פוסט, תקשורת מקרבת

מה עשינו מיקי ואני בסלון – בירדן?

פוסט, תקשורת מקרבת

הזמן – רביעי החולף, 4.4.2018, השעה 18:15, מיקי ואני (אחרי שבע שעות בדרכים ובמעברי-הגבול!) יושבות בסלון ביתה של משפחה אמידה בעמאן, בירת ירדן, מוקפות בכעשרים בני ובנות-משפחה וחברים של בעלי-הבית, הוריו של ה., בחור בן 34, שמשתתף באחד הקורסים שמיקי מעבירה אונליין, ושבזכות החיבור העז שלו לתקשורת מקרבת (שכך גם גילה את מיקי), הגענו אנחנו לירדן.
בסך הכל 110 ק"מ מביתי שברמת-גן.
ועולם כל-כך כל-כך שונה, שברור לי שייקח לי עוד זמן לעכל את עשרות הרבדים והנימים שעברנו וספגנו בו. וכאן, הפעם, אשתף אתכם/ן בָּאחד המרגש הזה. כי בנוסף על הכנסת האורחים החמה – כאופייני לעולם הערבי ולעולמות ספורים נוספים, שטרם ננגעו בַּניכור המערבי – מה יזם הבחור? לא פחות מאשר סדנה מאולתרת בתקשורת מקרבת בבית הוריו, למשפחתו וחברים.
קולטים את התמונה?
הבית – ביתה המאד מרווח של משפחה נוצרית פלסטינית, שאביה חווה בילדותו הרחקה מביתו אשר בירושלים (במסגרת מלחמת השחרור, 1948 – שאצלם היא הנאכבה);
על הספה שתי ישראליות ובנם הבכור של בעלי-הבית (הלוא הוא ה., המארח הדואג שלנו), שבשל החלטתו לפרוש מן המירוץ הקפיטלסטי שב להתגורר בבית הוריו, למורת רוחו של אביו (שבשל עברו, חרד עד מאד לגורל בנו, שאינו מתפרנס כרגע);
ועל כסאות וכורסאות בשאר החדר – אחותו של ה., הנשואה לאיש שתפישת-עולמו הכה שונה מזו של ה. (ושל תקשורת מקרבת) הובילה אותו לפרוש מן הסדנה שלנו מוקדם למדי (ועמו, כמובן, אשתו), עוד דודים ובני-דודים, שאפשר היה בקלות לחוש את התכווצותם כשהוזכר, במהלך הערב, הנושא של "העצמת נשים" (מיד אפרט), סבתו האהובה של ה., שעליה אמר לנו ש"היא חיה תקשורת מקרבת בלי שהיתה צריכה ללמוד אותה" (בדיוק מה שמרשאל רוזנברג אמר על סבתו שלו!), ועוד כמה וכמה נשים, חלקן נשואות לִגברים בחדר (ועל-כן תנועותיהן זהירות ותגובותיהן מאופקות), חלקן לבדן (ונעות ומתבטאות בהרבה יותר העזה) ואחדות צעירות יותר (ונלהבות-שותפות לרעיונות ששמעו מאתנו במהלך המפגש).
אה, כמעט שכחתי! במטבח, רוב הזמן עומדת ולפרקים יושבת, שפופה, שקטה, ממהרת לקום ולעזור, ובין הגשת הכיבוד לבין איסוף הכוסות, ככל שהתאפשר לה, צמודה למשקוף שבין המטבח לסלון ומאזינה ברוב-קשב, מופיעה גם דמותה השקופה של ה… (לא יודעת מה אומרים במקום משרתת…). שמיקי ואני, בלי לתאם בינינו, "אילפנו" אותה שלא לפנות אלינו בתואר "מאדאם". מיקי, ארנינה, לא מאדאם, הצגנו את עצמנו בפני איידה העדינה. שלרגע אורו פניה, כפי שקורה לכולנו, כשמישהו או מישהי, לפתע, ולו לרגע אחד, רואים אותנו, את האנוש, לא את התפקיד.
