קצת סיכום, עוד חשוף, ו – הזמנה אישית מאד לחגוג איתי… הרהורי יום-הולדת 70 – (7)

כשיצאתי למסע האומץ הנוכחי, לא ידעתי הרי מה מצפה לי. 

אז לא שהגעתי לנקודת סיום כלשהי. אין כזו. (למעט ההיא, הסופית. וגם זה עדיין לא ברור סופית…). אבל – במסגרת המסגרת (…) שהצבתי לעצמי – אני יכולה לראות שטיפסתי במעלה הספירלה התודעתית והממשית. השלמתי איזשהו מעגל. ולמדתי ואני ממשיכה ללמוד ולגלות. וזה לא פשוט… 

כי דברים קרו. וכדרכם של החיים, דברים ממשיכים לקרות. גם כאלו שדורשים ממני תעצומות אומץ שלא הכרתי. 

ואולי מה שיפה ומרגש מבחינתי בכל זה הוא, שאני מזהה, שהאומץ בתוכי גָדַל. 

אני עושה דברים שבעבר לא בטוח שיכולתי לעשותם, חלקם כאתגרים פרטיים, חלקם כאתגרים שיוצאים אל העולם. והתודה היא על כך, שאני רואה שיש לי הרבה יותר תחושת עוגן פנימית משהיתה לי בעבר, גם תוך-כדי ההתמודדות עם האתגר שבאתגר… 

למשל, באתגרים הפרטיים – נעניתי להזמנתה של אחותי מיקי, שנקדיש בכל יום חצי-שעה לאוורר איזושהי פינה בבית ולהיפרד מחפצים (כולל ספרים), שאלוהים יעזור כמה לא פשוט לי שם להרפות מכל מיני היאחזויות עתיקות שעדיין יש לי. 

ובציבוריים – העליתי פוסט מאד לא-פשוט בתוכְנו (לגבי המעשים של יובל כרמי במטופלות שלו), שאמנם תיארתי לעצמי שיהיה מאד שנוי במחלוקת, רק לא שיערתי עד כמה. ותוצאת הדבר, בצד שלי, כללה גם להתרסק למשך יממה שלמה מן התגובות שהגיעו, ולחזור לחיים ולהמשך הצעידה הלא-פשוטה שלי למרות ההשפעה המטלטלת של המלים שנכתבו. 

בין היתר, במהלך ההתאוששות, הבנתי שהרבה מעבר לאיבה שהופנתה כלפיי בתגובות שנכתבו (כאילו אני "מחבקת את האנס" ועוד מאות האשמות אחרות), הדברים הכאיבו לי בגלל המהירות שבה א/נשים מגיבים, לא משנה על מה, כשמשהו לא נראֶה להם, מבלי להשתהות, לבדוק, לשאול, ועוד יותר מזה – מבלי לקחת בחשבון את ההשפעה שעשויה/עלולה להיות לְשיפוטים מפורשים ובוטים, וכתובים שחור על גבי לבן, על הצד המקבל. 

זה, העובדה שכך עדיין מצב העניינים ברוב האנושות, זה מה שהפיל אותי לכמה שעות טובות (או רעות). עוצמת האלימות שיוצאת כל-כך בקלות, לנוכח מה שנתפש, בַּצד השומע, כאלימות או כעשיית עוול. (גם כשזה רחוק משניהם כרחוק מזרח ממערב ובעיקר – הפוך ממה שנכתב במקור). וכל זה כשמדובר באלימות מילולית, הרבה לפני הפיזית או המינית, שגם הן מיטיבות לככב בחיינו בימים אלו (והן עילת הפוסטים שכתבתי ועוד אכתוב). 

אז מכיוון שסדרת הרהורי יום-ההולדת הזאת היא בגוון אישי, אינני נכנסת כאן לעומק התכנים של הדברים שעליהם כתבתי. תוכלו למצוא אותם בפייסבוק. ואני לא בטוחה שזה הכרחי. מספיק לדעת שזה מייצג עוד סבב של נפרדות, ואף מעצים אותו, לצערי הרב, בָּאופן שבו מתנהל הדיון הציבורי לגביו. תודה לאל שהיו ויש גם ביטויים של חיבורים עמוקים ושל תמיכה רגשית ותודעתית במסר הרדיקלי שאני משמיעה.  

ואני משתפת אתכם/ן בכל זה לא כדי לפתוח כאן דיון נוסף, וגם לא כדי "להשוויץ". אני אומרת את הדברים האלו כדי לשוב ולהזכיר, לי ולכם/ן, כמה אני מכוונת להמשיך לומר את האמת שלי, ברבדיה השונים, גם כשזה מאד מאתגר. 

מה גם שאין צורך להיסחף, לא נהייתי מוארת פתאום… 🙂 ברוך השם, יש עדיין על מה לעבוד ומה להשיל. 

אני פשוט מתאמנת גם בלחגוג, כחלק מהשינוי התאי המתמשך. 

