ממעמקים

צווחת הסירוב
שהָמתה בתוכי
כל הימים
טרם השתתקותך האחרונה
הפכה דממה חלולה

את, שהיית לי אם ואחות
ובת וחברה
ומורה
והשראה
ופלא,
נקטפת לבלי-שוב
ממושב-המלכות הקבוע
בעורפי
שבו ליווית אותי תדיר
בנוכחותך הלכאורה-נצחית
מרחפת אתי באשר אלך
ולא עוד
ועתה נותרה עמי
בפכָּחון מצמית
דמות אחותי האחרת,
שעדיין שם
אתי
מעברו השני של עורפי
המתעקש
למרות הכל
לראותה גם היא כנצחית

אין רגע אחד
שבו הותרנו אותך לבדך
אחר מותך
בחדר-האורחים מלא-האור
שבביתך,
שבו נמת, נמנמת, צללת, הנעמת
ואף חדלת מניגונך
בזרועותיה של אשת-חיקך האוהבת.
אחת, אחד, או שניים מאתנו,
אוהבייך
אהובייך
שהיינו אתך באחרונות ימָמותייך,
המשכנו לשורר לך בלבנו
שירים שכה אהבת.
למראשותייך
או סביבך
בשתיקה או בקריאה שקטה,
נטפה מאתנו האהבה הכבירה
שכה הרעפת עלינו
בימייך האחרונים כבראשונים
ועתה שבה ונמסכה אלייך.

צחה
עטופה בתכריך בלבד,
כבקשתך,
נימפה פשוטה ומופלאה כשהיית
נטמַנת בבית העולם
שממנו לא יבקיע עוד
פיך הענוג
ממכמני תבונתו האינסופית

אלמלא ידעתי סדרי בראשית
לא היה פקפוק בלבי
שדִמעות כל מתאבלי העולם
הן הזורמות בכל אוקיינוסינו
שבות ומקוננות
חוזרות ומבכות
נחבטות ומשתברות
ממאנות להתנחם

אולי התמהון הקפוא
האצור בִּקרביי
הוא הדבר המכונה יגון.
רגעי הפלצות,
אִבחת ההיזכרות המחודשת כל פעם,
כבר החלו
ושנות-האור
דחוסות היעדרך החריף
עדיין לפניי.

ובכל זאת
הֶעֱטַרת עלינו נחמה.
היופי
הרכות
האהבה
המזמורים
צלילותך הפלאית
חמדת הקשבתך
חיוכך הזוהר
שהמיס לבותינו
כששב וניאור מתוכך
גם כשנדמֶה היה
שלא יפציע עוד,
דיוק בקשותייך
יפעת כמיהותייך
זַכּוּת גניחותייך
דקוּת איברייך
כל אשר ביקשת
ניתן לך
ולנו,
אחותי.
זכית.
זכינו.

19.9.14