מנפלאות הבוידעם (1)

הפעם, שוב, מלים מאד אישיות.

כתבתי אותן ב-31.5, העליתי בפייסבוק, והבנתי, שוב, שיש בהן כדי להיות השראה לאחרים/ות. לכן מביאה אותן גם כאן, כחלק מתרומתי למדעי השינוי… :-).

(במיוחד לקראת התקרבותו של הקורס הקרוב של "סודות המצפן", שבו אוכל, שוב, ללוות אתכם/ן במסע שלכם/ן, בהשראת זה שלי…).

——-

היום מלאו 101 שנים להולדתו.

31 במאי 1920.

בְּיֵילוֹרוּס.

שם ואז נולד אבי, מרדכי לבית קשתן.

במלאות לו 5 שנים עשתה המשפחה עלייה. למקום שבו, כעבור 26 שנה, והוא בן 31, תיוולד בתו הבכירה. שאת שמה, כמו הרבה רעיונות מקוריים אחרים, הגה הוא – ארנינה. (פועל בעתיד מוארך: אני ארנין את לבך/לבכם. הצליח לו, האחד הזה…).

כתבתי לא מעט (שירה, וגם פרוזה, שטרם פורסמה) ויותר מכך דיברתי על אבי (גם בכתבה על ילדים מוכים, שבה הייתי אחת המרואיינות/ים). על הצללים הקשים שהביא לחיי. על שנות הפחד במחיצתו, על השעבוד לרודנותו, ההשפלות, המועקה המינית (שלאט לאט ידובר בה יותר), הביזוי העצמי שאימצתי לי, קטילת האמון בעצמי, הדיכאון.

וכמעט כל חיי, עד עצם היום הזה, המשכתי לחקור ולחפור, ולְהַפֵּך אבנים נסתרות, ולהבין רבדים, ולגלות שכבות, ולהיטלטל ולהתפכח, ולהתיר מוסרות, ואז למצוא אותי, שוב, אסורה. ולהמשיך. עוד. אל עבר השחרור הגואל.

והיום אני רוצה להודות לו.

——-

כבר עברו בי גלי תודה לאורך הדרך המפרכת הזאת.

ואני שמחה על כך.

שלמרות החיווטים המכאיבים, וגלי ההדף רבי-השנים שלא חדלו לשוב ולהתנפץ אל חופיי, ביקשתי בלבי ואף עלה בידי לראות מֵעבר.

והפעם היה זה הבוידעם שלי שהוליד את התודה הנוכחית.

——–

כדי להכשיר מקומות בדירתי הגדושה, שבהם אשמור את ניירותיה, מכתביה, יומניה, ציוריה של אמי – שלבי יודע שעדיין אין ביכולתי להיפרד מהם, למרות – ובזכות – המיון המפרך שעשיתי בדירתה (שממנה פרשה לָעולמות הנסתרים לפני כמעט שלושה חודשים), נעזרתי בבנה הצעיר של שכנה ואחריו בשני נערים חמודים מהצופים, כדי להוריד מן הבוידעם העזוב הזה עשרות קלסרים נשכחים (שרובם, תודה לאל, הובלו אחר כבוד למיחזור), עוד כמה חפצים, ולבסוף – שלושה ארגזים ובהם כל אשר נותר לי מעזבונו של אבי.

ומזה שלושה ימים שאני שולפת נייר אחר נייר, קוראת, משתוממת, נזכרת, כואבת, מגלה, מיטלטלת, עוצרת, הולכת, חוזרת, ננגעת, מאגדת, מהרהרת, משתאה, ממאות הניירות שהמתינו לי עשרות שנים במעלה הפינה השקטה בדירתי, פרי מוחו, דמיונו, הגותו, חלומותיו, של האיש הזה, אבא שלי.

עדיין אינני יודעת האם ומה אוכל לעשות עם המכמנים שהתגלו, בדיוק כמו עם מכמניה של אמי. כל שאני יכולה לומר על המהלך המונומנטלי הזה עתה הוא, שאמנות ההתאבלות על אשר לא היה – או לא יהיה – אפשרי, היא זו שאליה אני מתוודעת מאד לעומק בעת הזאת.

