייה לצדו, הצל של אבא, אלא שאֶת מה שנדמָה כאהבה, הפנתה לאורך כל ילדותי כלפי מיקי, שתעצומות-החופש שלה אל מול אבא היו לאמא מקור-משיכה והיאחזות מעוורי לב. (ואינני נכנסת כאן למחיר שמיקי שילמה, כדי להדוף מעליה את התפקיד הבלתי-קרוא, של להיות מצילתה של אמה).  

למזל כולנו, כשהגיעה ענבל, אמא כבר היתה בתוך התהליך המפרך של פריקת עוּלוֹ של אבא, וידעה להגן על ענבלי מפניו כפי שמעולם לא עשתה זאת למעני, מה גם שהוא עצמו התרכך מעט עם השנים. ואולם ענבלי שילמה את מחיר האין-אמא במטבע מכאיב אחר, כש"האשה הזאת", כפי שמדי פעם מיקי ואני מכנות אותה בינינו לבין עצמנו, קמה ונטשה אותה, והיא בת 12 ומחצה. 

כאן אני שבה ונכנסת לתמונה, כשהפכתי להיות אמא לענבלי למשך שלוש השנים הבאות עד מותו של אבא, שאז נסעה בעקבות אמנו לארצות-הברית, ואף היתה הראשונה מבין שלושתנו שמצאה את נתיב ההתפייסות איתה. אולם גם היא, כמונו, האמיצות לבית קשתן, ידעה לומר לאמא פיסות-אמת כואבות, על העדרה של אמא מחייה שלה. והיא, אחותנו ענקית-הנפש, היא שהיתה, לאמא ולנו, משענת הלב האמהית. כמה, כמה את חסרה, ענבליתי. 

פאסט פורווארד אל שובה של אמא לארץ, תחילה לערד הרחוקה (כי רק שם יכולנו להרשות לעצמנו את שכר-הדירה), ומשם לרמת-גן (כדי שבכל זאת אוכל להיות קרובה יותר אליה). ובאמתחתה ציורים שוקקים, שבקעו ממנה בשנות צועניותה הרבות, וספר שירים (שמיקי מימנה לה), וסיפורים, ומחזה, ומאמרים, וריאיונות שעשתה עם דמויות מדמויות שונות, בארצות שונות ומשונות שאליהן הגיעה במסעות-כמיהותיה אל גברים, אל נופים, אל מקום שאולי, סוף-סוף יקבל אותה. 

גם עמותה בשם "קהילה ללא גבולות" הקימה אמי המחוברת-מנותקת, שגם דרכה לא עלה בידה לממש את כמיהתה לכינונו של עולם אחר (ככלות הכל, במשפחה מופרעת-שלום מדובר…), ושיטה מרהיבה פיתחה ללימוד עברית, שעשָרות זכו ללמוד ממנה בִּשנות הנכר שלה, אך גם היא לא יצאה לאוויר העולם, וכך, בזה אחר זה, נגנזו והלכו חלומותיה, מתכנסים משנה לשנה העמק והתכנס אל כורסת-בדידותה המתקמטת והולכת, אל השקיעה המתעצמת בעולם השיכחה, אל הטלוויזיה הגועשת חדשות לאוזניה הנחלשות אך עדיין דואגות לעולם, אל ערימות העיתונים, ששנים על גבי שנים היא גוזרת ושומרת, גוזרת ושומרת, וממשיכים להזין את סקרנותה חסרת הגיל ואת תקוותה העלומה להספיק לראות עולם טוב יותר, טרם לכתה. 

ואולם גם בערוב ימיה, בשנים המתעמעמות האלו, כשהיא נתונה יותר ויותר לחסדי המטפלות שלה, ואני משילה עוד ועוד ציפיות אבודות ומתקרבת והולכת אליה, והיא, בדרכה, מתקרבת מאד אליי, עדיין לא זכתה האשה הזאת, שממנה בקעתי, לעִרסוּל אהבה אחד מלא, שייתן לָעוברית המבוהלת מעטפת חיבוק, שתרגיע, ולו במעט, את בהלת האין-לי-מקום-בעולם ואולי תגאל אותה מחוסר-האונים הרב-דורי ותיתן מרגוע לנשמתה. 

ובשל כל אלו, כשלבי יוצא ממקומו לנוכח מה שתודעת-ההחמצה (העתיקה) שלי רואה כהחמצות שלה, ונפשי נקרעת מאשמה (שאני עמלה בכל כוחי לנקותה ממני) ולנוכח ערגות לבה הלא-ממומשות – והשתקפותי המכאיבה בהן (שגם אותה אני עמלה לנקות), אני שבה ומספרת לעצמי ש"הייתי אמורה להוציא לאור שירים שלה, או לפחות להקים לה דף בפייסבוק, או לפחות לדאוג ששיטת ההוראה שלה לעברית תזכה לעורך או עורכת, ותצא לשרת את העולם, או…".  

וכאן אתם/ן פוגשים/ות אותי, מי שקראו וממשיכים/ות להיות אתי במסע ההזוי הזה, שאני בעיצומו. (ותודה לכם/ן). 

בַּכמיהה המתעצמת שלי, גם בשבילי, גם בשביל אמי וגם למען הדורות שקדמו לנו – ובהעדר המשך צאצאִי משלנו בעולם, גם למען דורות תלמידיי ותלמידותיי באשר הם – לנער את מוסרותיו של חוסר-האונים הרב-דורי שלי, להביט נכוחה אל המציאות באשר היא. ואז, בתווך שבין האפשרי לבלתי-אפשרי, להביע בקשה. 

כי האומץ שנדרש כדי לבקש כמוהו כקריעת יום-סוף. 

