למה כרתתי הבוקר פיסת-ענף מעץ רחובי ומה עשיתי איתה (או: באיזה עולם אני, את/ה, אנחנו – רוצים לחיות?)

אז באמת, למה כרתתי הבוקר פיסת ענף מעץ רחובי ומה עשיתי איתה?

כי…

כשאני הולכת ברחוב (כי הצלחתי להוציא את עצמי להליכה, איזה כיף!)…
ורואה (שוב) קרעי צואה כלביים על המדרכה…
ועולה בתוכי (שוב) קללה כואבת על בעלי/ות הכלבים (ועל מצב חוסר-האכפתיות בכלל) –
הגוף שלי מתכווץ.

אבל…

בכל פעם, בַּמצבים האלו ודומיהם, כשאני נזכרת (וזה קורה הרבה, תודה לאל!) בַּשאלה הפנימית הגדולה = באיזה עולם אני רוצה לחיות –
.אני מתמלאת כוח פנימי. והגוף שלי מתרחב. למרות המצב

כי אני יודעת שיש לי, ממש ברגע זה, אפשרות להחליט על הצעד הבא שלי באופן מודע. ובכך להשפיע על מצב העולם שבו אני רוצה לחיות.

כלומר, כיוון שהעולם (בדמות בעלי/אשתי, הילדים שלי, הבוס/ית, הקולגות, הפקידים/ות, המורות/ים, ראשי הממשל, מצב האקלים… הכל!) לא שלח הודעה שהוא עומד להשתנות (אולי אפילו ההיפך…), האחריות לשינוי המצב, ובוודאי לשינוי החוויה שלי, ממש ברגע זה, נמצאת בידיי.

אם אבחר בה, כמובן.

ואני בוחרת בה. (כשאני מסוגלת…). 

ועושה מעשה.

לכן, גם הבוקר, אחרי התגובה האוטומטית-מתעצבנת המהירה, עצרתי, חתכתי לעצמי פיסת-ענף, ובעזרת העלים הדפתי-הרחקתי את הגללים אל מעבר לגדר השבורה של החצר הפינתית העזובה שבדיוק היתה שם, השלכתי לשם גם את הענף הקטוע, והמשכתי ללכת.

למה אני מספרת לכם/ן את זה?

כי במצב העניינים הנוכחי, שבו רובנו הולכים רוב היום בעיניים כבויות, מותשים מן המירוץ, ומן המאמץ הסיזיפי להביא פרנסה לבָתֵינו, ומן האכזבה המתמשכת מן המצב, המערכת, המערכות, הכל, ומן הבדידות הנכפית עלינו בשל המאמץ האדיר "להיות בסדר", "להצליח", "להשיג" (שגורם לנו להסתיר חלקים עצומים מן האני המלא שלנו, שהם כאילו "מכוערים"), שכחנו את האכפתיות ההדדית, את הדאגה האמתית אלו לאלו (וגם לעצמנו!), ובעיקר את המשאבים העצומים שיש לנו, כל אחת ואחד מאתנו, מתחת לערימות השחיקה.

אז אני רוצה לתת לכם/ן השראה.

השראה נטולת יהירות כלשהי – אם כבר אז יש בה שמחה, ולעתים גאווה פשוטה כזאת, כשמצליח לי למרות הקושי – כי לא תמיד מצליח!.

השראה שכוונתה לחלוק איתכם/ן משהו מן האופן שבו בחרתי לחיות, ואולי להיות בכך עידוד, תמריץ, מנוע – ולו לחלק מכם/ן – לחבור אלי (ואל מי שכבר בחרו בה), לדרך שאותה אני מפלסת לעצמי ולאחרים/ות מזה כמה עשרות שנים (למרות ובזכות האתגרים…).

אז כן, גם אני ישֵנה ממש גרוע בלילות (כל חיי), גם אני קמה לאותו מירוץ מַתיש, גם אני חוששת לא-פעם מה יהיה (במיוחד בגילי…), גם אני תוהה עד מתי יימשך המצב ככה, גם אני רוצה עולם טוב יותר לכל יושביו.

העניין הוא, שאני לקחתי על עצמי שליחות. כלומר, השליחות בחרה בי לפני המון שנים, עוד לפני שבכלל ידעתי שכך מכנים זאת, ובמהלך חיי קיבלה ומקבלת כל פעם פנים נוספות.

וברגע זה ממש, לפני שאני מספרת לכם/ן על המרכיב שהוא אולי המרכזי ביותר בשליחות הזאת, מרכיב שבו כל אחת ואחד מאתנו יכול לבחור, אני רוצה, כחלק בלתי-נפרד מן השליחות הזאת, להזמין אתכם לאחת הפעילויות שלנו במיתרים, בדיוק מפני שהן פותחות לכל-כך הרבה א/נשים מרחבים של נשימה ופעולה ובחירה, שמאפשרים ליותר ויותר א/נשים להוליד בחירות חדשות מעין אלו יותר ויותר ויותר ויותר…

אז הנה לפניכם/ן חלק ממאגר המרחבים יוצרי-הקסם שלנו (לתחילת שנת-הלימודים…).