אני רחוקה עדיין מלראות את השדה החדש, המאוורר ממועקות אשמה עתיקות, ואין לדעת אם יעלה בידי להגיע אליו ולהתפייס עם שאיבות העבר או קוצר-ידו של העתיד, ולמצוא מנוחה ונחלה לנפשי הסתורה מכל אלו. אולם למרות המעקשים וההיסוסים והתחבטויות הנכאים, יותר ויותר מבליחים בי, ביום וגם בלילה, חיוכים אחרים.

אני לומדת אותי אחרת, בזכות הניירות האלו.

אני טועמת את אמי ואת אבי במשקפיים שלא הכרתי.

לא שהכל ורוד. נהפוך הוא. רבים עד מאד צבעי הכאב, וכמיהות שלא התממשו, וחזונות (של שניהם), וחזיונות (של שניהם), ומחזות (כן, של שניהם), ומכחול ההחמצה המטביע (לפחות אותי).

ועדיין.

אני מתמלאת והולכת במשב-רוח של כמעט-התעלות ממניפת העושר המפליאה ביופיה, של מכמני הרוח, ההגות, הלשון (כמובן…), העשייה הציבורית, ההתכווננות החינוכית, החדשנות החברתית, התשוקה הבלתי-נדלית ליצירת טוב בעולם, שלא לדבר על השיחות הלוהבות בבית, בין כולנו, שניחוחן עולה גם הוא לפרקים מבין השורות.

מזכיר מישהי?

אכן… ויותר ויותר אני מבינה, שלא במקרה.

———

בשיחה אתמול עם מיקי (שרק היא נותרה מחמש הנפשות ההומיות שהיינו), פרשֹתי לפניה את התמונה שהתגלתה לי.

חמש נפשות.

כולן נפשות יוצרות. מולידות. מלמדות.

כולן כתבו. שירה, פרוזה, הגות. כן, כל החמש.

וגם מחזות! (כן, כל החמש. מחזות של ענבלי אפילו הועלו, לקראת סוף חייה, וגם היא עצמה שיחקה באחד מהם).

כולן אהבו מלים, אנשים, מוזיקה. (כן, כולן. ואפילו כולן ניגנו! אבא במפוחית, אמנם, אבל עד עמקי הלב חילחלה נגינתו).

כולן היו (שתיים מהן עדיין…) חדורות תשוקת תרומה לעולם. כולן עשו, כמעט כל ימיהן, מאות דברים, כדי להביא את הסיכוי לחיים אחרים – לכמה שיותר בני ובנות-אדם.

בכולן פיעמו אכפתיות נדירה, רוח עזה, אומץ רב-מחוזי, תנועה חובקת.

ומאין כל זה הגיע לשלוש הבנות???

מאבא ואמא!

שלמרות הסבכים העכורים מאין כמותם, שאפפו חֲלָקות נכבדות מחייהם – לחוד, ביחד, ולחוד, והגירושים בסוף חייו, שאבא כה לא רצה בהם, ואמא נזקקה להם כחמצן היחיד שיאפשר לה להמשיך לחיות, ולמרות היחד המפותל שלהם, שראשיתו כשאבא מורה של אמא בגמנסיה (ועל כך עוד יסופר, מן הדברים שהתגלו לי גם הם בימים אלו), והמשכו שנות הצל שהיתה לצדו (וכלפינו, בנותיה), ולמרות ולמרות ולמרות, היה משהו במיזוג ביניהם, הרוח, החזון, היצירה, אפילו הצחוק שכן היה (ושאני הכפלתי ושילשתי, למרות…), ותאוות-החיים – שיצר הוויה מפעפעת, שפיעפעה גם אלינו!!!

שהרי, איך קרה ששלוש בנות, עם כל השוני ביניהן, יצאו כה דומות במהותן? איך קרה שבבית כה אפוף צמצום, היה גם כה הרבה אור? ועוד ועוד ועוד.

בזכותם.

ובתוך זה, היום, אני מכוונת אל זכותו.

