"אנסו אותי", היא כתבה להוריה

"אנסו אותי", היא כתבה להוריה

"אנסו אותי", היא כתבה להוריה

וזה מה שהיא סיפרה לי, בתחושת אשם כבדה, כשדיברנו על אותם ימים, והיא כבת 16, שבהם מצאה את עצמה כותבת, ביד רועדת, פתק ובו שתי המלים האלו, ומשאירה אותו להוריה על השולחן.

"אנסו אותי". כתבה.

למרות שידעה שהיא משקרת.

ועל השקר הזה (ואחרים) הִמשיכה לאכול את עצמה יותר מ-40 שנה.

לכאורה, עוד סיפור על שקר של ילדה, של נערה.

אמנם שקר חריף, נוקב, אבל עדיין במסגרת משפחת התופעות האנושיות המוכרות, במיוחד אצל צעירים/ות כלפי מבוגרים.

והאבסורד הכואב הוא, ששיחתנו כלל לא התחילה ממנו. הוא הגיע כזיכרון מביך, בתוך המסע שערכנו אל נבכי הבדידות האנושית שהיתה מנת חלקה כמעט כל חייה, ובתוכה, בעוצמה מתמשכת, תחושת הימנעות מתמדת מלהביא את עצמה, מלהֵיראות, מלהישמע. שעל-כן אף בחרה בתפקיד ניהולי, כי שם היא מוגנת מאחורי מסך ההיירארכיה, שמאפשר לה שלא לחשוף חלקים פגיעים מעצמה.

מאין למדה את הדפוס הזה, של הסתרת עצמה? מן המקורות…

בבית ילדותה ("המקורות") – אמא אמנם מטפלת בַּילדוֹת במסירות, אך עסוקה תמיד, וללא כל הבעה רגשית כלפיהן, ואבא כמעט נעדר – יוצא עם שחר, חוזר בשעות הלילה המאוחרות, והבית נעמד דום בשובו, שלא להביאו לעוד התפרצות.

ועדיין, אל האבא הזה כיוונה את הפתק המדובר. כי היטב ידעה שהוא אוהב אותה. במיוחד אותה. שהיא ציפור נפשו, הגם שמעולם לא ביטֵא זאת במלים או במגע. ואל אהבתו זו נכספה. אל המבט, אל ההתייחסות, אל המגע.

ובשל החסך האינסופי הזה, שהותיר אותה שקופה, בלתי-נראית, ובחוויה של הילדה – למעשה, בלתי קיימת, למדה להאמין, שרק אם היא משתיקה את עצמה, או מביאה את עצמה בעקיפין, יש סיכוי שיהיה לה מקום להיות (כך התנסחה בה אמונת חייה, הלא-מודעת, כמובן).

ובשל החסך הזה, והמקום העצום שתפסה האמונה בחייה, היא נזקקה לִזעקה עצומה שכזו, בדמות פתק-השקר הגדול. כדי שאביה יחווה טלטֵלה. כדי שאולי יתעורר לראות את בדידותה. כדי שאחרי שימצא את הפתק – למרות שלא צָפתה זאת במודע, תמצא את עצמה שוכבת רועדת במיטת הוריה, היא לימינו של אביה, אמה לשמאלו, וידו סוף-סוף מלטפת את ראשה, חזור ולטף, חזור ולטף, ללא אומר.

והליטוף הזה, החוויה העמוקה את אהבתו המובהקת, בצד צערו על כך שכמיהתו להגן עליה נכזבה מבחינתו, חָרוּת בגופה מאז ולעולם.

ואולם עד שיחתנו היא לא הרשתה לעצמה להתמסר לזיכרון המכונן הזה. כי האשְמה על השקר (המניפולטיבי, בעיניה הבוגרות) גברה על יכולתה להבין את עומק כאבה של הנערה, שהוליד את השקר הזה.

וגם על ערש דווי, כשסוף-סוף הגו שפתיו את המלים "היית בת טובה", מצאה את עצמה משקרת-למחצה, כשאמרה לו "גם אתה היית אבא טוב". גם על כך היטיבה לייסר את עצמה, על שלא אמרה לו עוד מלים, מדויקות יותר, ולא "מנסות לְרַצות" (קרי, שוב, מניפולציה). מלים כמו, "אני יודעת שהיית שם בשבילי, גם אם זה לא היה בדיוק כפי שרציתי"; או "אני מצטערת שלא דיברנו קודם. תודה שאתה אומר לי". (כל מה שחשבה שיכלה לומר לו, מאות פעמים אחרי הסתלקותו, וחוותה כ"כישלון" על כך שלא ידעה לומר זאת באותם רגעים).

מה הבין לבה, במהלך שיחתנו? ומה אני מאחלת לכולנו, לכולנו, כשאני מביאה את הסיפור הזה לכאן?

את ההתרככות של אמת-החמלה.

את ההבנה, ששקר נובע מפחד.

את ההכרה בכמיהותיה המוחנקות של הילדה, הנערה, הבחורה, האשה.

את היופי הצרוף של לבה, של הלבבות של כולנו, שמתבלבלים כשאנחנו נלכדים בסבך התודעה השלטת, של נפרדות, ופחד, ו"בסדר/לא-בסדר".

אותה תודעה פטריארכלית בת אלפי-שנים, שמולידה אצל כמעט כל אחת ואחד מאתנו אמונות, בחירות ודפוסים לחלוטין לא-מודעים, שמלווים אותנו אחר-כך לאורך שנים, ומתקבעים בנו כַּזהות היחידה המוכרת לנו של עצמנו, אלא אם כן נתעורר וניגש לחקור אותם – בחמלה שלא ידענו בתחילת דרכנו.

