הידעתם שאני עוד מעט מסיימת את הספר שלי…?

לא, אין לתאר את ההתרגשות שמלווה אותי בחודשים האחרונים, ובעיקר בשבועות האחרונים (והקרובים…).

אחרי שנים של היריון (שהיה כמעט סמוי גם מעינַי), של תשוקה מתגברת, של היסוסים אינסופיים, של תובנות מופלאות, של מחסומים עתיקים בצד ידיעה שזה חייב לקרות – ספר העיון הראשון שלי מתקרב לסיומו!!!

"מאחורי כל צרחה יש צורך" – הגרסה שלי לתקשורת מקרבת – קורם עור וגידים! ועוד בעברית! לא צריך לתרגם אותו! (כלומר, כן, אבל לאנגלית… ולספרדית… ולרוסית… ולערבית… טוב, לאט לאט…).

ועכשיו אצהיר קבל עם ועדה: בסוף יולי 2016 – הספר גמור!!! שמעתם/ן???

אז עוד לפני שאני יוצאת במסע גיוס ההמון, שיתמוך בהוצאתו לאור בהוצאת "מדיה 10" (כן, כבר יש חוזה!! הם רק מחכים לחומר…!), הבנתי היום שאני כבר לא מתאפקת, ובתוך ים העשייה המִֵציף שבו אני שרויה (צרות טובות, בעיקר), אקדיש גם פינת אהבה לספר הזה, ובכל שישי אשלוף פיסה מתוך הכתובים ואניח אותה כאן, לפניכם.

ככה זה גם יפסיק להישאר בחדרי-חדרים, כשאני נושקת לשעות-השחר הכהות, עיני זולגות מעייפות, וגופי מסרב לקום, וגם יהיה תמריץ בלתי-הפיך מבחינתי, אות-התחייבות חקוק, שהמלאכה אכן קרובה לקו הסיום ואני מְתחזקת כך את מחויבותי לעצמי (ולכם, אפילו).

אז הנה היא… הפיסה הראשונה…
אמא'לה… זה באמת חשוף שאפשר להשתגע… (לא כמו ספרי השירה שמחכים אחריו בתור, אבל בכל זאת…).

(מצוטט מתוך חטיבת הפרקים השנייה של הספר, "השיחה הלא-מדוברת")

"בתחילת דרכנו חווינו את האחר דרך חושינו וצרכינו, והגבנו אליו בהתאם, כלומר, כתגובה ישירה למידת המילוי או אי-המילוי של צרכינו. כך, למשל, אם בכינו כשאמא יצאה מן החדר, הבכי הזה היה ביטוי ישיר של מצוקה, שנולדה מתוך צורך כלשהו שלא התמלא באותו רגע – אולי מגע, או קרבה, או ביטחון. לא עלה בדעתנו אז לחשוב משהו כמו "איזו אמא אגואיסטית!", או "לא אכפת לה ממני". תודה לאל, עדיין לא הכרנו את הרעיונות האלו. בכינו כי חשנו משהו פנימי – חווינו פחד, או בדידות, או געגוע, לא כעס או טינה ולא רצון לנקום.

בָּהמשך, אחרי שנים שבהן הסובבים אותנו דיברו בשפת השיפוטים – בינם לבין עצמם או אלינו – ובמיוחד לאחר שהאשימו אותנו כשהם לא קיבלו מענה לצרכים שלהם ("חוצפנית", "עצלן"), למדנו שהדרך לבטא צרכים היא להאשים.

וכך, עם הזמן, בכל פעם שאיזשהו צורך שלנו לא התמלא, הדרך האוטומטית שבה למדנו לבטא אותו היתה האשמת האחר. וכשהאחר לא הגיב להאשמה שלנו בָּאופן שרצינו, למדנו להגביר את הכעס ואף לדרוש ממנו, ביתר עוצמה, שישנה לאלתָּר את התנהגותו, ואם גם זה לא מספיק, אז לא-פעם גם נעניש אותו כשהוא לא עושה זאת. בדיוק כפי שדרשו מאתנו והענישו אותנו. ("לכי עכשיו לחדר!", "אתה לא רואה טלוויזיה עד שלא תעשה שיעורים!", וגם "אתה עוד תראה ממני", או "הלילה אין סקס!").

(כדי לאפשר לכם בחירה, אני מזמינה לקרוא את ההמשך בבלוג, מה גם שהוא מתגעגע אלי אנושות מאז שבגדתי בו לטובת "המצפן").

