בכל מקרה – מדובר ללא ספק בנס. (או בחיים עצמם, אם נרצה).
מעשייה שהיתה, כך היתה (בשבת החולפת):
——-
רקע –
מזה שנים (בלי הגזמה) אני עמלה לרופף, ולו במעט, מִינֵי היאחזויות התמכרותיות שיש לי, שמיטיבות לחרב לי חֲלָקות גדולות בחיי.
הדגש הוא על חפצים (למרות שזה תקף להרבה יותר מחוזות בחיי), שאני ממשיכה לשמור מתוך אחת המחשבות – המוכרות לכם/ן ודאי – "אולי פעם זה יהיה נחוץ/מתאים; הוצאתי על זה הרבה כסף, אז אולי אנסה למכור; ואם להיפרד מהם – אז בשום-אופן לא לזרוק, אלא לוודא שיגיעו לא/נשים שזקוקים להם".
ובחודש האחרון (בתוך גלי הפחד-אומץ של לקראת יום-ההולדת), כמו בכל פעם שמיקי אצלי ואיתי, וכיוון שהיא קורצה מחומרים אחרים בתחום הזה – היא מאד מאד מנסה ואף עוזרת לי בַּתנועה המאד מהוססת שלי לעבר השחרור הגואל הזה.
אוקיי.
אז עשיתי צעדים גדולים הפעם. יפה מאד מצדי (באמת. ממש לא פשוט, למי שלא מכיר/ה את חוויית ההיאחזות לסוגיה השונים).
הצלחתי לוותר על ה"אולי יתאים". (ואספתי ממש הרבה חפצים לארגזים. אפילו ספרים!!! לא להאמין!).
הצלחתי אפילו להיפרד מהרעיון המייגע של לנסות לצלם/לפרסם/למכור. אין לי טיפת משאבים לזה, אבל ממש לא.
ושמחתי, ממש, על הרעיון שהחפצים והספרים האלו יגיעו לא/נשים שבאמת יכולים להיעזר בהם.
ואז זה נתקע.
כי ההיאחזות מנעה ממני לקום ולקחת את הארגזים וזהו.
—–
ואז הגיע היום הזה.
קמתי וידעתי שזהו, המסטיק המייסר הזה – הסתיים.
היום אני מוציאה את הארגזים האלו מהבית (כמובן בעזרת מיקי, כי כאבי הידיים והגב לא מאפשרים לי להרים כמעט שום משקל).
מישהי סיפרה לנו כבר לפני כמה זמן, שיש ספסלים צבעוניים, פזורים ומקשטים כל מיני מקומות בערים ברחבי הארץ, שעליהם אפשר להניח חפצים, וא/נשים אוספים אותם. מרגש!!!
חיפוש מהיר בגוגל ("ספסלי נתינה") ומצאנו שיש אחד כזה באיזה פארק קטן, ממש קרוב לביתי.
הורדנו את כל הארגזים לאוטו. נסענו.
אחרי חיפוש לא קצר הצלחנו לאתר את הספסל המקושט, שהוא כשלעצמו מעשה אמנות מקומי, חלק מן הפרויקט היפהפה הזה, ואשה ידידותית ביותר על ידו, מפזרת כמה חוברות וחפצים, ומשיבה על שאלותינו.
מה התברר, חברות וחברים???
האשה הזאת היא לא אחרת מאשר אחת מהוגות הרעיון המקסים הזה, של נתינה על ספסלים ברחבי העיר!!!
פנסיונרית, עושה הכל בהתנדבות, מקושרת לכל מיני קבוצות, עד כדי כך שכבר בשובנו הביתה קיבלנו ממנה צילומים של החפצים (שהשארנו בפתח ביתה, כי לא היו שייכים לספסל המסוים הזה), כלומר, כבר החלה במלאכת הנתינה! ואני אוּכל עכשיו להיות איתה בקשר כל אימת שארצה להיפרד מעוד (ועוד) חפצים!
——
איזה עוד אות נפלא אפשר היה לקבל מהחיים?
כמה מדהים הסינכרון, כשיש מוכנות.
כה שמחה שהבשלתי למהלך הזה.
(אה!!! נפרדתי גם מעשרות רבות מאד של קסטות! כן, קסטות אודיו… אמא'לה… זרקתי אותן לפח… כמה עצוב להיפרד. וכמה הייתי רוצה לא להוסיף לעומס על כדור-הארץ. אבל – זהו! הפעם לא הקפדתי עד הסוף עם האקולוגיה. הנפש ביקשה את שלה. ועוד מועקה של עשרות שנים ירדה ממני!).
עייפה, עדיין עם מועקת-מה-שעדיין-לא-טופל, אבל – גם חוגגת.
עשיתי צעד גדול לעבר תנועת החיים. והחיים השיבו לי במאור-פנים נדיר!
תודה.
למתעניינות/ים – קבוצת ספסלי הנתינה בפייסבוק, שאני מניחה שדרכה אפשר להגיע לכל המידע –
https://www.facebook.com/groups/1770129619958088