איך עדיין יש לך תקווה?

ביום חמישי, בהדרכת סופרוויז'ן שקיימתי לתלמידות ותלמידי "המצפן" – במיוחד כדי להמשיך לתחזק את עצמנו ואת יכולתנו לתמוך באחרים/ות בתודעת הא.ה.ב.ה (אומץ, הקשבה, בחירה, התמרה), שאלה אותי אחת התלמידות – מהוותיקות דווקא – "איך עדיין יש לך תקווה?"

ומה שיצא לי היה "אין לי תקווה. אני לא רואה שהאנושות באמת משתנה. מה שכן יש לי זה מסירות ואמונה. בעיקר אמונה. אמונה בדרך המקרבת. אמונה אדירה, אינסופית, בכוחה המתמיר של החמלה, בסיכוי היחיד שנותר לנו, כגזע, כדי לחיות ביחד – להקשיב. להכיר. להתאבל. למצוא ביחד איך כן".

זה היה היום השלישי לפרעות (זאת המלה שעולה בי, מן המעט שאני רואה. ואני במודע לא רואה שום חדשות, כבר שנים, על אחת כמה וכמה בימים אלו. הדברים מגיעים אליי, אֶרצה או לא ארצה).

ההתנגשויות המילוליות ובעיקר הפיזיות בין יהודים-לערבים – ערבים-ליהודים נמשכות, הפגזים מעזה בשלהם – לפחות בדרום "המורגל בכל זה", צה"ל ש"יודע להגן עלינו", "ימשיך עד שהשקט יחזור" (למי באמת אכפת אם גברים, נשים וטף נהרגים בשם כל זה), ממשלה משותפת לא תקום, ומנהיגי המדינות השונות ממשיכים לזרוע הצהרות מפחידות-מפרידות, או רקטות, מָשל הפעם, סוף-סוף, "ננצח", וזה מה שיביא את…

רגע, את מה זה יביא? את השלום? מישהו מדבר על שלום? על הבנה? על הידברות? או חס וחלילה על התאבלות (משותפת, ישמור השם)?
על הכרה, אחת ולתמיד, בדברים שקרו, משני הצדדים לשני הצדדים, בין אם אנחנו עצמנו היינו שם ובין אם לאו, בין אם היתה למישהי/ו ברירה ובין אם לא? על ניסיון אמיתי, עמוק, כואב עד מוות, אבל ניסיון עם כוונה מלאה – לחשוב איך יוצאים מהמצב הבלתי-אנושי הזה – ביחד (ובחיים)???

לא, אל תתבלבלו.
אני לא מדברת רק על מה שהציוֹנים עשו. ולא רק על מה שהפלסטינים עשו. ולא המתנחלים ולא המחבלים. אלו פרטים (חשובים עד מאד, אך) שהשימוש התקשורתי בהם נועד להסיח את דעתנו מהעיקר.

חכו עוד רגע. אל תגשו כבר להקליד תגובות.

כי קל עד מאד ליפול עכשיו בפח, לקטלג  אותי כ"שמאלנית", להתיז כמה מלות ארס ולהמשיך כרגיל.

אין לי מושג מה זה "שמאלנית" או "ימנית". מעולם לא היה לי. כל ימי חיי (והם כבר לא מעטים) לא הייתי חיה פוליטית (במובן הפוליטי של המלה…). מאז ומעולם חצבתי שבילים ללבבות. וכשהיו בחירות, הצבעתי למפלגה שתמכה בהידברות (בלי לקרוא מצעים, רק וידאתי שיש שם נכונות לדיאלוג). כן, זה התנקז "שמאלה", כי שם לרוב נמצא הדיבור על ההידברות (אם בכלל), אבל לא היה מכוון לכתחילה לכאן או לכאן.

