למה החלטתי לא לנסוע לחצי-שנה למכסיקו… (חדשות טובות למתענייני המצפן…)

"שמענו שארנינה נוסעת לחצי-שנה… אז מה יהיה עם קורס המצפן?"
את השאלה הזאת הפנו אל צוות יועצות הלימודים שלנו רבים ורבות מכם/ן, ש(מאד) התעניינו בלימודי "המצפן", והתלבטו אם להצטרף בשל העובדה שאני איעדר מן הארץ למשך תקופה ארוכה, במהלך הקורס.
אז לפני הכל – צפירת הרגעה: אני לא נוסעת למכסיקו בינואר לחצי-שנה. אני נשארת בארץ (השנה…).
זה לא אומר שאהיה נוכחת בכל השיעורים (מלכתחילה התוכנית בנויה כך, שחלק לא-מבוטל מן המפגשים מוקדש לעבודה בקבוצות אינטימיות, עם צוות ההנחיה הנהדר שלנו, וחלק אחר מתנהל באופן מקוון – בהנחייתי המסורה…).
זה כן אומר שאהיה כאן, בַּסביבה, פיזית ואנרגטית, ואעטוף אתכם/ן בהשגחתי האוהבת – מקרוב…
אז – לממהרים/ות שאולי היססו עד כה! הנה שני הקישורים המשמעותיים לגבי הקורס: 
מידע מקיף לגבי הקורס עצמו – כאן>>>
ומידע והרשמה לסמינר הקרוב "לגעת בחיים של אנשים" – כאן>>>  (למרבה ההתרגשות, שני שליש מן האולם כבר נתפסו… אז תזדרזו, אם רוצים/ות להגיע הפעם).
ולמי שרוצים/ות מעט יותר (או הרבה יותר…) הבנה לגבי הנסיעה (שבוטלה) – המשיכו לקרוא, גם מן הפן האישי, גם בהקשר של הקורס, ואפילו כלמידה (גם לעצמי…), לַרגעים שבהם אנחנו נקלעים/ות לצמתים בחיינו ולא יודעים מה ואיך להחליט…  
ומכאן – מלים אישיות ולימודיות.
אז אחרי לבטים רבים (מאד), ולא מעט דמעות, החלטתי שאני דוחה את הנסיעה הזאת. שחיכיתי לה מאד. לא, זה לא היה פשוט.
ברקע: לפני חמישים ומשהו שנה (כן…), כשהייתי בת כמעט 18 (מיקי בת 13, ענבלי בת 3…), נסענו כל המשפחה לשנתיים למכסיקו, בשליחות של אבי (שניהל שם את בית-הספר היהודי "תרבות"). הרבה אירועים מכוננים התרחשו בחיי בשנתיים האלו (ועל כך – בחלק מספריי, אם וכאשר ייצאו לאור); לענייננו מה שרלוונטי הוא, שהספרדית והמוזיקה המכסיקאית חלחלו למחזור הדם שלי. (אחרי שבגיל שש בילינו שנתיים בארגנטינה, גם שם בשליחות חינוכית של אבי, אבל משם לא נותרו למיקי ולי זכרונות וגם לא השפה).
פאסט פורוורד – כשהגעתי לפני כשמונה שנים לראשונה לספרד – שאליה הוזמנתי כדי ללמד תקשורת מקרבת (ולמעשה – את הגלגול הראשון של המצפן), גיליתי, לתדהמתי, שיוצאת לי ספרדית מהפה… ויצא שלימדתי בספרדית…
ואז, לפני שנתיים, הוזמַנּוּ מיקי ואני לצ'ילה, להיות חלק מן הצוות של מנחי/ות תקשורת מקרבת, בקורס הבינלאומי IIT, ממורשתו של מרשאל רוזנברג (IIT = International Intensive Traning). (כמובן שכל ההנחיה היתה בספרדית, כן?)
ואז נפל דבר.
בהתלהבותם כי רבה מן המפגש עם חומרי המצפן (ועם ארנינה, בסדר…), רבים/ת ממשתתפי ה-IIT בצ'ילה – שהגיעו מכל קצווי המדינות הלטיניות – פשוט ביקשו שאמשיך ללמד אותם/ן. וכך, בהובלה אוהבת של צוות קטן ומסור שהתהווה שם, ספונטנית, נולד קורס המצפן המקוון הראשון בספרדית!!! (2018-19).
למידה 1: פתיחות לרעיונות.
שימו לב! רובו הגדול של הקורס התנהל אונליין!!! (כן, כן, אותו קורס מצפן המועבר בארץ, רק במתכונת שונה. זה האתגר: להעז לבחון וליישם מתכונת שונה של משהו מוכר).
הלכה למעשה, מדי שבוע, במשך שמונה חודשים, התקבצו כ-30 תלמידים/ות מרחבי אמריקה הלטינית אל חדר וירטואלי אחד, שבו עמלו, בהנחייתי (הספרדית… חחח), גם על התמרת חייהם האישיים, וגם על למידת אוצרות המצפן ותקשורת מקרבת כחלק מהכשרתם כמלווים-מאמנים-קואצ'-תראפיסטים.
