זהירות! חומר כבד.
לא יודעת מה איתך, אבל אני ממש לא נשאבת לסיפור הזה (של ייחרב-כן-או-לא). הוא מרתק אותי – כן (כתופעה חברתית), הוא משעשע – כן, מסקרן – אולי, מפחיד (אותי) – ממש לא. כי אם יקרה משהו קטסטרופלי – או שאהיה כאן, או שלא, ממילא אין לי שום שליטה על זה. אבל אם המשמעות של חורבן העולם היא, שזהו חורבן העולם-כפי-שהכרתי-אותו – אני בִּפנים!!!
למה? כי העולם הישן, זה שאני ממש אשמח אם ייחרב, כולל את כל התפישות, האמונות ודרכי ההתנהלות האוטומטיות שלי (ושל כולנו…), שכמעט ללא יוצא-מהכלל, נובעות מפחד ועושות – או עשו לי רע בחיים. אז מצידי – שיילכו!
אבל גם אם לא יקרה מאומה, או יקרה משהו "רע" – עדיין יש לי נכס נדיר, מעצם היותי בת-אדם, שלא תלוי במצב העולם (שגם ככה לא במצב נפלא, מה שלא יהיה) והוא, שבכל רגע אני יכולה לבחור איך לחיות. אני יכולה להחליט איזו חוויה אני רוצה שתהיה לי – בכל אירוע, בכל מצב, לא משנה כמה הוא נורא.
בכל מקרה, לפני שאת/ה נבהל/ת מן הרעיון הלכאורה-מנוכר הזה, אני רוצה לומר 4 דברים:
א. אני לא מתכוונת לומר, שאני – או את/ה – אמורים מייד להרגיש טוב בכל מצב! כלומר, לפעמים אני מרגישה רע (מבואסת, מתוסכלת, מעוצבנת, פוחדת, כועסת, כל אלו). ואז הבחירה המודעת, מבחינתי, היא לתת לעצמי להרגיש מה שאני מרגישה – בלי אשמה ובלי בושה!
ב. אני מזמינה אותך להתלוות אליי בְּמסלול, שקודם-כל יבהיר לְמה כוונתי – ואחר-כך יאפשר לך לראות, איך גם את/ה יכול/ה להקל על עצמך את הסבל המוּכָּר, בכך שתכניס/י הרבה יותר מודעות ובחירה לחייך.
ג. אם את/ה סקרן/ית לשמוע עוד ולחוות את תפישת-העולם המשחררת הזאת במפגש אישי אתי – את/ה מוזמנ/ת כבר עכשיו להירשם לבוקר ההיכרות הקרוב שלנו, "למה לי תקשורת מקרבת", שיתקיים ב-28 בחודש זה! לפרטים ולהרשמה לחצו כאן.
ד. בגלל שיצא לי משהו ארוך, אז הרשומה הזאת תישלח ב-2 חלקים (שגם הם לא קצרים במיוחד…). וכדי להקל עוד יותר, הנה תמצית הדברים, למקרה שרוצים להמשיך לשכב עם הרגליים למעלה… והגִרסה הארוכה – בהמשך. למיטיבי-לכת… 🙂
תמצית הסוגיות
- אז מי מחליט עלי? נדמה שזה המוח החושב. אבל. זוהי אמת חלקית בלבד…
- איך לצאת מהלופ הנשלט הזה? לבחור – באופן מודע.
- איך למנוע את הנפילה המוכרת לבור האשמה? לקבל את עצמי, את מה שיש, את האחרים. (קל להגיד…)
- אפשר להגיע למקום הזה, כל פעם יותר ויותר. יש לי כלים, דרכים והצעות איך לעשות זאת, שמאד עזרו ועוזרים לי ולרבים אחרים. אזכיר אותם במהלך הכתיבה – ושוב בסוף, כי אני רוצה להזמין גם אותך להכיר, לחוות אותם ולהיעזר בהם.
אז מי מחליט עליי?
נתחיל בזה, שהמוח הקדום שלי, הלא-מודע, המהיר, החייתי, מתפקד 24 שעות ביממה כדי לשמור אותי בחיים. הוא מנהל את כל הפעולות הלא-רצוניות (תודה לאל…) ומפקח על כל מה שחיוני להישרדותי, כולל הפעלת הרגשות הבסיסיים, כמו פחד וכעס, בעתות סכנה.