——-

ואז למחרת שיתפה מישהי אחרת מעולם התקשורת המקרבת (תק"מ) את אימתה ובלבולה נוכח האירועים, ואת הייאוש שלה נוכח מיעוט השפעתה של תק"מ על המצב בעולם בכלל ובפרט, שמובילים אותה לשוב למחשבות ישנות, שאומרות שכל מה שנותר הוא לקום ולצאת לכיכר העיר, חמושה באקדח.
כי זה מה שהמוח הקדום שלה, שכל מטרתו להגן עליה, מאמין (עדיין) שייתן לה את הסיכוי היחיד להרגיש מוגנת.

לא, זאת לא ההעדפה המודעת שלה, לחיות בתודעת פחד, כעס, נפרדות, או מלחמה. היא פשוט מוצפת עכשיו, ולא מצליחה לראות בהיר.

אז דווקא מתוך הבנה לאימה הזאת, בוודאי כשהרוחות סוערות ומנגנוני ההגנה נדרכים לחזור לאסטרטגיות מוכרות, ובעיקר מתוך רצוני העז שלכל אדם בפלנטה הזאת תהיה תחושת ביטחון, אני מביאה את הדברים האלו כאן.

אז מה זה אומר, הלכה למעשה, לנוע לעבר הידברות?

כן, למרבה הכאב, עם כל מופלאותה הנדירה, מה שתק"מ יכולה עכשיו להביא לעולם זה מעט מן המעט. זה המצב, עדיין.
ויש בי צער עולמים על כך. אבל אני נחושה להמשיך.

אין לי דרך אחרת, זה בחר בי מזמן. ומה שאני באמת ובתמים, בענווה מכאיבה כמעט, ממשיכה להתאמן עליו, בעודי צועדת ומועדת חליפות, הוא האמונה שלי ברוח האדם. כי זה הסיכוי היחיד שנותר לנו כאן, בפלנטה הנכחדת והולכת הזאת, שאנו ממשיכים להחריבה במו ידינו, פינו ומעשינו.

כי אני יודעת, יודעת בבשר שלי, שאם אאבד את העשתונות ואצא עם זעקת לבי החוצה בלי בחירה פנימית מודעת, אני אמצא את עצמי מאד בקלות – באותו מקום שאליו אילפו אותי לחזור מזה אלפי דורות: לראות אויבים, להתנפל (במלים או במעשים), להרוג, אולי להיהרג ("בעד…"), או שאולי מרוב פחד, לוותר, שוב. וחוזר חלילה. חלילה מאד.

קטונתי מלדעת מה הייתי עושה במקום כל הא/נשים שחשופים, ממש בדקות אלו, לאיום ממשי על חייהם. אני רק יכולה, בתחושת מוגבלות וענווה אמיתית, לומר את מה שאני אומרת כאן.

שדווקא בגלל המוגבלות, דווקא בגלל ידיעתי את השפעתם המעוורת עלינו של שלושת הכוחות העתיקים (המוח הקדום, העסוק בהישרדות ראשונית, שיש בה "או-או" מוחץ, החברה הפטריארכלית, עם תודעת ה"בסדר/לא-בסדר" שלה, ומשפחת המקור שלנו, על כל מה שינקנו ממנה), אני לא באמת יכולה לדעת מה "נכון". וגם לא מה "צריך" לקרות. אני רק יכולה לשמוע את רחשי גופי (שכנראה מתרגם לי את נשמתי).
וגופי אומר לי להמשיך לצעוד – בלי לדעת, להמשיך להתבלבל – ואז לקום, ובעיקר בעיקר, להמשיך לשאול.

לשאול – מה באמת, אבל באמת, חשוב לי כאן.

ובתוך השאלה הזאת לגלם את הזיכרון החשוב מכולם – שאני לא לבד כאן. ("וכשאני לעצמי – מה אני"). יש עוד א/נשים בעולם הזה.
גם אם הם חושבים, חיים, פועלים, נוהגים – אחרת לגמרי, אבל לגמרי, ממני, מהשקפותיי, מדעותיי, מערכיי העמוקים ביותר.

——

והנה, עולות בי, עכשיו, חמש שאלות ההתעוררות של "המצפן". ואני שוב בוחרת להקשיב להן ולפעול מתוכן ובעזרתן.
בעיקר בוחרת לעשות זאת *לפני* הפעולה הבאה (פיזית או מילולית, עכשיו או מחר), בוודאי אם היא אינסטינקטיבית, או מאד מאד טעונה.