1). 

תחילה אומר, שקורס "המצפן" – ספינת-הדגל המופלאה שלנו – יוצא לדרך בעוד 4 ימים, ב-20.11.19, כך שאני רק משתפת אתכם/ן בהתרגשות עליו, פשוט מתוך הידיעה על מה עומד להתרחש בחייהם/ן של מי שבחרו להצטרף אליו השנה. לא מדמיינת לעצמי שמישהו/י יקים את עצמו בריצה, כדי להספיק עוד להירשם אליו… (למרות שאין לדעת… כבר היו דברים מעולם… לא אשכח איך בחצות הלילה, לפני כמה שנים, כלומר, 8 שעות לפני תחילתו של אחד הקורסים הגדולים האלו, התקשרה אלינו מישהי ו… נרשמה!!!).

אז – אם בכל זאת רוצים/ות לקרוא את כל המידע על קורס-הקסם המצפני, תמצאו אותו כאן>>>

2).

במבט שפוי, יש כרגע ערוץ אחד מרכזי שאפשר ורצוי (ומומלץ וכדאי…) להצטרף אליו, הלוא הוא הקורס "לגעת במלים" – (י)סודות התקשורת המקרבת", שאת כל הפרטים עליו תמצאו כאן>>> (והוא נפתח ב-6.1.20).

ושמפגש-המבוא (הקרוב, והכמעט-מלא) לקראתו, "למה לי תקשורת מקרבת?" מתקיים ביום חמישי הקרוב – 21.11.19, כל הפרטים כאן>>>

אין דרך לתאר את הטרנספורמציה המרגשת שאנשים חווים בעקבות הידע משנה-החיים הזה, שלומדים וחווים בקורסים שלנו (ואני לא רק משוחדת :-))

ומכאן – חוזרת לאותו מרכיב מרכזי בשליחות שלקחתי על עצמי לפני שנים…

נטילת אחריות מודעת. 

כלומר, להחליט לנקוט צעד כלשהו, לעשות משהו – קטן או גדול, במחשבה, בדיבור או במעשה – שיוציא אותנו מן השהייה הפסיבית במצב הנתון (שאיננו נעים), גם אם מה שהייתי רוצה יותר מכל הוא, שמישהו אחר ("האשם" במצב…) הוא זה שישתנה, או לכל הפחת יעשה את "הצעד הראשון".

כדי להיזכר, כל פעם מחדש, בַּיכולת המוּלדת שיש לי – ללקיחת אחריות, לבחירה חופשית ולנקיטת צעדים מודעים, אני נעזרת בשאלה הענקית, הפשוטה והמהפכנית הזאת:

באיזה עולם אני רוצה לחיות?
(שאלה שאני מזמינה את כל תלמידיי, תלמידותי, מטופליי, חבריי, חברותיי לשאול את עצמם).

ובַנשימה הבאה (שחיוני לקחת גם אותה באופן מודע…) אני שואלת את עצמי  – מה אני יכולה לעשות, ברגע זה, במצב הזה, עם האדם הזה, כדי להנכיח, ולו במעט, משהו מן העולם שבו הייתי רוצה לחיות.

אז אם אני רוצה עולם שבו…
א/נשים רואים אלו את אלו… לוקחים בחשבון את השפעת מעשיהם על אחרים… מתכווננים להבין… מקשיבים בלב סקרן… מדברים בכנות… מכירים בדברים שעשו – בלי אשמה… מבקשים – בלי לצפות…

אני מתגברת (יותר ויותר פעמים) על הכמיהה שמישהו אחר ישתנה (ברגע זה…), או יפעל אחרת (ברגע זה…), ועושָה מעשה.

יכולתי, כמובן, להשאיר את הגללים ברחוב במקומם (כפי שעושים/ות רוב הולכי והולכות הרגל, במר ייאושם הקבוע), או – להשאיר את קופסת הקרטון שעפה לכביש – בכביש, או לא להחליף את גליל-הנייר בשירותים בבית-הקפה, או לא להרים את הכוס הריקה שמתגלגת ברוח בשֹדרה… מספיק דוגמאות?

וכמובן, כשמדובר בתקשורת מילולית – אני יכולה להמשיך לדרוש, או להתעלם, או להרים את קולי, או לוותר, ולמרות שכואב לי בגוף – לדבר אל ילדיי כמו שדיברו אליי, וכך להמשיך ואף להנחיל לעוד כמה דורות את משחק ה"בסדר/לא-בסדר" המכאיב, המכלה אותנו ללא הרף.

וכמובן שזה קורה לי לפעמים. כי גם אני נולדתי לתוך החברה הזאת, לתודעה הזאת.

אבל.

בפנים, בתוך לבי, בחרתי אחרת.
לכן, כשאני בערנות תודעתית, ויש לי גישה למשאבים הפנימיים שלי, ואם מופיעה בתוכי קללה, אני נותנת לה לרגע מקום – כי אני מבינה שהיא, למעשה, נהמת-אֵבל על המצב – ואז מתגייסת לעשות משהו כדי לשנותו.