וכל זה – בלי הלוקסוס של מנחות מלוות (שהן חלק בלתי נפרד מן הקורס בארץ מאז המחזור הראשון שלו – ואנחנו לקראת המחזור השביעי!) ובלי כל המטעמים הייחודיים השמורים למפגשים הפיזיים…
ותקצר היריעה מלפרוש את השינויים הכבירים שהם חוו שם, בקורס הזה. (כרגיל עם המצפן ותקשורת מקרבת) – בשלום הפנימי עם עצמם, בעוצמת הנוכחות החדשה שלהם/ן בעולם, ביכולתם לנהל את מערכות היחסים שלהם, בטיפול וליווי א/נשים, במה לא).
מה את אומרת, ארנינה… כל זה בלי שום מפגש פיזי? 
כן.
למרות ש – גילוי נאות ומשמח – היה גם מפגש פיזי. (כי אני עדיין מאמינה שאין תחליף למפגש האנושי פנים אל פנים).
היה ריטריט – אחד בלבד – בן שישה ימים (!), באמצע הקורס, שבו נפגשנו, תירגלנו, בכינו, צחקנו, התחבקנו (ושוב) כולנו, בעודנו צוללים אל נבכי הנפש (המשתאה), והעבר (המתגלה) והעתיד (המתהווה) של כולם, ומצטיידים באהבה עצומה, במבט אחר לגמרי על החיים ובכלים נדירים ליצירת טרנספורמציות בלתי-נתפשות.
מה עם מכסיקו? או! כאן היא נכנסת לתמונה.
את הריטריט של המצפן קיימנו במכסיקו. זאת היתה הנסיעה השנייה שלי בתוך פחות משנה למחוזות הלטיניים. (ואז גיליתי את קוסטה ריקה, וביקרתי גם בארגנטינה, אַל תשאלו…).
ואז התאהבתי מחדש. במכסיקו. כי הרגשתי, שוב, ממש בבית.
בשיחה עם מיקי, בניסיון להבין מה-הולך-פה (כי גם היא חוותה משהו דומה בביקורינו, וגם בביקורים נוספים שלה שם), הבנו, שבעצם, חלק נכבד מילדותנו עבר עלינו במחוזות דוברי ספרדית. והמפגש עם מכסיקו במיוחד (שממנה יש לנו זכרונות), היה כמו לחזור הביתה. ככה, פשוט.
לכן נסעתי שוב, ושוב, ולכן אני מעבירה עוד קורסים מקוונים בספרדית (אחד מהם ממש בימים אלו – על הורות), ולכן אני נוסעת לשם שוב בתחילת ספטמבר, ממש בקרוב (וגם לקובה, וגם לקליפורניה… בין היתר – ללמד "המצפן"!!!) ולכן חשבתי לנסוע לחצי-שנה. כדי לשהות במקום הזה לזמן ארוך יותר, להתמלא, לכתוב, ולפתח את קשריי והתאקלמותי ביבשת הלטינית.
ואז הגיעו החיים.
ואותתו לי שאני בעומס-יתר. ושכוחותיי הגיעו לקצה. ושנחוצה תנועה חדשה בחיי. של התכנסות, במקום התפזרות. של מיקוד במקום ריבוי. (כלומר, משהו שמאד מאתגר את הרב-תחומיות המוּלדת שלי).
והבנתי, שנסיעה למכסיקו עכשיו, עם כל הקסם והשינוי הנפלא שבדבר, תאלץ אותי למעשה לעבוד כפול, מן המרחקים, גם כדי לשמר את מה שבניתי בעמל כה רב כאן בארץ, וגם כדי לבנות ולהרחיב את תשתית העשייה שלי בְּיבשת שבעצם לא מכירה אותי…
והפור נפל. 
אני מבטלת (דוחה?) את המהלך שכה ציפיתי לו (ושהצד ההרפתקני שלי כבר ריחף בשחקים לקראתו…), בשם מהלך אחר, שנחוץ לחיי מסיבות עמוקות אחרות.
למידה 2: איך מקבלים/ות החלטה כל-כך משמעותית???
רק, ואך ורק, מתוך הקשבה עמוקה ובלתי-מתפשרת לכל הערוצים: המנטלי, הרגשי והגופני (וכמובן הרוחני, אבל נניח לו רגע).
כי המנטלי יגיד סיפורים מוכרים (וחשובים), על למה "נכון" שאסע עכשיו למשל. אמנם גם הוא, כמו כל חלקינו, נובע מתוך צרכים עמוקים שלנו, אבל הוא מוסווה לרוב באמונות עתיקות, שאולי כבר לא משרתות אותנו כרגע (שיושבות על "בסדר/לא-בסדר", "נכון/לא-נכון" וכאלו). אז בהתעקשות שלו על הנסיעה, הצרכים שה"מנטלי" ייצג מבחינתי הם – הכרה (בי) נתינה שלי (דרך מפגשיי עם אנשים) ומשמעות (מן העשייה שלי).
