fbpx

בין זיכרון לעצמאות

אמש, עם בוא הצפירה, הבנתי לראשונה בחיי מדוע אני קמה ועומדת.
 
הייתי בַּבַּית – כמובן, בתוקף המציאות ההזויה – בעיצומו של שיעור מתוך קורס "המצפן" באנגלית שאני מעבירה (מקוון, כמובן, לא רק בימי הקורונה) לא/נשים מכל מיני מקומות בעולם (בין היתר שתיים מהם ישראליות, שתיים פלסטיניות…). והצפירה הגיעה.
 
וקמתי. כתמיד.
 
הפעם, ההקשר שנוצר היה כה סוריאליסטי ופתאומי, שהסברתי להם בחופזה, מבעד למסך, שזהו יום זיכרון, שיהיו איתי כפי רצונם, ושאני אשוב אליהם מיד. ונעמדתי.
 
חלקם עמדו, חלקם עצמו עיניים, ראיתי בחטף, כששלחתי מבט לוודא שהם בסדר שם.
 
זה היה משני, המיקוד בהם. אך משמעותי. כי כנראה הילת החמלה הרוטטת, שֶבָּה היינו אפופים ואפופות כולנו, במהלך השיעור אמש במיוחד, הולידה את הַבְלַחַת ההבנה שהגיעה לפתע לתודעתי, בגל של הודיה, ופענחה לי את פשר עמידתי שלי, תמיד.
 
אני לא עומדת לזכר החללים.
 
אף-פעם המלים האלו לא דיברו אליי, גם לא ביום השואה. ולא מדובר על ביטול ולו מזערי של ההשתאות האינסופית ממעשי גבורה שאין הדעת משיגה, מהליכה באש ובמים, פשוטו כמשמעו, אחר עקרונות-לב עמוקים, ממחויבות בלתי-נתפשת לברוא מציאויות, מאהבת-מוֹלדת או אהבת-אדם, שכל אחת ואחד מן הגברים והנשים שהיו שם, בכל "שָם" שהוא, נשאו בקרבם ומסרו את חייהם בשמם ובעדם. הדברים הללו נשגבים מבינתי.
 
מן המקום שממנו אני מתבוננת, חווה ומנסה להבין את כל אלו, כמו גם המון עצום נוסף של פיסות-חיים שנקצרו בדרכים לא-דרכים בשם כל המלחמות האלו, אני עומדת כי לבי בוכה.
 
לבי בוכה את עצם קיומן של מלחמות.
 
את עצם היכולת, הבלתי ניתנת לתפישה בתוכי, של אדם לקום על אדם. את עצם היכולת של יצירי-טבע, בעלי תודעה חושבת, היודעת להבחין בין חיים למוות, להרוג יצירי-טבע כמותם. של אנשים, בכל מקום בעולם ובכל זמן בהסטוריה, להרים יד, להשפיל, לבעוט, לרמוס, להתעלל, לרסס, להשמיד. (וכל זה כשמדובר במעשי-גוף. עדיין לא הגענו למדור הנפש). 
 
כי תמיד, תמיד, תמיד, מן העֵבר השני של כל איבה, של כל מלחמה, של כל "פעולה" (צבאית, משפחתית, מגדרית, קהילתית, לאומית), יש בן או בת-אנוש, בדיוק כמוני.
 
כי רק האדם יודע להרוג (ממשית או נפשית) מתוך כוונה. אין חיה בטבע שהורגת חיה אחרת בשם עיקרון מוסרי כלשהו. בַּטבע ההרג הוא הכרֵח קיומי, לא אידיאולוגי.
 
כי גם הקורונה מהי (וברור שלא כולם/ן יסכימו עמי), אם לא תולדה של כל המלחמות, בעיקר הסמויות מן העין, שהאנושות מנהלת נגד עצמה – ונגד הטבע. מהי, אם לא תוצר נוסף, גם הוא סמוי מן העין אך כה אדיר-השפעה, של שלטון הפחד רב-הדורות והזרועות, שסימֵא את עינינו והעביר אותנו על דעתנו המפוכחת עד כדי-כך, שאנחנו נדרשים לתזכורות – מיקרוסקופית, הפעם – כדי שאולי נתעורר, סוף-סוף, לְהתעשתות הסטורית. (למרות שאני בספק עצום, אם די יהיה בתזכורת הזאת כדי לחולל באמת את המהפך ההכרְחי, ותוהה לְמָה עוד נידָרֵש כדי להתעורר, אישית וקולקטיבית, אם בכלל עוד יהיה לְמָה).
 