וכך, בתוך הפְּנים הפצוע שלנו, אגרנו לא רק הר של שיפוטים על עצמנו, אלא הר נוסף של שיפוטים, דיאגנוזות, מסקנות ואמונות על האחרים סביבנו ובעיקר על איך הם אמורים להתנהג. וכל החומר המבעבע הזה המשיך להרחיק אותנו מן החיבור הטבעי לא רק אל עצמנו, אלא גם אל האחר. למדנו לראות אותו אך ורק דרך הפריזמה של המחשבות שלנו עליו, וכמעט אף פעם לא כפי שהוא חווה את עצמו.

בדיוק כפי שאמא או אבא שלנו, כשכינו אותנו "חוצפנית" או "עצלן", ביטאו למעשה דאגה שלהם, שנבעה מתוך צורך אדיר לתרום לנו, ולוודא שאנחנו פועלים בכיוון שיקדם אותנו בחיים, כך אנחנו שבים ומשחזרים את ההתנהלות האוטומטית, השיפוטית והמכאיבה הזאת כשאנחנו מכנים, למשל, את בן-זוגנו בכינוי כלשהו, כמו "אגואיסט". אנחנו מצמידים לַהתנהגות הלא-רצויה שֵם שיפוטי, שהוא למעשה המשמעות שאנחנו מייחסים לַמעשה שלהם מתוך החוויה שלנו.

ואולם הם, שָם, מן הצד שלהם, בדיוק כפי שאנחנו היינו פעם מול הורינו שלנו, חווים את הדברים אחרת לגמרי ממה שנדמה מן הזווית שלנו.

הבת ה"חוצפנית" לא חווה את עצמה, מבפנים, כמתחצפת. אין ספק שהיא חווה מצוקה, אולי עלבון ממשהו שאמא אמרה לה דקה לפני כן, אולי ייאוש מדברים שכבר נאמרו לה או עליה פעמים רבות לפני כן, אולי היא מרגישה חוסר-אונים נוראי מכך שאמא לא רואה אותה כפי שהיא היתה רוצה שייראו אותה, ואולי היא פשוט רוצה לנוח רגע מן המתחים שלה, ומכיוון שאינה יודעת לבטא זאת, היא פולטת "לא רוצה!" כשאמא מבקשת ממנה להכניס את הכלים למדיח.

כך או כך, מה שחשוב לנו להבין כאן הוא, שהחוויה שאנחנו חווים בתוכנו, בכל רגע נתון, איננה מה שהאחר מייחס לנו. לרוב היא שונה ממנה מאד, ולא פעם אפילו הפוכה.

למרבה הפלא, גם אצל האחר, שאותו שפטנו הרגע, קורה בדיוק אותו דבר: החוויה שהוא חווה בתוכו איננה מה שאנחנו מייחסים לו. קרוב לוודאי שהוא חווה משהו שונה מאד ממה שאנחנו ייחסנו לו, ולא פעם אפילו משהו הפוך במהותו לשיפוט שלנו.

המשך (איך ניגשים לדיאלוג עצמו) – בשבוע הבא…

ועד אז מה? 

ראשית, חשבו על הדברים… חושו אותם בגופכם. מדבר אליכם? (אולי לא, גם בסדר). אם כן – איפה פגש אתכם/ן?

ועד השבוע הבא – הנה מה שאפשר בעולם המעשה:

קורס יסודות התקשורת המקרבת, "לגעת במלים", במרכז, בהנחייתה של הילה דוד, נפתח אמנם אתמול (בצהלה רבתי), אבל אפשר עדיין להצטרף לפני השיעור השני.

קורס יסודות התקשורת המקרבת, "לגעת במלים", בצפון, בהנחייתי – עומד להיפתח בעוד שבוע בדיוק!! מקום מיוחד מעלה-צבייה, מתכונת מיוחדת (שני סופי-שבוע), מחיר מיוחד (אי אפשר לגלות). פרטים אצל מור (בטלפון 050-7444029), שמארגנת הכל בתשוקה עצומה.

ואם לא יושב לכם טוב עכשיו להיכנס למחויבות של קורס שלם – יש גם "רק" יום אחד, מרגש, פותח-לבבות, משנה-תפישה – ה-סמינר האגדי שלנו, "מאחורי המסיכה", מחזור 2, במיוחד בשביל כל מי שהחמיצו את החוויה הכבירה של הראשון.

ו – דיר-בלאק, ההרשמה בעיצומה, אל תחכו לרגע האחרון. (במיוחד אם אתם כן רוצים קורס, והוא דווקא "המצפן" ולא תקשורת מקרבת. הסמינר הזה הוא שער הכניסה אליו!).

כך או כך, שבת שלום! (וכתבו לי! אני כתבתי לכם…)
בהתרגשות
ארנינה