1 – *באיזה עולם אני רוצה לחיות?*

האם בְּעולם שבו, במוקדם או במאוחר, ייעשה שימוש בכוח, מילולי ובעיקר פיזי, על-ידי בנות ובני-אדם – נגד בני ובנות-אדם? לא.

מה כן? בעולם שבו, גם כשיש חילוקי-דעות ואי-הסכמות מפליגים ומפלגים, וגם כשיש שימוש בכוח (עם הצדקה של "צדק" מאחוריו), נחפש, נחפש, נחפש ונמצא את הדרך להידבר. ולחיות. ביחד.

בעולם שבו כל בני ובנות-אדם (וכל שאר היצורים) יחושו בטוחים. ושיהיה להם מקום להיות מי שהם. במלואם. לצד אחרים  ואחרות, במלואם.

(וזהו רק קמצוץ מן העולם הזה. לכרגע).

——

2 – *מי אני רוצה להיות בעולם הזה?*

זו שפועלת מתוך ההבנה העמוקה הזאת, לגבי העולם שבו אני רוצה לחיות.
זו שזוכרת את האחר במיוחד כשהכי הכי קשה לעשות זאת.
זו שמתאפקת.
זו שיודעת לקחת אחריות על חלקה בַּכאב שהאחר חש – בלי להתגונן, להצטדק או להסביר.
זו שמקשיבה.
זו שמזכירה לעצמה לנשום. ונושמת.

זו שכשהיא שוכחת את כל אלו (והיא שוכחת, והיא עוד תשכח) – תדע להזכיר לעצמה שאין, ולא היו מעולם – אשמים. כי "מאחורי כל צרחה יש צורך".
ושעל-כן, גם מאחורי הצרחה שלה (צרחת השיכחה הפוגעת) היה צורך. ואז תשוב להקשיב להשפעה המכאיבה שהיתה לשיכחתה – על האחר, תשוב להכיר בכאב שנגרם, וכמיטב יכולתה המוגבלת, תשוב לבחור בַּדרכים הלא-אלימות כדי לגשר על-פני קרעים ועוד קרעים, וּלאחות ולרפא אותם, ישנים כחדשים.

——

3 – *מה חשוב לי במערכת היחסים הזאת?* (עם בן או בת-זוגי, חבריי, קולגות, ילדיי, שכנתי, שותפיי למפלגה, "אויביי")

שבאמת ובתמים נחיה בתחושה שיש מקום לכולנו. שנזכור שאין צודקים ואשמים. שאין "שלי" ו"שלך" ככוחות מפרידים.
שמלחמה לא תהיה ברירת-המחדל ביחסינו.
שנדע להקשיב, באמת, לדמעות הזולגות בלבבות. ונתאבל. יחד. וגם נדע לשמוח. ביחד.

כן, חשוב לי, ביותר ביותר, לדעת שאני מוגנת. שאין אִיום על חיי.

אני חוזרת: על חיי. לא על אדמתי. על חיי. (כך לפחות אני חווה זאת). כי אני זוכרת ואף מזכירה לעצמי, שהאדמה היא ממילא לא שלי.

(כלומר, במקרה זה – זוהי אמונתי העמוקה מאד. שכדור-הארץ ואדמתו היו כאן מיליארדי שנים לפני בוא האדם, ולפני המצאת המדינות והגבולות. ויהיו כאן הרבה אחרינו. אם בכלל יהיה עוד ממה לחיות כאן. כך או אחרת, אני מניחה שלא כולם/ן יסכימו אתי. אז התעלמו מן הפיסקה הזאת והמשיכו אתי עוד קצת. נראה לאן זה ייקח אותנו…).

אז אם אני יודעת (ו/או בוחרת להיזכר, או להסכים) שהאדמה הזאת, בצד היותה קדושה או יקרה לי בשל היותי יהודיה (או ערביה…), היא אכן, לא של אף אדם, או אז אני רוצה, בוחרת, עם כל הכאב והפחד שבכך, לפתוח את לבי לָאפשרות (המבהילה), שקרוב לוודאי שיהיו שינויים במצב החיים על-פני האדמה הזאת. גם שלי.