מרתק אמרתי כבר? חכו, עדיין לא הגעתי לעיקר…
והעיקר מהו? האנרגיה ששָרתה שם בחדר (חשד שהפך בהדרגה לאמון ועם חלק מהם אפילו לקירבה), התגובות המשתנות (מהרמת-גבה או קול לסקרנות ברורה), הרוחות הסוערות (כשמאליו, ללא כל תכנון או הכנה מראש, עלה הנושא הפלסטיני), ובסופו של דבר – ההתרככות המשתאה אל תוך ההבנה עד כמה תקשורת מקרבת רלוונטית לכל צעד בחייהם – של מי שחצו את ההפסקה עתירת-הכיבודים ונשארו אתנו להמשך המסע, שבו לקחנו אותם/ן מעולם ה"בסדר / לא-בסדר", שעליו גדלנו כולנו, ללא הבדל דת, גזע ומין (או מוטב, עם אפליות מכאיבות והרסניות דווקא בשל אלו), אל עולם הצרכים המופלא והכוח העצום שבו לשינוי החיים בפלנטה הזאת, אם רק נבחר ונתמיד בו.
לא, פשוט זה לא.
לא ברמה האישית, לא בתוך עצמנו, לא עם הקרובים לנו, לא עם קולגות, לא עם תנועות חברתיות שכבר מכווננות להשכנת אי-אלימות, בוודאי לא עם בעלי שררה וכל מי שהעולם הישן, על חוקיו המובהקים, כה מוכר להם, שתודעתם מתקשה אפילו לראות, שאילו רק אימצו לעצמם את הגישה המקרבת, הם עצמם יכלו לצאת נשכרים שבעתיים, בכל אשר חפצה נפשם – בעזרת אמפתיה, אומץ לבטא את האמת שלהם ושיתופיות עמוקה. מה איפשר, למי שהיו שם, לחוש את התזוזה הפנימית מן העמדה שאיתה התחילו את הערב ולהיפתח, כל אחת ואחד במקומו הוא, אל מה שהאופציה המקרבת מציעה?
שלושה דברים מרכזיים.
שכולם כאחד נובעים מתפישת-העולם הענקית ש-NVC (תקשורת מקרבת לא-אלימה, Nonviolent Communication) מביאה, ובתוך כך – מעצם העובדה, שמיקי ואני, ביחד ולחוד, חיות וּמְתַרגלות הלכה למעשה את מה שאנחנו מלמדות ומאמינות בו.
האחד – יצירת החיבור והאמון באמצעות אי-התגוננות (= שילוב בין הקשבה אמפתית לבין שיתוף אישי אותנטי ושקוף). 
מתי במיוחד נעזרנו בכלים המעשיים של תקשורת מקרבת? כשאנחנו עצמנו הופתענו מהופעתו (העזה) של הנושא הפלסטיני (ושתינו, הגם שכלל איננו מחוברות לאידיאולוגיה העוינת, עדיין הגענו מבחינתם ממחנה "האויב") ובשלב אחר בערב – מכך, שלפחות חלק מן הנוכחים/ות חשבו שמיקי תדבר על העצמת נשים (כנראה מפני שידעו, שזה הנושא שהיא אכן עתידה להעביר בסופ"ש הקרוב, בבית-לחם, ל-40 נשים פלסטיניות [בזכות הדרכון האמריקאי שלה…], וטעו לחשוב שגם הערב בסלון מוקדש לנושא זה). מה עשינו? המשכנו להישאר פתוחות, אמיתיות וקַשוּבות גם (ובמיוחד) כשאנחנו עצמנו חווינו רמה זו או אחרת של אי-בהירות או אפילו מצוקה זמנית. לא היה רגע שבו חשנו את עצמנו כמתגוננות (דפנסיביוֹת), ועל כן לא נזקקנו להבעת התגוננות (שבקלות יכולה לגלוש לתוקפנות / תקיפה).