כחלק מן המנגנון ההישרדותי הזה הוא מגייס לעזרתו את המוח החושב שלי (הקורטקס), שעסוק 24 שעות ביממה בלארגן ולקטלג את המידע האינסופי שסביבי ובתוכי, וב"לדעת" מה "נכון" ומהו "כישלון", מה "בטוח" ומה "מסוכן". כל זה – כדי שאוכל להתנהל במקסימום ביטחון בתוך הכאוס האינסופי של החיים. הוא זה שאומר לי, שאי אפשר לסמוך על אנשים, או שהילדה שלי חוצפנית ושאני חייבת לחנך אותה, או שהוא מספר לי מה הדרך היחידה לנהל את העובדים שלי, כדי שיידעו מי פה הבוס, או איך אשתי צריכה לדבר אליי, וכמובן – איך ומי צריך להנהיג את המדינה.
כחלק ממערך ההגנה שלו, הוא למד להשתמש בַּרגשות הקדמוניים שלי באופן אלים למדי:
- בַּפַּחד הוא משתמש בכך, שהוא לכאורה יודע את כל מה שעתיד לקרות – לי, לכם, למדינה, לאנושות כולה, בלה בלה. כדי לאשש את הידיעה על העתיד – הוא מקיש מן העבר. ובהעדר הוכחות על עתיד אפשרי טוב יותר, הוא ממשיך לספר לי, כבר כמה אלפי דורות, אותם סיפורים. כך, למשל, הוא יצדיק יחס קשוח אל בתי "החוצפנית": אם לא אחנך אותה עכשיו ולא אציב לה גבולות – היא לא תדע איך להסתדר כשתהיה גדולה, ואוי ואבוי מה שיהיה. לכן, הצבת-גבולות-מתוך-שימוש-בכוח-הסַמְכוּת היא כל-כך פופולרית. כי מי רוצה שבתו תהיה בלתי-אהודה???
- בַּכַּעס הוא משתמש כל פעם שמשהו לא הולך לפי מה שהוא "יודע" ש"צריך". כלומר, הוא מחליט מי מתנהג בסדר, ובעיקר מי לא, ואומר לי איך אני אמורה להגיב בהתאם, כדי להעמיד את כל העולם ואשתו על מקומם. נו, ברור, הוא צריך להחזיר את הכל ל"סדר", כדי לסלק את הפחד…
ומי סובל במצב הזה? כולנו.
העולם (= בן-זוגי, הילדים שלי, הילדים שלו, הקולגות, החברה הקרובה, הפקידה בבנק, ביבי…) סובל, כי הוא חוטף ממני מהלומות (מילוליות ברובן, אך מכאיבות בכל מקרה). למה? כי בשם זה, שאני יודעת שהוא התנהג "לא-בסדר", אני מראה לו היטב כמה הוא לא בסדר וכמה אני כועסת. כלומר, אני תוקעת מבטים, מאשימה, שופטת, מענישה, שוב מחנכת אותו…
התוצאה?
ה"עולם" הזה מתרחק ממני, כי אני ממש לא נחמדה כשאני מגיבה ככה.
אני עצמי – סובלת פעמיים. קודם-כל, מעצם הכעס. כי כשאני כועסת, הגוף שלי לא מרגיש עם זה ממש נפלא. כלומר, בהתחלה זה משחרר ואולי יוצר הקלה רגעית, מעצם הפורקן, אבל מיד אחרי כן אני כמעט תמיד מגלה, שאני לבד. כי אני אולי "צודקת" – אבל אף אחד לא רוצה להיות אתי. באופן פרדוכסלי, ובכלל בלי שהתכוונתי לכך מלכתחילה, אני הופכת לקורבן של הכעס שלי. כי הוא מרחיק ממני אנשים.
התוצאה?
או שאני לא מקבלת מה שאני רוצה, כי הם מתמרדים נגדי, או שאני משיגה את רצוני במחיר כבד ביותר, כי "העולם" יעשה את מה שאני דורשת – אבל מתוך פחד, אשמה, או בושה ויצבור מרירות גוברת כלפיי.