קטונתי. באמת. כשאני שואלת את עצמי מה הייתי עושה, איך הייתי פועלת, אילו חייתי בזמן זה או אחר, בעיצומן של זוועות אלו או אחרות, מצד זה או אחר, אין לי תשובה. ויאמרו מלחשי הנשמות, שאפשר שכבר הייתי כאן. וּכבר עשיתי דברים, כָּאֵלוּ ו/או היפוכם. את כל זה ככל הנראֶה לא אדע לעולם, בגופי הארצי הזה.
 
מה שאני כן יודעת הוא, שהבחירה הראשונית שעשיתי, עוד טרם היו לי מלים בשבילה, היתה ועודנה – לעשות טוב. להפחית סבל. להרבות נוכחות מלאה ובוטחת של א/נשים בעולם. להעצים בחירה חופשית. לחדש תנועת אמת – בתוכנו, מתוכנו ובינותינו. להשפיע חמלה. להיות השראה.
 
ואת המסע הזה אני עושה, כמיטב יכולתי – המאד מוגבלת גם היא – בדרך החתחתים של אי-אלימות. תודה לאל שזכיתי, וניתנה לי היכולת לבחור, במודע, את דרכי. שלא נגזר עליי לאחוז בִּכְלֵי-משחית פיזיים. שלמרות המהמורות הפרטיות שהיה ויש עלי לחצות במהלך חיי אלו, עשיתי הרבה קפיצות, תודעתיות וממשיות, לא-אוטומטיות, לא ברורות מאליהן, ולכן אמיצות ברובן, בתוך תהליך פילוסו המתמיד של מסע-חיי, שככלות הכל הוקדש ומוקדש, במעשה וּבִכְתיבה, להתמרת המלחמות שהפנמנו, במישור האישי, המשפחתי והחברתי, וְלַהפיכתן למעיְינות-חסד מוּדעים.
 
ואני מדברת, כמובן, על המלחמות היום-יומיות, הרבות מספור, שאנחנו מנהלים, כל הזמן, עם כל העולם, אפילו מבלי לדעת שהן מלחמות, כל-כך הן מתחזות ל"ככה זה".
 
מלחמות המלים המתלהמות בשם ה"טפשות" של אחרים, מלחמות התחרות החומסת בשם ה"אין מספיק לכולם", מלחמות הגזל האכזר בשם הפחד, מלחמות הנקמה המייסרת בשם ה"צדק", מלחמות השליטה החונקת בשם ה"לטובתם", מלחמות הניכור המצמית בשם ה"מגיע להם", מלחמות הגירושין העצובים בשם ה"בגללם".
 
ומעל, ובתוך, ובשל, ובשם כל אלו – המלחמות העקובות מאימה ומבושה, שאנחנו מנהלים עם עצמנו. או מוטב לומר, נגד עצמנו. נגד כל מה שחי וּפועם וּמתנועע ורוחש בנו למן רגע היווצרותנו ועד נשימת אפנו האחרונה בגוף-אדם, ושלימדו אותנו להחניקו.
 
שבדיוק כמו המלחמות הגלויות, שם בחוץ, המזוינות בכלי-השמדה משתכללים והולכים, כך המלחמות הלכאורה-קטנות, הממשיכות להתקיים, מזוינות בכוח הכעס והאשְמה, ומתמידות לזרוע הרס וּלהפעיל את כולנו נגד עצמנו – ומתוך כך נגד אחרים. וכל זה רק ואך ורק בשל הבלבול התודעתי המתמשך, הגלום בָּרעיון המופרך, שלפיו יש בכלל משהו שנקרא "בסדר" או "לא-בסדר".
 