כי לחגוג זה נדבך שגם הוא נשכח מרבים ורבות מאתנו, במהלך הריסון המתמשך שנגזר על רובנו, כחלק מהחִברוּת (סוציאליזציה) הקיים. כשהיינו ילדות וילדים, הגוף שלנו ידע לחגוג כל-כך בקלות, בחיבור ישיר כזה לחיים, שכשאני רואה את הקטנטנים של היום, לבי קופץ איתם. והגוף שלי מכיר את החדווה הזאת, תודה לאל. (הרבה אלוהים יש היום במסר הזה… זה אומר משהו?). אז יאללה, חגיגה.  

אני חוגגת את האומץ שלי. גם כשהוא מקרטע, או לומד ללכת, או – מופיע במלוא הדרו.

בין היתר הבנתי, בימים האלו, שכעצם תמיד הייתי אמיצה. רוח חופשייה בגוף קטן, שניסו לכלוא אותו עוד ועוד, כמו כל-כך הרבה גופים אחרים. ומה שקורה לי, יותר ויותר, הוא בדיוק מה שאני מלמדת ב"מצפן"! ההעזה לשחות יותר ויותר הפוך מכיוון הזרם התודעתי הישן לעבר תנועת החיים האמיתית והנדירה, לצאת מעוד ועוד מִלכודים ישנים, להשיל מעליי את עור הדג הלכוד, ו – ללמוד מחדש לעוף!

נפלא? כן!!! למרות והזכות הכל!

—–

והנה הגענו גם לחגיגה המשותפת. 

למרות הקרוסלה הרגשית שבה אני נתונה בימים אלו, החלטתי שאני לא מבטלת את מסיבת יום-ההולדת, שתיכננתי כבר מזמן למוצאי-שבת ה-13.2 (כלומר, בסוף-השבוע הזה ממש). 

לא חגגתי את הקפיצה הספרתית בתאריך עצמו, כי כזכור (או לא), מיקי הגיעה אליי מחו"ל לרגל המאורע ההסטורי הזה (שגם הוא כבר הסטוריה), ועד אתמול היינו בבידוד. (הכל בסדר, לא לדאוג). 

בקיצור, הנה ההזמנה הרשמית. 

השלוחה לכל אחת ואחד מכם/ן, אם תרצו – להצטרף לאולם האירועים הווירטואלי, במוצאי-שבת הממש קרובים (קרוב? קרובה? לא מצאתי תשובה). אני עצמי אפתח בהתכנסות אינטימית מאד אצלי בבית (קורונה, קורונה), ובהמשך, החל מן השעה 19:30 – האולם יהיה פתוח למפגש ציבורי עולמי (?) עם תלמידותיי, תלמידיי, אוהדיי, חברותיי, חבריי – מכל הגלובוס. יבורך אלוהי הזום! 

ההזמנה נשלחת בשלוש שפות, כאן ובבמות מדיה אחרות, ומי שיגיעו – יגיעו. ויש אפילו תוכנית אמנותית…! (שרק בגלל ההכנות הנדרשות ליצירתה, כמעט ביטלתי הכל… מזל שכמה חברות אהובות עוזרות לי להחזיק את זה, ולא מוותרות לי עליי!). 

הרעיון הכללי הוא, שיהיו שני סבבים של שיח עם הקהל הווירטואלי, כל אחד בן כ-45 דקות, כ-15 דקות לכל שפה, ובין לבין – רגעים אמנותיים. ככה אנחנו מקוות (התומכות שלי ואני), שתהיה מספיק סבלנות לרוב המשתתפים/ות להישאר יחד גם כשתהיה שפה שלא מבינים/ות. 

בתפריט עצמו – קצת דברים שלי על עצמי, דברים שלי לנוכחות/ים, דברים של הנוכחים/ות אליי, נגינה, שירה, קריאת שיר או קטע אחר שלי, והפתעה שלי בסוף… (אם יהיה לי אומץ).  

טוב. זהוווווווווווווווווווווווווו………………… תמו ההתחבטויות. 

הנה הקישור לזום. זכרו שצריך להקיש סיסמא, ואז להכניס אתכם/ן, אז סבלנות, צוות התמיכה יהיה שם. 

https://us02web.zoom.us/j/85375490774?pwd=Kyt6N0lYaE5RZVdza3FKR3VQdmk0Zz09

Meeting ID: 853 7549 0774
Passcode: 555555

———–

מלאנת'לפים תודה שהייתם/ן איתי כל הזמן הזה. 

תודה ענקית לכל מי שכתבו לי; לא מספיקה להגיע לכתוב לכולן/ם לצערי הרב, דעו שאני קוראת הכל!!! ולבי מתחמם ומרגיש מוחזק. וזה כה חשוב. 

שנים טובות לילידי וילידות כל הימים, והלוואי ונזכה לחזות בהתהוותו של העולם הלא-אלים. 

ארנינה