והרבה מאד פעמים יוצא, שהמעשה הזה מכוון גם (או רק) לאחרים, שיגיעו לכאן אחריי. שבזכות המעשה הקטן שלי (גם אם לא יהיה להם מושג שהוא נעשָה) – לא ידרכו על הצואה, לא יצטרכו לעקוף את הקרטון ולסכן את חייהם או חיי אחרים, לא יתעצבנו מזה שאין נייר-טואלט בגליל, לא יבעטו בכוס הזרוקה, ועוד מלאן ת'לפים דוגמאות כאלו.

וגם – כשאני מחייכת לשומר החמוץ בכניסה, אני מזכירה לו (ולי) שגם הוא בן-אדם, כשאני לא מתווכחת עם בן-זוגי, אני מכניסה חמלה ליחסינו (ואולי מקלה עליו את ההתמודדות עם שאר צרות היום), כשאני לא דורשת מילדתי לסדר את החדר / לעשות שיעורים / להתקלח עכשיו (!) / לדבר אליי יפה (חחח…), אלא הרבה יותר פעמים מבקשת ממנה ושואלת (מהלב) מה היא כן רוצה ויכולה לעשות, אני תורמת, באותו רגע, לאמון שלה בי, על כך שאני רואה אותה ולוקחת אותה בחשבון, ולאמון שלה בחיים – שיש אפשרות לחיות בְּעולם שבו לא כל הזמן מישהו חושב שהיא לא-בסדר ונוזף בה ו/או אומר לה שהיא "חייבת" לעשות משהו, וברגע זה.

והחדשות הטובות?

כל מה שנחוץ כדי לממש את דרך-החיים הזאת, כבר קיים בתוכנו… מה שנחוץ כדי להוציא אותה לפועל הוא –
להיזכר ביכולתנו לעשות קסמים פשוטים כאלו…
ולבצע אותם…

כלומר, לשאול את עצמי את השאלה "באיזה עולם אני רוצה לחיות?" ואז לעשות מעשה כדי ליצור את העולם הזה כאן ועכשיו!

ואם מתקשים? ואם לא מצליחים לעשות את המהלך הפשוט-מורכב הזה לבד?
או אז הצעד הבא, שאני מאמינה שיעזור לכם/ן לממש את השינוי בעולמכם/ן, הוא לקבל הדרכה מא/נשים שכבר יצאו לדרך הזאת, כדי שהם יעזרו לכם/ן להיזכר איך לעשות זאת (ולפעמים ממש כדי ללמוד בעזרתם את מה שלא לימדו אותנו על קסם השינוי האפשרי)…

וכמובן, לקבל תמיכה לאורך הדרך, כי היא לא סלולה…

ולכן ההזמנה העמוקה הזאת אלינו, כי את כל זה עושים ועושות במיתרים…! בקורסים, בסדנאות, בריטריטים, בליווי פרטני, בגישור זוגי או משפחתי, בספרים, בהדרכות אונליין (בארץ, בחו"ל…), בהוויה שלנו… ולשמחת כולנו, ההדים על המהפכות הקטנות והענקיות שהלמידה הנדירה הזאת מחוללת, לא חדלים להגיע, מכל קצוות תבל.

מה שנותר לכם/ן הוא… לבחור להצטרף אלינו.

אז בשם האפשרות האדירה הזאת לחיות אחרת, בשבילי ובשביל אחרים, הנחתי כאן לפניכם/ן, שוב, את ההזמנה העמוקה להצטרף אלינו לַלמידה משנת-החיים שמתרחשת אצלנו.

עצרו רגע. בבקשה. 

קחו נשימה. לא ענקית, אלא פשוטה, כזו שעוקבת אחר החמצן הנכנס (= החיים זורמים אל תוכנו) ודו תחמוצת-הפחמן נפלטת (נפרדים מאוטומטים ומְפַנים מקום לעוד חיים…).

כמובן שתוכלו לסגור את המסר עכשיו, כי אין לכם כוח ל"שיווק" או "פרסום".

אבל אני מזמינה אתכם/ן למהלך אחר הפעם.

להישאר כאן עוד רגע.
להיכנס לקישורים ולקרוא על הקורסים. ועל חוויות של מי שעברו אותם.
כדי להתמלא השראה, ותחושת סיכוי, ואמון, ותקווה.
רק מלדעת שיש מקום בעולם, שבו השאלה "באיזה עולם אני רוצה לחיות" היא שאלה מעשית.

וגם אם לא תצטרפו אלינו הפעם לשום סדנה או קורס – התחילו להתאמן על השאלה האינסופית "באיזה עולם אני רוצה לחיות?".
שוב ושוב ושוב ושוב…

זהו להפעם, קהילה יקרה…
מחכות לכם/ן בהתרגשות בדרך ליצירת העולם שכולנו רוצים/ות לחיות בו…

ארנינה וצוות מיתרים