עִצרו רגע. קחו נשימה. זה חיוני, תרתי משמע.
 
וּבִדקו כמה מלות שיפוט מתרוצצות בכם ממש ברגע זה. שליליות או חיוביות, הַיְינוּ הך. כלפַּיי, או כלפי עצמכם, או כלפי נפשות בקרבתכם, או כלפי דמויות שם בחוץ.
 
רק שימו לב לרחש הזה. בלי לשפוט אותו, בבקשה… ממש רק הבחינו בו. הוא שם. תמיד. ומן הסתם ימשיך להיות שם עד שאולי, ביום הסטורי כלשהו, נתעורר ונדע לחיות באמת אחרת, ולא נזדקק לו עוד.
 
לא, זה לא שאני רוצה לבטל את חשיבותם העצומה של הדברים החיים בנו, שרק מעוצם הבלבול האנושי, נובעות מתוכם גם מלחמותינו לסוגיהן.
 
זה לא שאני מציעה שנחיה בלי הערכים שלנו, שבוקעים מתוך האמת האנושית הזכה של אהבת-אדם וחי, שאין לי ספק שקיימת בכולנו.
 
אני כן רוצה להבחין בין האמת הזאת לבין מופְעי-האימים שבאמצעותם למדנו להסתיר אותה.
 
זה.
 
זה הדבר החמקמק שאליו אני מכוונת. זה האֵבל שממנו אני כמהה שתיוולד צמיחה.
 
האֵבל על אובדן הקשר הישיר, המולד, שהיה לנו עם האמת החבויה הזאת, היהלום של נשמתנו, היופי הפועם של צרכינו המרהיבים, שרובנו המכריע לא ער בכלל לקיומו, כי נפלנו בְּפַח המופעים החיצוניים של כולנו.
 
האֵבל על התעתוע התמידי של החוץ, שהוביל וממשיך להוביל להולדתן של כל התצורות האנושיות של שליטה והפעלת כוח, שכולן כאחת ממשיכות להתקיים רק משום שאילפו אותנו להיות מפוחדים, ועל-כן להתגונן או לתקוף כמעט ללא הבחנה.
 
והכמיהה, המובילה את המסע שלי, לחיות בתוכי ולחולל סביבי התעוררות רבתי אל האמת היפהפייה שאנחנו.
 
ובשם כל אלו עמדתי, גם אמש, וגם בעודי כותבת את כל זה – בצפירת הבוקר, היום.
 
בשם הבאת האי-אלימות אל שדות נפשותינו הצחיחים. בשם המאמץ הבלתי- מתפשר, גם אם כמעט תמיד סיזיפי, של לגלול את אבן-העיוורון המבוהלת מעל מערות היופי שלנו, כדי לשוב ולחצוב משם את מי שאנחנו באמת.
 
ובשם הצער הבלתי מתכלה, על כל מי שאי-פעם הרג או נהרג בשם כל מה שתודעת הנפרדות, התחרות, העושק וה"צדק" חוללה בקרב כולנו.
 
אני מתפללת שנשכיל לראות נכוחה – לא למי "מגיע" עונש, כי הוא "לא-בסדר", ועל-כן יש הצדקה לשופטו, להעליבו, לנדותו (וּבִקְצֵה הטווח הזה – אף להורגו), ולא למי "מגיע" פרס, כי הוא "בסדר", ועל-כן יש הצדקה להלְלוֹ ולגמול לו בכספים, חנופה, ביטול עצמי (שכמוהו כהרג עצמי), אלא מהי תנועת-החיים המבקשת מענה, אצל אותו אדם וגם אצלנו.
 
ושכאשר ניזכר, שוב ושוב, בתנועת-החיים המופלאה הזאת, החבויה, הפועמת, התמידית, נדע לעצור, לנשום, להקשיב לה, מעבר ולמרות המופע המכאיב שבו היא תופיע.
 
ואז שנזכור, שכל מה שהמופע הזה – קשה ככל שיהיה – מבקש, הוא שמישהו יוכל לשהות איתו, פשוט להיות. לא להזיז, לא לשפוט, לא לשנות, לא למגר. רק לתת לו מרחב, שכמותו לא חווה אולי מעולם, שבו יש לו מקום להיות במלואו, לא משנה עד כמה מכוער האופן שבו ביטֵא את עצמו.
 
