איך לנהל אחרת לגמרי את משאבי האנרגיה ביחסים שלנו

כן, אפשר לצאת מן הסבל של להיות "מובנת מאליה" – ולסבול פחות ביחסים

הפעם אני רוצה לתת לך זווית חדשה להסתכלות על מה שכולנו מכירים, ולא ממש יודעים איך לצאת ממנו: כמויות האנרגיה האדירות, שמערכות-היחסים שלנו שואבות מאתנו.

לא משנה באיזו מערכת-יחסים מדובר – עם בן או בת-הזוג, עם חבר/ה, בעבודה, עם ההורים שלנו (…) וכמובן – עם הילדים. מה שקורה לכולנו שם הוא אחד משני התסריטים הקבועים הללו:

אנחנו מתכוונים למשהו אחד ← הם מבינים משהו אחר ← אנחנו מגיבים באכזבה (כי ציפינו שיבינו אותנו) ← הם מגיבים בכעס (כי גם להם יש ציפיות…) ←  אנחנו משתגעים מחוסר-האונים על הפספוס הטפשי (לכאורה) ומגיבים בכעס ← הם יוצאים מדעתם.

או התסריט ההפוך: הם פונים אלינו, רוצים לשתף אותנו במשהו ←  אנחנו לא פנויים להקשיב כרגע ← הם לא מבחינים וממשיכים עם שלהם ← אנחנו (מרוב אכפתיות, או רצון לא לפגוע, או פחד שלא יאהבו אותנו) מוותרים על עצמנו ומקשיבים להם מֵעבר לגבול הנוחות שלנו ← הפיצוץ לא מאחר לבוא.

למה זה קורה? 

שני מנגנונים בסיסיים הם שמקלקלים לנו את רוב המצבים האלו, ברוב מערכות היחסים. ואחרי שאציג אותם – אציע גם מה אפשר לעשות כדי לרפא את שני מוקדי-הסבל האלו.

א.      ניהול התקשורת והיחסים דרך 'המובן מאליו' – כולל כל הציפיות שמתלוות אליו (משני הצדדים).
ב.      חוסר-ידע איך לעמוד על שלנו.

 א.      ניהול היחסים דרך המובן מאליו

להיות מובנת מאליה הוא חוויה, שאף אחד ואחת מאתנו לא אוהבים להימצא בה. למה? כי מעצם היותי אדם אכפתי – כאמא, אבא, בת-זוג, חבר, בת, עמית לעבודה – אני עושה דברים למען אחרים. ואני עושה אותם לא כדי לקבל תודה, הכרה, הערכה, או גמול, אלא כי אני רוצה ואוהבת לעשות אותם. אבל כשביטויי ההערכה והתודה לא מגיעים, אני חשה אכזבה ואפילו כאב. כי בצד הסיפוק מעצם הנתינה, יש בי עוד חלק, שחשוב לו גם לדעת, שאני משמעותית.

כך, למשל, כשאני אומרת "בואו לאכול", יש לי שם ציפיה, לרוב לא-מודעת וגם לא-מדוברת, שתהיה גם הכרה בזה, שהארוחה לא נוצרה מעצמה. וכשההכרה לא מגיעה – החוויה שלי היא, שאני נלקחת כמובנת מאליה. וזה כואב. שוב ושוב. ושואב אנרגיה.

אז מה לעשות כדי לסבול פחות?

לעשות "סוויץ'" פנימי, קודם-כל בָּאופן שבו אני מסתכלת על המצב ואז – באופן שבו אני מדברת ומקשיבה לאחרים.

בתוכי (עם עצמי)
אני לוקחת אחריות על הציפיות הלא-מודעות שלי.

מה זה אומר?
שאני עושה הבחנה והפרדה בין הציפיות שלי לבין הצרכים שלי.
הציפיות הלא-מודעות שלי אומרות, ש"הם" "חייבים" למלא את הצרכים שלי, כי הם בן-הזוג שלי, או הילדים שלי, או חברה שלי וכו'. ואילו הצרכים שלי קיימים בתוכי בלי קשר לאדם מסוים. אלו צרכים אנושיים, שחשובים לי מעצם היותי אדם בתוך מערכת-יחסים, כמו – הכרה, הערכה, שיתוף-פעולה, נעימות, משמעות ורבים אחרים.

עם האחרים
במקום לצפות ולדרוש מהם למלא את צרכיי, אני מדברת על הצרכים ועל הציפיות שלי, שואלת ומקשיבה לצרכים שלהם ואז מבקשת מהם בקשות.

מה זה אומר?
1. שאני קודם-כל שואלת את עצמי מה חשוב לי בסיטואציה.
2. ואז אני שואלת את עצמי (בלב פתוח) – מה יכול להיות שחשוב להם בסיטואציה (ככה אני לומדת לראות אותם עם פחות כעס, ומבזבזת הרבה פחות אנרגיה).
3. ואז אני מדברת איתם – על זה בדיוק. אני מדברת על הצרכים שלי ושואלת על הצרכים שלהם, ולא על מה הם חייבים לעשות, או מה הם עשו לא-בסדר.
4. אחרי שאמרתי את הצרכים שלי והקשבתי לשלהם – אני מבקשת בבהירות מה הם יכולים לעשות, שיעזור לי לענות על הצרכים שעליהם דיברתי.