כי – גם אם אסתתר מפני ההכרה הזאת (המזעזעת חלק מאתנו), אין כמעט דרך שלא לראות, שכולנו כאן כדי להישאר. הרי לא היהודים, וגם לא הערבים (וגם לא הנוצרים, אגב), ייעלמו לפתע מכל המקומות שבהם הם נמצאים בארץ הזאת. בלי קשר להסטוריה או לבעלות.

ואם, עדיין, אני חשה שהאדמה היא שלי מתוקף היותי X, או שהיא אמצעי-ההגנה האולטימיבי היחיד שאני מזהה, או אז אני מעצימה עד מאד את המאמץ התודעתי שלי, ומזכירה לעצמי שעם כל החיבור האדיר שלי אליה, אדמה היא עדיין אסטרטגיה ולא צורך.
איך אני יודעת? כי לא נולדתי עם צורך באדמה. אולי נולדתי עם חיבור טבעי לאדמה. בלי לדעת שהיא "שלי". ולרוב אפילו בלי לזכור את החיבור הזה עצמו…

לכן אני בוחרת (בזעזוע, אך בנחישות) להיפתח למה שעשוי ( או עלול…) להתגלות כאשר נגיע לָהידברות המיוחלת. כלומר, לאפשרות שאתבקש לעבור למקום אחר. או = שאהיה באותו מקום, תחת משטר אחר.

(לא, זה בלתי נסבל כרגע. בלתי נסבל. אבל. באיזה עולם אני רוצה לחיות??? נושמת. וממשיכה לאמץ את שרירי התודעה המבוהלת שלי, בשם מה שבאמת, אבל באמת, חשוב לי יותר מכל. קדושת החיים של כולם-ן. כולם-ן).

——

4 – *מה הייתי רוצה שיקרה בשיחה הבאה בינינו?*

ברור, אומר הקול המוכר. המבוהל. הייתי רוצה ש"הם" יילכו מכאן ו"אנחנו" נישאר. (שלא לומר "ננצח").

שוב נושמת. שוב מזכירה לעצמי דברים שהתודעה שלי מסוגלת להיזכר בהם ואף להכיל אותם כרגע.

וגם – מדמיינת מה הייתי רוצה במצב עניינים הפוך. איך הייתי רוצה שינהגו כלפיי.

ושואלת את עצמי שוב.

מה הייתי רוצה שיקרה בשיחה הבאה בינינו. במפגש הבא. בהיתקלות הבאה. לפניה. אחריה. במקומה.

עדיין הייתי רוצה להילחם? אוקיי. אם הגעתי עד הלום, ועדיין עולה גל הפחד, או הכעס, או השנאה, או הייאוש – אני מבינה שהגעתי שוב לצומת מתעתע.
שלושת הכוחות הולמים ברקותיי.

המוח הקדום שלי מושך למה שהוא מכיר מלימודי הפטריארכיה המוצלחים-להפליא – לנפרדות, ל"שטחים", לָאלוהים ה"נכון", ל"צודקים" או "כובשים",
ל"טרוריסטים" או "לוחמי חירות/צדק"… כי כך המוח הזה שלי מאמין שהוא מגן עליי. בעזרת כל מה שהוא ינק במשך אלפי שנים של שלטון הפחד הקולקטיבי.
ומשפחתי – גם היא כאן, נושפת בגבי את כל תולדותיה. מכל הדורות. איך אבגוד בה עכשיו? במה אוכל לתת אמון?

ואז, שוב, ככל שכוחותי המודעים עומדים לי, אני שואלת את עצמי אם זה הכיוון שבו הייתי רוצה להמשיך.

ואז, אם וכאשר אני מַגיעה להכרה הצלולה, אני שבה ובוחרת במה שאני באמת מאמינה בו. וגם אם זה כרוך באלוהים זה או אחר, אני מקשה ושואלת, האם האלוהים הזה רוצה אלימות כדרך-חיים.