כי מתחתיו שוכנת אותה תנועת-חיים, ששכחה כיצד לזהור. ושכשנסכים לתת מקום למופע המבולבל שלה, היא תרגיש בטוחה מספיק כדי לשוב ולבצבץ מבעד לערימות הפחד.
 
וקסם האנוש יתחולל שוב. ושוב. ושוב.
ולא נדע עוד מלחמה.
 
אמן.
***

אני מבקשת לסיים בבקשה נוספת. הזמנה.

שכרגיל, מגיעה מעומק לבי, והפעם במיוחד. בשם חלון ההזדמנות הצר שנפתח לנו, לשנייה בתולדותינו, להתבונן נכוחה אל עברנו ואל עתידנו כאנושות.

בשם כל מה שאולי הצלחתי להעביר בדברים היום, אני פונה לכל אחת ואחד מכם/ן, לצפות בהקלטה של הדרכת-המבוא "ממריאים", שקיימתי לפני ימים אחדים לקראת פתיחתו הקרובה של קורס "סודות המצפן".

כי אני יודעת, מבשרי, עד כמה מסר החמלה, השזור ומתעמק והולך בכל עשייתי, ובוודאי ב"מצפן", הוא-הוא שיקוי-המרפא האולטימטיבי, שכולנו משוועים אליו וזקוקים לו, שוב ושוב, כדי לאזור את כוחות הרוח המושתקים של רובנו, ולבחור מחדש בנו, בחיים ביחד, בפלנטה היחידה שיש לנו.

ואני רוצה להאמין, שגם את ואתה, הקוראים עכשיו את הדברים (אם הגעתם עד הלום…), אם תקשיבו רוב-קשב להקלטה, תגלו, יחד עם עוד ועוד א/נשים המגלים זאת בכל-כך הרבה מקומות שונים בעולם –

שאפשר להיזכר, לא משנה מה נעשָה לנו או עשינו לאחרים, בָּאמת העמוקה מכל, של מה שהופך אותנו לאנושיים.

שאפשר להסכים להתמסר לַכאב על מה שהיה, בלי לשפוט אותו או להילחם בו, ולקום ממנו נפעמים ומחוזקים.

שאפשר, למרות השיכחה, הבלבול, העיוורון והפחד, המשתלטים עלינו שוב ושוב, להיזכר בטבענו האמיתי, להכיל בחמלה את הכעס האחרון שכעסנו או שכעסו עלינו, ובכל פעם מחדש לבחור להתבונן נִכחה, להסכים לראות, להיפתח להקשיב, להתרגל לשהות, להעז להביא את עצמנו, ללמוד לעוף מחדש את עצמאות רוחנו האינסופית.

הקישור להקלטת ההדרכה "ממריאים" כאן>>>

לחיי הזיכרון החומל והעצמאות המתגלה,
ארנינה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter

2 תגובות

  1. ארנינה יקרה!
    מילותייך נוקבות, ישירות ומדויקות. מי ייתן ונדע לעשות בהן שימוש.
    לקורונה ציפיתי, ביקשתי שמשהו יגרום לכולנו על פני האדמה, חשיבה מחודשת ונראה בכך הזדמנות.
    אין בלבי ספק שכמעט כל אדם ביקום לא רוצה מלחמה, פגיעה באחר וכדומה. יחד עם זאת הפחד מלהיפגע מניע צורך בנראות, והישרדות שמקורה באמונות ותפיסות חומקות ומתעתעות עד כי הופך האדם לאבד דרכו וייעודו.
    מתפללת שנדע כל אחד מאיתנו, לעצור. לנשום לפני תגובה, לחמול על השוגה ולהפריח את הטוב!

  2. דליה יקרה!
    תודה גדולה על ההחזקה המשותפת של מה שכואב ומה שאפשרי!

    אמן.

    ארנינה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שמרו איתנו על קשר

אירוע חדש
ניסיון לוח שנה