כי לבקש משמעו להיות. להגיד "אני". 

כי רק "אני" יכול לומר "רוצה אני"; ואף לבקש משהו, ממישהו, בשם הרצון העמוק הזה. 

ואז לעמוד אל מול גלי השיפוטים העצמיים, או אלו שיבואו מבחוץ, ולהישאר איתנה, גם אם יכאב הדבר מאד. 

וזה מה שאני אומרת לאצבעות שלי לכתוב עכשיו. 

כי הרצון העמוק שלי הוא לתמוך באמי, קודם-כל בהיבטים הממשיים, הפיזיים, של דירה, ומזון, וטיפולים, ובעיקר מטפלת, וככל שיתאפשר, בקבלת עזרה בהוצאה לאור של משהו מכְּתביה. 

גילוי נאות: בשנה שעברה כבר יצאנו מיקי ואני במסע גיוס תרומות לתמיכה באמנו. ועד עתה אנחנו נישאות על גלי התרומות שניתנו לנו (מחברים ותלמידים של מיקי ושלי מכל העולם), שמאפשרים לנו לקיימה בכבוד. וכבר ביקשתי גם עזרה ממשית, ואף זכינו לקבלה מכמה וכמה נפשות, שבאו לבקר אותה בדירתה, להיות איתה ככל שיכלו. 

החלק המביך כאן מבחינתי הוא זה שתובע ממני את תעצומות-האומץ. 

והוא סוגיית הכסף. אמא'לה… 

מה, אין לך ולמיקי מספיק כסף כדי להחזיק אותה? אתן הרי עושות כל-כך הרבה… 

אז זהו, שכאן נכנס המבוך הבא, שאגע בו רק קצרות, עם אותה מבוכת-בושה מועקתית. 

מעולם לא ידענו במשפחה מה שהעולם מכנה "שפע". רק כשחזרנו משליחותו של אבא במקסיקו (ואני בת 20), היתה לנו פעם ראשונה דירה. וּכְשֶמה שחוּלק ממנה (אחרי הגירושין הכואבים של אמא מאבא) הפך להיות הדירה שהיתה לי ברמת-גן, השכילו תאי הזיכרון הקונסטלטיבי שלי לאבד כמעט את כל הכסף – שהיה לי, לראשונה, לרגע, כשמכרתי אותה – באיזו השקעה מופרכת, במשהו שהתחזה לעתיד שונה בשבילי. 

כן, גם ממני הכסף המשיך וממשיך לזלוג. כן, גם אני, כמו אמא, שוגה בדמיונות (שווא?) על לממש חלומות. ולכן מוציאה כספים על עוד קורסים (כי אני "לא יודעת" מספיק, בוודאי לא על שיווק), עוד טיפולים (כי הגופנפש זועק להקלה), עוד לא-משנה-מה, שאולי יהיה ערוץ התקווה הבא. (זיהיתם במקרה דפוס שמחבל בעצמו? בצדק). 

ומיקי – היא חיה באמת בעולם אחר. גם לה אין רכוש או נכסים או חסכונות. אלא שהיא,  יותר ויותר, חיה בתוך כלכלת-מתנות. ובצד עשייה ששכרה בצדה, יש א/נשים בעולם שתורמים לה, מדי חודש בחודשו, פשוט כדי לאפשר לה להביא את בשורתה לעולם. והיא אכן עושה זאת, ובחלק גדל והולך, מבלי לגבות תשלום. ושמה את יהבה על החיים השיתופיים, על קהילה, על מה שיהיה. 

אני חיה, עדיין, בעולם המתנהל ותלוי, כמעט כולו, בסחר-החליפין. אמנם גם אני עושה עוד ועוד פעולות שאינן כרוכות בתשלום, ומאושרת  מכך, ומעניקה מלגות והנחות שמעטים יודעים עליהן, ואפילו הקמתי השנה עמותה, שדרכה אני מקווה להרבות עשייה ללא מטרת רווח בעולם, אבל… אני עדיין חיה ומתפרנסת רק מעבודתי, ואם זו תיעלם – ייעלמו עמה גם מיתרים ואולי גם הסיכוי שלי להביא את עצמי לעולם. אינני יודעת. 

אני מזכירה את כל זה בהקשר שממנו יצאתי אל הבקשה הנוכחית: הבקשה לתרומה, שתתמוך ביכולת של מיקי ושלי לכלכל את אמנו. 

ואני מניחה כאן את הקישור לדף ההתרמה, שבו תמצאו את הפרטים הספציפיים (כולל תמונה של שלושתנו…), בצד הזמנה אמיתית, לתרום אך ורק אם לבכם חפץ ויכולתכם מאפשרת. כל סכום. 

https://www.gofundme.com/f/miki-and-arnina-care-for-their-mother-2021

אחתום באמירה, שנדרש ממני חירוק-שיניים עצום להביאה לכאן. 

שאני נערכת להביא לכאן, חשופה לגמרי, בקשה נפרדת. שתהיה בשבילי בלבד. בשביל החלומות שלי. 

עדיין לא הבשלתי. מקווה שאצליח לפני יום-ההולדת עצמו. 

תודה מעומק-לב שאין לתארו, לכל מי שהגיע/ה עד הלום. זה כשלעצמו הוא ממש נס בשבילי, ותמיכה בי שאין לה שיעור. 

ארנינה

בקישור – שיר, כדרכי בקודש. "כמה זה 1+1", שמתכתב עם כל הנאמר כאן>>>

ובתמונה – אמא, לפני כשנתיים, בבית-חולים, אחרי השבר בקרסול (עוד אחת מהנפילות), וגם זה איננו עוצר אותה מלפנות אל היושבים שם בשאלות סקרניות…