הפֶּלא הוא, שכשזה לא מגיע כציפייה מובנת-מאליה – אנשים שמחים להיענות לבקשות שלנו. נכון, אני מוותרת על הציפייה העתיקה (והאשלייתית), שיבינו אותי בלי שאצטרך להסביר, אבל זה גם חוסך הרבה שעות של סבל וגם מגדיל בהמון את הסיכויים, שהצרכים שלי באמת יתמלאו… 🙂

 ב.     חוסר-הידע איך לעמוד על שלנו

לכאורה קל לחשוב, ש'לא לדעת לעמוד על שלנו' פירושו ויתור, חולשה וכיוצא באלו, כי אנחנו למעשה אומרים "כן" גם כשלא מתכוונים לזה. אז זהו, שזה רק חלק אחד של התמונה, שבו אסרטיביות היא לא חלק מאתנו והתוצאה היא שאנחנו מוותרים.

אבל יש היבט נוסף למנגנון הזה, והוא קורה כשאנחנו מבלבלים בין אסרטיביות לבין אגרסיביות. אנחנו כבר ערים לרעיון, של לא להגיד 'כן' כשאנחנו לא מתכוונים לכך, אבל אנחנו עושים זאת בדרך אגרסיבית, כלומר, מתעקשים, עושים "דווקא", או "סתם" נלחמים.
בכל מקרה, התוצאה בשני התסריטים האלו היא מפח-נפש. או שאני מאשימה את השני, ותולה בו את כל האחריות למצב העניינים בינינו, ואז כועסת עליו עוד יותר, או שאני מאשימה את עצמי וכועסת עליו ועליי עוד יותר… בכל אחד מן המקרים האלו, גם אני וגם הצד השני – לא מקבלים מה שהיינו רוצים, ובוודאי לא באנרגיה ובמצב-הרוח שהיינו מעדיפים.

אז מה לעשות כדי ללמוד לעמוד על שלי?

בתוכי
1. אני מקבלת החלטה שאני יוצאת מן המנגנון הזה. ההחלטה הזאת, בפני עצמה, היא לא מובנת מאליה, כי כל שינוי דורש מאתנו הסכמה לעבור דרך מחסום הפחד שלנו מפני הלא-ידוע.
2. אני מתאמנת בדמיוני בַּשינוי הזה. כלומר: אני מדמיינת את עצמי בסיטואציות שבהן מבקשים ממני משהו – ואני אומרת 'לא' בלי להתקפל ובלי לצעוק. והאימון הדמיוני הזה כולל את זה, שאני מתכוננת לא להיבהל מן התגובות האפשריות.
לָמה חשובה ההתכוננות המסוימת הזאת? כי במיוחד בתחילת הדרך, כשאני אתחיל לפעול אחרת ממה ש'הם' רגילים – יש סיכוי גבוה, שהם יתנגדו לשינוי. למשל, אם הם רגילים, שאני שותקת על הכל – הם לא יבינו מאיפה זה נפל עליהם, כשפתאום אתחיל לדבר, ועוד אגיד 'לא'.
3. אז מה שיעזור לי כאן לחסוך הרבה אנרגיה של סבל מעצמי הוא לומר לעצמי, כתזכורת מתמדת, שזה ש'הם' יתנגדו לשינוי שלי, זה לא אומר שהם לא אוהבים אותי, או שאני לא-בסדר. זה אומר, שגם הם צריכים זמן כדי להסתגל לַחידוש הזה ביחסים, במיוחד אם הוא כרוך ב"הרעת תנאים" מבחינתם… (= אני מפסיק/ה לעשות כל מה שמבקשים או דורשים ממני).

עם האחרים:
אני אתחיל להגיד 'לא' בקול רם. אבל לא כהכרזת מלחמה, אלא – אני אשתף אותם בזה, שיש סיבה שבגללה אני אומרת לא, והיא – שיש משהו שאני מעדיפה להגיד לו 'כן'.
אולי הכי חשוב מהכל הוא, שאני לא אגיד את ה'לא' החדש הזה באופן פתאומי, אלא בשיחה יזומה, שמוקדשת להבנה הדדית של הצרכים של שנינו.

רוב הסיכויים, שבגלל שה'לא' שלי אכן חדש ביחסים, הצד השני יהיה מופתע ואולי אפילו מאוכזב עד כועס (במיוחד אם עד עכשיו אמרתי 'כן' על כל דבר…). אז אני אקשיב גם לאכזבה שלו, ואהיה אליה (ואליו…) אמפתית, במקום להיעלב או לתקוף. כי הרי גם לו יש המון "מובן מאליו" כלפיי…  וגם הוא זקוק לבהירות, כדי שיוכל, ביחד אתי, לעשות את המעבר מציפיות לא-מדוברות – לצרכים ובקשות, ששנינו מדברים ומקשיבים להם ביחד.

זוכר/ת את האזהרה מן הפעם הקודמת?

כשלומדים איך לעשות את השינוי הזה – הוא חוסך הרבה שנים של אנרגיה מבוזבזת…  

הנה חלק ב' של האזהרה:
זה ממכר…!!! כי כשמיישמים את הפעולות – זה עושה כזה שינוי ביחסים, שרוצים עוד ועוד…
(ולכן מגיעים בסוף למרכז מיתרים, כדי ללמוד עוד ועוד על האוצר הענק של הדרך מקרבת… :-))

בהצלחה ולהתראות!
ארנינה