זכותו, שעומדת לו על עשרות שנותיו כמחנך וכמורה לעברית, מקרא וערבית (כן…) בגמנסיה הרצליה, וכַמנהל המעצב של תיכון "תלמה ילין", שבין היתר, היה הראשון בארץ שהגה והקים בו ועד תלמידים, וכמחברם של ספרים על אמנות כתיבת החיבור והוראת עברית, וכמי שהעמיד דורות של עתונאים – שאותם לימד (איך לא) טעויות ותיקונים בסגנון, וכמי שהגה ויזם וניהל הוצאה לאור ("אופז מפעלי תרבות"), ועיתוני נוער ("הארץ שלנו" – העורך הראשון שלו!), ועיתונים חברתיים (עיתון המשטרה, "9-9-9", ועיתון שכולו רק חדשות טובות, "הווה", ועיתון נוער, "אנחנו", ועוד ועוד), וכמי שנסע פעמיים, עם כל משפחתו, לשליחות חינוכית של הסוכנות בארגנטינה ובמקסיקו, וכמי שלימד באוניברסיטה הבעה וסגנון, וכתב עשרות מאמרים פובליציסטיים, ואסף והכין חומרים לספרים נוספים על סגנון, וכתיבה, ולשון (שלא הספיק לממש). ואין זו הרשימה כולה.

אבא, שהוריש לנו את המוח הקודח, את הברק היוצר, את הסקרנות חוצת-הזמנים, את האהבה למלה ולצליל.

מה מאד אני מודה לך, בשמי ובשם שלושתנו, הבנות, על מתנות הרוח והיצירה שהענקת לנו. ככלות הכל, גם "המצפן" נולד ממני מתוך הפענוח התמידי של חיַי אלו, עלי האדמה הזאת, במחיצת האב הזה (והאם הזאת, כמובן).

——-

ואחרון חביב, גם אם מערוץ אחר.

על המלים שאמרת לי לפני כשבע שנים, מפיה של מתקשרת.

על ההכרה המפלחת שנתת לי, כשאמרת "אני יודע שהתאכזרתי אלייך". שלמילותיה חיכיתי כל חיי, כל חיי. והענקת לי אותן, גם אם באופן הזה.

ועל ההבהרה המצמיתה שהוספת להכרה הזאת, כשאמרת, בכאב, "כמו שהמבט שלי רדף אותך, כך המבט שלך רדף אותי. לא יכולתי לשאת את כמות האימה שהיתה בו. הוא עורר בי סלידה, ממה שעשיתי לך, שהוליד אותו. הייתי חייב להתעמר בך עוד יותר".

ועל העידוד המרטיט שנתת לי, לראשונה בחיי, לצאת לעולם ולהביא את האמת שלי. "את חכמה", אמרת. "גילית דברים הפוכים ממה שלימדתי אותך. המודעות שלך, שבעזרתה המשכת לחפש, עזרה לך להתגבר על המכשולים שערמתי בחייך. את מורדת בנשמתך. את אמיצה. את חיית, כמו רבים אחרים, באשמה ובושה, במקום בלחגוג את מי שאת באמת. ובדרך שלך, את גילית דברים שאני לא ידעתי. ואת צריכה ללמד אותם, יותר ויותר. ולהמשיך לעודד אנשים לחיות את האומץ שלהם, ואת עצמם, כמו שאת עושה".

וסופו של דבר, אחרי כל אלו, על ההזמנה, הבקשה, ההצעה, שבקעה ממך לפתע, בחשש ובבדיקה זהירה, "אני רוצֶה לכתוב איתך ספר. את נותנת לי את ההזדמנות לכפר על מעשיי. וליצור ביחד איתך – כדי לרפא לא רק אותך ואותי, אלא מיליונים. כי כשמרפאים אנשים כך, הגוף לא חשוב. עם כל המכאובים והתחלואים שלך, ריפוי הגוף הוא משני. בואי נרפא את הרוח של כל מי שיבואו במגע עם המתנה הזאת".

ואחרי ההשתנקות מן התפנית הבלתי-תיאמן הזאת ב"שיחתנו", שבעקבותיה פתחתי לך את הדלת להצטרף אל הספר שכבר התחלתי בכתיבתו לפני כן, ועדיין ממשיך להיכתב בהפסקות ארוכות, "ספר הבושה הגדול" (ואין לדעת אם יראה אור), סיכמת את המפגש המכונן הזה בעוד אמירה שמעולם לא יכולתי לשער שאי-פעם אזכה לשמוע ממך.