התנועה הבלתי פוסקת שלנו היתה בין הקשבה אמפתית למצוקתם של חלק מהנוכחים/ות (שהובעה בתכנים שהעלו) לבין הבעה אותנטית, שקופה לגמרי, של הבלבול שלנו (מכך שלא לנושא הזה פיללנו ושאנחנו מעדיפות לא להעמיק בו, כי לדעתנו הוא לא ייתן את חוויית הלמידה, שבשמה הגיעו – לפחות באופן רשמי – למפגש). ובכך התמדנו עד שמצאנו את נקודת החיבור, והחזרנו אותם ואותנו לפוקוס של הערב.
השני – דגש עצום על אמפתיה וההתייחסות המיוחדת לעולם הצרכים. 
אחד הנכסים האדירים שמרשאל הביא לעולם הוא ההבנה הייחודית שלו את מהותה של האמפתיה. אמנם אמפתיה כשלעצמה, תודה לאל, כבר קיימת בְּעולם הטיפול הפסיכולוגי (שממנו הגיע מרשאל) מזה כמה עשרות שנים טובות. אבל מה שמבדיל בעיניי בין האמפתיה ה"רגילה" לבין זו של NVC הוא השילוב העוצמתי בין העובדה שאנחנו, המקשיבים, מבטאים בקול רם איזשהו ניחוש מילולי שלנו לגבי חווייתו של האחר (שאליו אנו שואפים להתחבר), תוך התייחסות עמוקה לרגשות ולצרכים שלו, לבין המוזיקה של סימן-השאלה, הנוכחת בכל ניחוש כזה (במקום נקודות או סימני-קריאה, שמלווים כמעט כל הבעה אנושית, ובכלל זה אמפתיה "רגילה").
כך, למשל, יכולנו לומר, בין היתר "אז היית כל-כך מתוסכל מזה (= משהו ממה שאותו אדם סיפר), כי לא קיבלת שום התייחסות אמיתית או מכבדת למי שאתה?"
חשוב מאד לומר, שכמו בחיים – גם כאן, בתוך הנושא הטעון הזה – שכמובן, לא מוצה ולא יכול להיפתר בערב כה קצר – היו פעמים שבהן הצלחנו לגעת בלבו/ה של הדובר/ת הכואב/ת, והיו כאלו שלא… ועדיין, הנסיונות הכנים שלנו לפגוש את האדם שמולנו בַּמקום (הפצוע) שבו הוא נמצא, נשאו פרי. כלומר, חשנו ואף שמענו מחלק גדול מן הנוכחים/ות, שהם ראו, חשו והבינו את כוחה של האמפתיה ביצירת החיבור והאמון האנושיים גם כשאין בידינו פתרונות (מיידיים או עתידיים) לנושא עצמו.
השלישי – הדגמה מעשית, חווייתית, את היכולת להיכנס לעולמו של האחר. 
בשלב כלשהו נעמדתי – כדרכי בסדנאות – והדגמתי, בעודי נעה בין שני עיגולים דמיוניים, מה מתרחש בלבותיהן של שתי דמויות בעת קונפליקט שגרתי: אמא, הקוראת לבתה (בת ה-13, בדוגמא) לאכול וזו עונה לה "לא!", והבת עצמה, מעברו השני של המתרס. ואת המהלך הזה (שהוא כשלעצמו כבר טילטל שם כמה מן המשתתפות – כפי שהן שיתפו אותנו בהפסקה) השלמנו מיקי ואני באמצעות משחק תפקידים שעשינו, בין האֵם (אני) לבין הבת (מיקי).
ההקשבה הכנה שלי לכאבה של הבת, כלומר, הניחושים האמפתיים שהשמעתי לגבי החוויה והצרכים שלה, כשתהיתי בקול, אם מה שקורה לה הוא שהיא כנראה לא מצליחה לחוות אותי (האם) מבינה ולו לשנייה את מצוקתה הענקית (לנוכח מה שהיא חווה כהתעלמות שלי מצרכיה שלה), הולידה , כעבור משפטים ספורים, שיחה שמעולם לא התקיימה קודם לכן "בינינו".