הרגשי ימשיך להתעלם מן העומס הנערם והולך במציאות שלי, זו שבה הקצוות שאני מנסה לאחוז בהם בו-זמנית הם כה רבים, שהחוטים כבר נקרעים… כלומר, הצד הרגשי חווה כמובן את העומס, אבל רוצה גם להמשיך להתרגש… (מן הריחות, השפה, השינוי). אז מה הצרכים שלו? הרפתקה, חידוש, חיבור (עם א/נשים), יצירה (מן הכתיבה – שהתכוונתי להתמסר אליה שם).
והגופני… (שכולו מחובר לנפשי…)? הוא דיבר את דברו הרבה יותר מפעם אחת. ולא הקשבתי לו. והפעם החלטתי כן להקשיב לו. כי, מה לעשות שגם הגוף שלי, כדרכם של גופי אנוש, זקוק להרפיה. להתייחסות חומלת. להקשבה.
והגופ-נפש הזה (בעזרתם האוהבת של כמה ממקורביי/מקורבותיי) אמר, שמבלי לוותר על הצרכים העמוקים שלי, אני חייבת (כן, הפעם זה כבר חייבת) לנוח. לא להעמיס, אלא להרפות. לאגור כוחות. שהלכה למעשה פירושו – להעמיק בשליחות המצפן בארץ. לכתוב בעודי כאן. לשלוח רק חוטים עדינים להמשך היצירה בחו"ל, וליצור עוד דרכים להשפעה המבורכת שכבר קיימת כאן.
כלומר – וזו הלמידה המשמעותית – מבלי לוותר על צרכים עמוקים (הכרה, נתינה, משמעות, יצירה, השפעה, ואפילו ריגוש), יש כאן שינוי באסטרטגיה (כלומר, להישאר בִּמקום לנסוע).
וכשאני מתחברת עמוקות לצרכים עצמם, בצד הצער הגדול על כל מה שהנסיעה התכוונה לתת לי, אני יכולה לראות, אחרי הכאב על ההחלטה לא-לנסוע, את הצרכים הגדולים והחיוניים שכמעט הזנחתי – במנוחה, התמקדות, בחירה (מחודשת).
ומכאן הערך הגדול שבלהישאר כאן, להתייצב, להרפות מאמצים, לאגור כוחות. וגם לקבל, לקבל, לא בעיקר לתת.
ואז לבחון מחדש, ממקום פנימי שקט וקשוב – פניי לאן.
זהו. סוף המונולוג. 
כמעט.
בא לי רק להגיד עוד, שזה לא פשוט.
שום החלטה היא לא פשוטה. תמיד כמעט נלווית אליה איזו תחושת ויתור או החמצה או משהו מהמשפחה הזאת.
אז מה בכל זאת איפשר ומאפשר מהלכים לא פשוטים בחיינו?
אומץ (שהוא גם המפתח הראשון של המצפן… תראו בסרטונים בהמשך…).
וחיפוש חומל, עמוק, אחר מה שלרוב נסתר מעינינו, הנחפזות להמשיך.
והסכמה להבין ולקבל, בתבונה שיודעת ושוכחת, ואז נזכרת שוב, כמה חשוב, כמה חשוב לסמוך על החיים ולהתמסר להם.
והכי חשוב (לפחות לפעמים…) – לא "לדעת", אלא לגלות. ולהסכים.
למה זה כל-כך מאתגר? כי מדובר בהיתקלות יומיומית בַּתודעה הרווחת, שנמצאת בתוכנו וסביבנו בכל מקום שבו אנחנו נמצאים/ות – בכל מפגש, בכל צעד, בכל מוצר, בכל מערכות היחסים שלנו, בכל מחשבה שחולפת בנו (בוודאי המחשבות השיפוטיות…).
ומכיוון שכך, כל עוד אנחנו מחויבים/ות לדרך הזאת (מתוך בחירה בלבד!), המוח והגוף והנפש שלנו נדרשים להתגייסות מחודשת בכל פעם שהאוטומטים שלנו יוצאים לפעולה.
(ולפעמים נבחר לא נאתגר את עצמנו! וגם זה חלק מלהיות אדם בתודעת החמלה…).
למידה 3: עכשיו תור החיים שלכם/ן… 
רוצים/ות יחד אתי – להעלות שאלות, לפתוח ספקות, להתבונן באומץ, להעז להרגיש?
ו… לגלות אמיתוֹת, לחוות חלופות, לפתוח לבבות, לקבל החלטות אחרות?
בואו לסמינר הקרוב. פשוט. חמישי, 29.8, 16:00-21:00.  (וכמובן לקורס עצמו… וגם על זה נדבר בסמינר…)
כל הפרטים כאן.
להתראות בתודעה החדשה…
ארנינה