הבוקר בכיתי את אחת מאותן בכיות קורעות.
חזרתי מקניות, חם, כבד, כואב.
תודה לאל, השארתי את המזגן פועל, אז ההתעלפות אל הכסא במטבח
היתה פחות נוראית מאשר אילו היה כבוי…
אלא ש… השארתי גם את נגן הדיסקים פועל (זה שאחרי חודשים נזכרתי
להפעיל אותו, שתהיה קצת מוזיקה בבית, אוףףףף…) ובדיוק הוא החליט
להשמיע לי פרק שני של אחד הקונצ'רטי ממוססי-הלב של מוצרט.
ואז התפרקתי.
אלף זכרונות הפסנתר של ילדותי הרחוקה, ימי שישי עם פינת המוזיקה
הקלאסית שכל השבוע חיכיתי לה, ארנינה הקטנה רוקדת בכל רחבי הבית,
אמא, אבא, ענבלי, כל מי שכבר אינם ולא יהיו עוד, המארג שהיה אנחנו…
רק מיקי נותרה, וגם היא לא מרגישה טוב בעת הזאת…
כל החלומות על מה שרציתי ולא קרה, שיכולתי ולא אירע…
כל הכאבים שעדיין שם, לא מרפים, לא מתקהים, עם כל זרועות
החיפוש והריפוי והייאוש והתקווה…
ואיך ייראו חיי המתקששים והולכים (קשישה…) – בעוד שנה, שנתיים, חמש…
עם רגעי הבלבול, השיכחה, ההיחלשות…
הרי לא אוכל להיות לבד עד הסוף…
ומה עם זוגיות. האם תהיה. האם אני רוצה בכלל…
כל החומר במוח שמספר את סיפורי ה"מה לא".
כלומר, רגעים ארוכים של סבל צרוף.
(למה אני אומרת 'סבל' ולא 'כאב'?
כי המוח מסרב לקבל את המציאות המשתנה הזאת, הוא נאחז
ב"מה אמור היה להיות אחרת", ולא מרפה. תיכף יתבהר עוד קצת…).
ואז חלה התפנית
ראשית, הפעם לא הייתי לבד בבית.
היה אצלי אחד מתלמידיי (בוגר שנה א' של המצפן), שבא לעזור לי
עם כמה ענייני תיקונים בבית. אין לי מלים לבטא את התודה. באמת.
והוא פשוט התיישב על-ידי, והיה איתי בבכי הזה.
ובין היתר שמע ממני על מחוזות שגם הוא, כמו רוב מי שמכירים/ות
אותי, בכלל לא ידע על קיומם או עוצמתם. (מתישהו, נדמה לי,
אתחיל לשתף יותר. שאוכל להיות פחות ופחות חצויה בין העולמות
השונים שבי. לא עכשיו…).
ואז נזכרתי מה הבטחתי לעצמי ממש אתמול.
שאני הולכת לעשות, יותר ויותר ויותר, מה שיביא לי שמחה.
השם ארנינה משמעו – אני אעשה שמחה. (וגם מוזיקה…).
ותודה לאל, זה קורה! מאז ומעולם אני מביאה שמחה, אני משמחת
א/נשים, אני מרנינה את לבם.
והגיע הזמן להיזכר ש"מגיע לי" להיות שמחה.
אני רוצה לצאת מדפוסי ה"אין". אני רוצה לחיות את ה"יש" בחיי.
ויש הרבה.
מספיק לקרוא מלים שאני מקבלת, לפחות פעמיים בשבוע (בלי הגזמה)
מתלמידים ותלמידות שלי ברחבי היקום הזה, כדי שזה יפיח רוח חדווה
ענקית בתוכי.
להבין שכן זכיתי לחלוק את מתנותיי עם הרבה הרבה נפשות, שחייהן
השתנו לבלי הכר פשוט. זה ממש ממש לא נתפש (כולל אותו תלמיד יקר,
שהיה אצלי היום, שלפני הקורס היה על סף עזיבת ביתו – אשה ושלוש בנות –
ועכשיו כולם/ן שם בפריחה שהוא לא מצליח לעכל אותה אפילו!!!).
להבין שגם אם לא הגשמתי רבע מחלומותיי, עדיין אלו שכן הוגשמו הם
מופלאים.
להבין שגם אם עדיין לא מצאתי מזור לתחלואיי – אני עדיין חיה, פועמת,
נוכחת במלואי.
להבין שגם בעודי ממשיכה להתקשש – בגוף או בנפש, רוחי ממריאה עוד
ועוד ועוד, מרחפת מעל ארעיות הקיום, מעמיקה להתאהב במה ש'כן',
יודעת את יפי החיים, עם כל כאבם, שוקקת שמחה.
~~~~~
וזה האיחול שנולד בי
אליי, אל הילדה שבי, אל הקשישה החמודה למדיי שאני, למרות וככלות הכל…
אֶהֱבִי אותך, יקירתי.
אַתְּ בת-אנוש, אינסופית – ומוגבלת, כן.
ויש בך מהכל.
כן, מה ש'לא' – כואב. וגם הוא חלק ממעגליות היותנו.
אבל דברים לא "היו צריכים להיות" אחרת.
הם היו כפי שהיו.
לעולם לא נדע מה היה יכול או אמור להיות אחרת.
החיים קרו כך.
מוכנה לקבל אותם?
יופי.
אז נותר כאב, לא סבל.
אהבי אותך.
אהבו אתכם/ן.
בואו נאהב.
ונשמח במה שיש. כי יש הרבה.
גם אחרי ט"ו באב.
חיבוק
ארנינה
~~~~~
והשיר (הכפול) שצירפתי ליום הזה – תחילתו כאן,
המשכו בקישור למטה. וגם שם אפשר להגיב, אם עולה הרצון…
אִינְטִימִיּוּת Take1
לְלַטֵּף אוֹתִי
לְהַחֲלִיף לִי חִתּוּל
לְנַקּוֹת לִי אֶת הָרוֹק מֵהַשְּׂפָתַיִם
לֶאֱחֹז בְּיָדַי וּלְתַרְגֵּל אוֹתָן בִּתְנוּעוֹת קְטַנּוֹת
לִתְפֹּס אוֹתִי שֶׁלֹּא אֶפֹּל כְּשֶׁאֲנִי קָמָה לָלֶכֶת
לְהוֹשִׁיב אוֹתִי עַל כִּסֵּא לֶאֱכֹל
2 תגובות
ארנינה יקרה
תודה תודה רבה שאת מבטאת ומשתפת.
הפעם כאילו גם נפשי שלי דיברה במילותייך.
נתת לי הרבה אור היום ותחושת יחד, ועד צעד קטן ליש ולאהבה שתפנה גם פנימה לעצמי.
שימחת אותי ביותר ביותר, לי!!!
אמן שיצליח לנו, עוד ועוד…