הבת המתוסכלת הצליחה לדבר על חוויית האפליה שהיא חשה שאני (האם) מפעילה בינה לבין אחיה, ועל מה שהיא רואה כהעדפה ברורה שלי אותו על פניה. מאד כואב ומאד ממושך, ובכל זאת התאפשר בשיחה הזאת לראשונה. איכות ההקשבה הזאת שלי, בצד ההאטה המודעת שעשיתי בין הדחף שלי "לענות לה" לבין הנשימות היזומות שלקחתי, כדי לעצור, להתבונן, בשתיקה עמוקה, ישירות בעיניה, בלי חשש או האשמה, וההתכווננות ליצירת חיבור חדש עם "בתי", הביאו אותה לחוש, שאולי לראשונה בחייה אני "רואה" אותה, וחוללו מהפך בתחושת האמון שלה לגבי עצם האכפתיות שלי כלפיה.
ההשתאות הדוממת בחדר, כשהסצינה הזאת התרחשה, הורגשה כיישות ממשית. ומיקי ואני, נרגשות, סיימנו את הערב כשאנחנו שוב זוכות לשמוע מא/נשים על החוויה המיוחדת הזאת, המוכרת לכל מי שנחשפו, ובוודאי למי שבחרו לאמץ לעצמם/ן את הדרך המקרבת. עם כל החלקים המאתגרים שבה, עם כל המאמץ הנדרש ממי שחיים אותה (לנשום, לעצור, להתחבר לעצמנו ולאחר בתוכנו, ולצאת לָעולם, כל פעם מחדש, בעזרת הכַּוונה, המלים והמיומנויות המקרבות) – עדיין לא מצאתי אח ורע לעוצמה, לאהבה, ואף לא לאפקטיביות, שתקשורת מקרבת מאפשרת, מייצרת ומולידה.
מרגש? לי אין ספק. מקווה שגם אתם/ן, גם הפעם, ננגעתם.
ושלפחות אצל חלק מכם/ן זה יעורר את התשוקה, החבויה או הנוכחת, לבוא, לספוג, ללמוד, להיות בחברת אחים ואחיות לדרך הזאת, ולהטמיע אותה בחייכם, בכל מישור שמתאים לכם – בחיים הפנימיים שלכם, בזוגיות, בהורות, במשפחה המורחבת, בעבודה, בקהילה, בגופים חברתיים ובכל היבט שמדבר אליכם/ן.
כל זה אפשרי, ממש אפשרי, חברים וחברות יקרים.
ובלימודים אצלנו במיתרים תוכלו להיחשף לאינסוף מקרים ורגעים כאלו. זה פשוט נובע מעצמו, כשהאמפתיה מחלחלת וראיית האחר הופכת לחלק מן היום-יום השגרתי.
והנה המפגשים הקרובים המחכים לכם/ן, בתמצית:
הראשון ברשימה – סדרת הסדנאות שמעבירה מיקי (הראשונה בהן – ממש מחר, 10.4)  "ליצור שינוי מבלי לשחזר את העבר", העושה מהפכה ביכולתנו להתנהל במצבים חברתיים מאתגרים מתוך שיתופיות חדשה ומרגשת ביותר, ועם כלים מעשיים ויישומיים להפליא.
והילה דוד, בקורס (י)סודות התקשורת המקרבת, "לגעת במלים", תפתח לכם את השער לשינוי חסר-תקדים ביכולתכם להתנווט במצבים מוכרים עם הרבה-הרבה פחות קונפליקטים.
בואו. זה קורה לכולם/ן. וזה מוגש לכם באהבה גדולה. ארנינה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

צרו איתי קשר

וורדפרס ‹שגיאה

באתר זה אירעה שגיאה קריטית.

מידע נוסף על ניפוי תקלות בוורדפרס.