כיוון שלי אין ספק שלא זו הבחירה העליונה, אני ממשיכה לשאלה הבאה.

——

5 – *איך הייתי רוצה להכין את עצמי לשיחה הבאה הזאת, הכל-כך טעונה?* (ולכל אלו שיבואו בעקבותיה, אמן).

והתשובה עולה בי מאליה כמעט: לעשות כל מה שאני יודעת מעולם התק"מ והמצפן, כדי שבשיחה הזאת יקרה משהו אחר. חדש. גם אם זעיר. גם אם מקומי בלבד. אבל מקרב. קשוב. חשוף. אמיתי.

ולכן אני יושבת עם עצמי, כדי לקרוא כל מה שעלה עד כה. ולהרהר בדברים.

ואז, בעיקר אם הלב עדיין מפרפר מִפַּחד או איבה, מזכירה לעצמי להעלות על הכתב – לא על החרב – את כל השיפוטים העזים ביותר שלי, את כל הזעם, הסלידה, האימה, שיש לי על הצד השני. "עליהם". בלי צנזורה. כולל זה, שאני ממש, אבל ממש לא רוצה ש"הם" יהיו פה. רק "אנחנו".

ועושה עם עצמי (ורצוי בעזרת דמות תומכת) את התהליך של *התמרת שיפוטים לצרכים*. ומתחברת, עמוק עמוק, לצרכים הענקיים שלי. שפועמים מתחת לכל השיפוטים והמחשבות והאמונות והאסטרטגיות שכתבתי, ובוערים עכשיו על הנייר. הצורך בביטחון. בשייכות. במקום (בעיקר מקום בטוח להיות בו). בנראות. בלדעת שאכפת ממני. שמכבדים את מי שאני. וכמובן, כמובן – הצורך בחופש. בעצמאות. בביטוי מלא של מי שאני. במשמעות.

ונושמת את כל זה. כי זה בתוכי, כל העולם הזה הוא שלי באמת. זה חי בי, בפנימיותי, זה המעיין שממנו נובעת התנועה שלי בעולם. לא ה"איך" שדרכו מתממשים הצרכים האלו, אלא ההוויה שלהם, התדר הפועם בהם, ממני, בתוכי, אליי. החיים עצמם.

ואז, כמיטב יכולתי הנפשית, אני עושה עם עצמי את התהליך של *לעבור לגוף של האחר*. ממש להיות הוא. להרגיש אותו מבפנים. עם כל קשת החוויות שלו. לא שלי. שלו. מתוכו. כולל כל השיפוטים שלו עליי. הכל. (כולל זה שגם הוא היה רוצה שלא אהיה פה. אלא רק הוא. כי אנחנו ה"הם" שלהם).

לא, לא, לא! (אומר המוח הקדום שלי, מעורבב עם כל השיפוטים שאימץ לעצמו עם השנים מָשל היו אמת צרופה). אין מצב שאני אהיה הוא. או שאסכים לראות אותו כבן או בת אנוש. ה"אחר" הזה הוא *באמת* תת-אדם. היא *באמת* רעה. הם *באמת* לא-בסדר… (מה שכמובן, מצדיק להפעיל נגדם תלי תלים של כוח לצורותיו השונות. בדיוק כמו ש"הם" מפעילים נגדנו, לא…?).

לא, לא, לא… זה קשה כשאול, כי אני טעונה על האחר הזה. אין בי שום רצון זורם לעשות, אפילו רק בדמיוני, את המהלך האמפתי הזה. כי האחר הזה פוגע בי, מאיים עליי, לא רואה אותי, רוצה להרוג אותי.

אבל.

אני לא רוצה לשכוח שגם הוא וגם היא וגם הם וגם אני וגם אנחנו, נולדנו תינוקות.