"את נותנת לי קרדיט גדול, בהכתירך אותי לתפקיד 'הרשע' בסיפור חייך. ובצדק. כי זה מה שהייתי. אבל אני יודע עכשיו שלקחתי על עצמי את התפקיד הקשה הזה, כדי להכשיר אחרים, דרכך, להשתחרר מן העול המשתק של הדיכוי. ואת עוזרת לאחרים לעצור את העברת הדיכוי הזה הלאה והלאה. וגם אם אנשים לומדים לאט, אנשים כמוך שבאים עכשיו לעולם, מייצרים שינוי גדול. אז בין אם תְּשַני את כל העולם, או שרק אדם אחד בלבד יראה זאת, עשית המון. וגם אני את שליחותי מילאתי. אני חושב שלמדתי לקחים עצומים, ואני מודה לך על מה שאת מזהה כיום שקיבלת ממני, מעבר לחלקים המכאיבים".

——

על כל אלו, ועוד, אני כותבת לך כאן, עכשיו, בהודיה עמוקה מאד, אבא.

בזכותך, כולל הכל, נהייתי, ואני הווה, מי שאני. כולל הכל.

תודה.

——

(בתמונות – למעלה: המשפחה, אני 14 וקצת, ענבלי אך זה נולדה, מיקי תשע וקצת. ושניהם…

ובאמצע: אבא, עם המבט ההוא).

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter

תגובה אחת

  1. ארנינה יקרה,
    היום נגלה לפני הבוידעם שלך, והוא כבש את כולי. מכל הכתיבה שלך שזכיתי לספוג אל תוכי,
    זו, ללא ספק, בשבילי, ה"מנצחת" בעוצמתה. היא נשמעת לי כשירה שמיימית, למרות שמופיעה על הבמה, כפרוזה.
    לא, זו אינה טעות, התוכן מתקשר לי, ישירות, אל אומנות הבמה. המסרים עמוקים וחודרים כל שריון. הדמויות בו מיוחדות ויוצאות דופן בכל רובדי החיים. מעיין הכישרון שלהן (של הדמויות ="השחקנים") והיכולת לבטא את הכישרון הזה בפני העולם בבהירות כל כך גדולה, מפעימים!

    גם אתן, מיקי ואת, שנותרתן מן המשפחה שלכן ברוכת העשייה, והמיוחדות בכל קנה-מידה, מייצגות, לטעמי, את שהיה, את שהווה ואת שייוותר אחריכן, יחד עם החומרים הדוממים/חיים ובועטים, של מורשת הוריכן ושל ענבל, כאחד. אתן הבאתן ועדיין מביאות, את הניחוח שחוויתן בילדותכן, ואשר מלווה כל נשימה ונשימה שלכן.
    אהבתי במיוחד את ההכרה וההוקרה שאת, ארנינה אהובה, מרגישה בליבך כלפי האיש שכינה עצמו "אכזר" באבהות שלו אלייך. הוא היה המורה המייסר של חייך ואני לגמרי מסכימה, כי (אם כי לא רק) דרכו, עיצבת את אישיותך בדרך שבחרת.

    חשוב לי להדגיש, כי איני מסכימה לצורה שבה העביר לך את המסרים החינוכיים שלו, אך מניחה אני "that he didn't know better".

    ואחרון (לא בחשיבות) רק בסדר הדברים: העברית שלך! בשבילי, זו השכבה האדומה המסוכרת והמבהיקה, שעטפה את התפוח העסיסי והמתוק ב – ו – של ילדותנו.
    ה"ביס"- שאני נוגסת בשפת הקודש שלך, מהנה אותי בדיוק כמו שאז עינג אותי הפרי של חווה…
    מרוב שאני סומכת עלייך במומחיות הבלשנית שלך, רציתי לשאול, אם המילה שמצאתי אצלך באחת מן השורות, היא טעות דפוס או שמא מילה חדשה שאיני מכירה… את כותבת: "השיחות הלוהבות בבית" ——- הלוהבות או צ"ל הלוהטות?

    באהבה רבה,
    מרתה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

צרו איתי קשר

ניסיון לוח שנה
אירוע חדש