אותה תודעה, שבעֶטְיָה האבא בסיפור שלנו (וגם האמא) נמנע כל חייו מלהביע את רגשותיו בחוץ. כי "גברים לא בוכים"… בעיקר כאלו שבאו מאירופה. אבל גם מאסיה… ומאפריקה… כי אלו היו "המקורות" שמהם שאבו כל ההורים את תפישותיהם, כמעט בכל מקום שאליו הגיעה הפטריארכיה, ושאותם העבירו הלאה, במלבושים מתחלפים, מדור לדור…

אותה תודעה, שמכתיבה לילדות קטנות (וכמובן גם לילדים) את אמנות ההחנקה, ההסתרה, השתיקה, וממנה – השקר, המניפולציה, החלקיות. כי איבדנו את האמון. איבדנו את האמון הבסיסי, הראשוני, הקיומי, בכך שאם נביא את עצמנו במלואנו, נקבל את המענה שלו אנחנו כה זקוקים. למדנו להאמין, שרק אם נבוא חלקיים, ומשתדלים, וּמְרַצִים (או לחלופין, צועקים, משתלטים, דורשים), או אז יש סיכוי שיימצא לנו מקום בשבט האדם.

מה לא עשינו במהלך חיינו, כדי לזכות במקום הנכסף הזה, שהוא אכן, חיוני לעצם קיומנו. שהרי אין אדם שיכול להתקיים לבדו. אז כל אחת ואחד מאתנו מצאנו והמצאנו דרכים משלנו (שכולן כבר מצויות ב"מקורות"…), שהאמנו שהן האמצעים היחידים שיאפשרו לנו למלא את צרכינו, כמיהותינו, געגועינו.

כמה חמלה נחוצה כלפי הילד או הילדה שבתוכנו (וגם בתוך כל אדם אחר!), כדי להתבונן את המחוזות הכאובים האלו, לשאול ואז להבין, בגוף, את מקור היווצרותם, לנשום וּלְבַכּוֹת את כאב ההחמצה על כל מה שלא ידענו אז. 

ולאט לאט, בעדינות אינסופית, לפלס לעצמנו דרכים חדשות, אמיצות, קַשובות, חומלות, כדי להביא את עצמנו באמת במלואנו לעולם, כדי להיות יותר ויותר בנוכחות פגיעה – ועוצמתית – עם עצמנו ועם אחרים, וכדי לאפשר לכל הנפשות, סביבנו ובפלנטה בכלל, לבקוע מתוך שריונות הפחד ההסטוריים, להתאבל על כל מה שלא ידענו, לא ראינו או לא יכולנו, וכל פעם מחדש לאסוף את עצמנו ברכות אינסופית, אל האני הצומח, המתחדש, האוהב שאנחנו.

אמן.

ואותה אשה יקרה, שכתבה את פתק-השקר הכואב הזה?

סיימה את שיחתנו בחיוך רך, חדש, אל הנערה. אל האשה שצמחה ממנה. אל עצמה. אל היכולת לבקוע אל אני מלא ונוכֵחַ, למרות – ואולי בזכות – הֶעָבָר.

מרגש.

———–

ואני חולקת איתכם/ן היום מאמר נוסף פרי עטי, שנכתב אמנם סביב נושא האובדנות, בדגש על כיצד להיות עם א/נשים במצבים אובדניים שונים, אולם במהותו קשור מאד לדברים שהבאתי כאן היום.

"אני כאן איתך" הוא שמו של המאמר. על כוחה המרפא של החמלה, בעיקר באמצעות ה"להיות עם" האחר (ועם עצמנו, כמובן…), במצבים שבהם הדפוסים הכואבים שלנו משתלטים על הזירה ואנחנו שבים ושוכחים את ליבת מהותנו האמיתית ולפעמים גם את טעם החיים.

ויש לי תקווה, ואפילו בקשה, שלאחר שתקראו אותו (ותשובו אליו, אולי, פעמים נוספות), תרצו גם "להעביר אותו הלאה". כי אני מאמינה שהדברים יכולים להשפיע באופן עמוק על רבים ורבות, שיכולים למצוא בהם מענה וכיוון לגבי תהיות עמוקות על מצבים כואבים שאליהם נקלעים לא פעם בני ובנות-אדם – על אחת כמה וכמה בתקופה המאתגרת שהאנושות עוברת בעת הזאת.

תודה מראש.

———-

משתפת אתכם/ן במשוב מרגש ביותר, שכתבה לי מישהי – במקרה פסיכולוגית קלינית – שקראה את המאמר.

"רציתי לשתף שקראתי עכשיו את המאמר שלך, ארנינה. ״אני כאן איתך״.

וואו, אני באמת מחוסרת מילים מכמה שנתרמתי ממנו וכמה שנהניתי לקרוא ומהאופן שבו את מביאה את התוכן העמוק והכל-כך עוצמתי הזה.

תומך בי מאוד עכשיו בהתמודדות עם ליווי של נערה שאני עובדת איתה.

תודה תודה תודה."

———-

וכאן הקישור למאמר, שאותו אפשר להעביר הלאה>>>, ובכך גם לקבץ עוד א/נשים לקהילת מיתרים, כדי שנמשיך ביחד לחצוב לעצמנו ולאחרים את התודעה החדשה.

עוד אמן.

ושוב תודה

ארנינה


שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter

2 תגובות

סגור לתגובות.

צרו איתי קשר

ניסיון לוח שנה
אירוע חדש