לא ידענו ולא הכרנו ולא חיִינו את החלקים האפלים שאנחנו מגלים מאוחר יותר, ושלא פעם אף הפכו פעילים מאד במרוצת שנות קיומנו בפלנטה הפצועה הזאת (ולו בָּאופן שבו אנחנו מדברים אל היקרים לנו. שלא לדבר על הדיבור הפנימי כלפי עצמנו…). קשה לנו עד מאד לראות את החלקים ה"מכוערים" האלו. ועוד יותר מכך, להכיר בהם. ולעומת זאת, קל בהרבה לראות אותם אצל אחרים. אצל ה"הם". במיוחד אם אצלם זה מתבטא בדרכים קיצוניות.

——

וכאן הקפיצה הקוואנטית המתבקשת.

לזכור ש – כן, כן, כן. גם הוא או היא הם אדם. אדם. אדם. שיש בו ניצוץ של טוּב.

אולי וכנראה הוא או היא שכחו את המקום היהלומי הזה לגמרי. מזמן.

אולי וכנראה גם הם הולעטו בסיפורי שנאה וצדק ופחד ונפרדות ומלחמה. ולמדו לממש צרכים בסיסיים, אנושיים, באמצעים מדכאים (תרתי משמע).

ולמרבה הצער, כך גם אני. הולעטתי, אולפתי, התעוורתי, הואשמתי, האשמתי.

למזלי המופלא, זכיתי והתעוררתי. נס אירע לי, פשוט נס.

ובשם מה שגיליתי בהתעוררותי, אני ממשיכה לנוע בעולם. גם כשהמצב קשה לבלי הכיל.

לכן אני מאלצת את עצמי (בשם כל זה, ובשם האמת, והחמלה, והענווה, והפגיעוּת, והמוגנות של כולם) לנוע לעבר מה שנתפש כבלתי-אפשרי.

כי שם, ורק שם, מעבר לשדה של עשיית הטוב או עשיית הרע, ישנו השדה הזה, שדה החמלה והצרכים. ורק שם נוכל באמת ובתמים, להיפגש. (יחי רוּמי, המשורר הסוּפי הענק).

ואני שוב נושמת.

ומדמיינת את השיחה. גם אם היא תקרֶה רק בעוד מאד שנה. ואולי "רק" מאה שבועות.

ומסירה מעליי את כלי הנשק הממשיים והדמיוניים.

ומתחמשת בשלוש הכוונות של המצפן = להתחבר. לבחור. להשפיע.

וניגשת אל האחר בלב רועד אך פתוח. מזמינה אותו לדיאלוג. נכונה להקשיב. להכיר בִּדברים. לשתף. לבכות. וגם לומר לא. וּלבקש. וּלהתעקש. וּלהתגמש. וּלהיבהל. וְלנשום ביחד. וּלהקשיב שוב.

וּממתינה.

נכון, זה לא יתאפשר עם כל אדם. ואני גם לא ארגיש בטוחה להתקרב לכל אדם.

וּממש ממש לא בטוח בכלל, שאני, כנמלה אחת, או רבות ורבים מאתנו, כנמלים רבות, שכבר עושות המון, אכן נצליח לחולל את השינוי הקריטי הזה בְּעולם שממשיך להיות נשלט על-ידי מי שהוא נשלט.

אבל – זו דרכי. ותודה לאל, גם דרכם של רבות ורבים אחרים.

ואני רוצה להאמין שהדיאלוג הזה, ורבים כמותו, יפרחו כפטריות לפני המבול האחרון.

אמן.

——

בינתיים, אכן, מתרבות (כפטריות) היוזמות של הידברות, ומפגשים, ונתינה, והקשבה, ודמעות משותפות, וחיוכי ביחד. וכמה מנהיגים דתיים, מכל הצדדים, יצאו בהצהרת אי-אלימות משותפת. מרגש. אני עצמי מנחה היום שיח נשים, באירוח של "נשים עושות שלום", יחד עם הילה דוד, נמלה אוהבת ואהובה מאד. כמה אנחנו כמהות להתקרבות יחדאית מאסיבית.

שתפו בתגובותיכם/ן כל מה שכבר הגיע לפתחכם.

אולי, אולי, בכל זאת יש תקווה…