פוסט, תקשורת מקרבת

הנדר האחרון?

כשהסכנתי לָאור
ראיתי
שוב
את הסורגים
ושוב ניצבתי מן העֵבר הנעול
תאֵבה לחופש
ובמראָה מאחורי
ניצבה
שוב
דמותְךָ
לוחכת
עדיין
את מקדש מיניותי
מחזיקה בקרנות המזבח
בפנימו של המקדש הזה
שמעולם לא היה שלך
מנכסת אותו
לעצמך
שוב ושוב
ונכמרתי אלי.
איך נעתרתי להפצרותיך
הסמויות
ואיבַּנתי אותי,
אבא,
איך נפלתי בשבי מילותיך
שהכתירו
ומיד השפילו
מתי הפקרתי אותי
אל בעלותך
ובלבד שתסיר מעלי
את אימת אֲיוּמוּתי המדומה
שכה עמלת לרסן
איך התעוורתי אל אדנותך
שתסתיר ממני
את פעימת חירותי המוּלדת
מתי הסטתי את מבטי ממני
אל המרחב הלכאורה מוגן
שלהטוטיך הרכיבו
סביב דמותי הזונה
ומדוע זה התבוששתי
עד עתה
ממעשה ההתנתקות
ולא קמתי להגן עלי
ומתוך המראָה המהופכת
שלפתי אותי
הסטתי את תביעתך ממני
הרחקתי אותי
נשפתי אותך ממני
אל עולמותיך
בלעדַי
בשלהי התעוררותי המאוחרת
הזאת
באִבחת זיהוי חותך
נאספו תאֵי הכאב העיוור שלי
אל חרב הביתוק
אוגרים את כוחם העצמיותי
של טרם הפנוטך המצמית
והם מנתקים, סיב אחר סיב,
את שארית חבל הטבור
שכרכת סביבי
בצעירותי התמימה
פורמים את קצות המַאֲחָז
נפרדים אל עצמם
ממך
בלי חימה
בלי נקמה
בלי אימה
וללא הבט אחור
בהבל הִתְחַיוּת משכר
נטולת מגינך המדומה
מגששים תאַי את דרכם
בַּשביל החשוף
מכישופך
אל מפגשם הבתולי
עם עצמם.
במחול כמעט-נשכח
מתרומם גווי
משנות הַקְּדֵשָה המכונפת
אל מקדש השחרור הסופי
מתנער מקפְאוֹן השקר
מתלפף אל פרטיותו האֲמִתִּית
ושירה חדשה פושטת באיברַי
דקה ואדירית
בראשיתית ומעודנת
נפשי מחזירה לי
את עטרת היותי
אני

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

צרו איתי קשר

וורדפרס ‹שגיאה

באתר זה אירעה שגיאה קריטית.

מידע נוסף על ניפוי תקלות בוורדפרס.