- בַּאשמה ובבושה המוח החכם שלי משתמש "חופשי": זוהי המחלקה, שבעזרתה הוא משתלט על חיי ועושה בהם שַמּוֹת – מחלקת השיפוטים העצמיים. כמו שהוא למד לעשות סדר בכאוס האנושי בעזרת קיטלוגים, שיפוטים ועונשים – או פרסים, כך הוא עושה גם לי עצמי. הוא יודע ב-ד-י-ו-ק איך אני "אמורה" לפעול, מה הייתי אמורה כבר להשיג בחיים כשאני בת כך וכך, איך אני צריכה להתנהג בתור אשה (או גבר) / בת / אם / רעיה / חברה / עובדת… ואז, אם לדעתו אני "לא-בסדר", הוא מפעיל אצלי טונות של אשמה או בושה, שכמובן אמורות ללמד אותי לקח.
התוצאה?
כאילו שלא הספיק לי לחיות בצל הפחד שלא-יאהבו-אותי, או "מה יגידו" עליי, אז במקום ללמוד משהו מן המנגנון השיפוטי הזה על עצמי – האשמה והבושה שהמוח שלי מייצר גורמות לי להסתיר, עוד יותר, את רצונותיי והעדפותיי האמיתיים, גם מפני עצמי, וכך גם לוותר על הרבה מחלומותיי. וכמובן לסבול יותר ויותר.
וזה לא הכל… (כולל דוגמא)
בצד יכולתו הבאמת-מופלאה לחשוב, המוח החושב הזה ניחן בתכונה אחת קריטית, שבה זכינו כולנו כפרס-ניחומים על הגירוש מגן-עדן: היכולת לבחור. כלומר, המתנה המדהימה הזאת, של היכולת להבחין בין טוב לרע ולקבל על-סמך זה החלטות, מאפשרת לו לברור מבין אפשרויות נתונות ולהחליט בשבילי.
על פניו – זה נשמע מעולה. לכאורה, יש מנגנון, שיודע מה נכון ומה לא, והוא מכוון אותי לקבל החלטות על חיי. ואני לא צריכה להתלבט הרבה. אבל זהו, שיש כאן בלבול טראגי. כי את כל מנגנון קבלת-ההחלטות הזה מנהל המוח החושב שלי באופן אוטומטי, מתוך שני אלמנטים מוטעים באופן יסודי:
- מתוך יצר ההישרדות הראשוני והקדום, שאין בו הקשבה למציאות כפי שהיא עכשיו, אלא רק פחד מפני העתיד על-סמך העבר.
- על-סמך פרמטרים חיצוניים לי, הלוא הם אותם "בסדר" או "לא-בסדר" אבסולוטיים-לכאורה, שאותם רכש מראשית מפגשו עם העולם, והִפנים כאסטרטגיה הישרדותית בלעדית. כלומר, המדדים השיפוטיים הקולקטיביים האלו לא התפתחו מתוך הקשבה פנימה, לַמהות החופשייה הפועמת בי, אלא מתוך הפנמה לא-הכרתית של פחדים בני אלפי דורות, שמטרתם להגן עלי מפני ה"לא-ידוע" הגדול, שלכאורה הוא "אויב החיים".
במלים אחרות, כשהמוח החושב מכוון אותי לקבל החלטות על-פי דרכו, הוא ניזון ממערך שלם של דעות קדומות, מידע, אמונות ותפישות-עולם, שלא אני בחרתי באופן מודע, אלא – שחִלחלו לתוכי באוסמוזה מתמשכת, מתוך סך החשיבה האנושית בת מאות-אלפי שנות, שאיננה קשובה לחיים כפי שהם ברגע זה, אלא דרוכה לנהל אותם על-פי איך הם "אמורים" להיות בהתאם לסיפור הקולקטיבי. וכיוון שהקולקטיבי מופעל מתוך פחד, אין הרבה סיכוי, שההחלטה שהמוח שלי יקבל תהיה באמת משרתת-חיים. בַּמקרה הטוב, זו תהיה החלטה שמוּנעת מתוך יצר ההישרדות, כלומר, פשוט כדי להותיר אותי בחיים, אבל ללא חִיוּת.
הנה דוגמא.
אם, למשל, אני רוצה לנסוע לאנשהו (נניח, ברצלונה… כי אני באמת רוצה שוב לנסוע!), המוח האוטומטי שלי יחפש, קודם-כל, מה מסוכן פה. ואז הוא יקפוץ ויגיד לי כל מה שהוא יכול להמציא, כדי להניא אותי מרצוני. וכדי לשכנע אותי בצדקת ה"לא" שלו, הוא יְגַבֶּה אותו בערימה שלמה של טיעונים: הוא יספר לי, שממש לא טוב עכשיו לעזוב (שוב) את מיתרים, כי "צריך" לעשות ככה וככה, ושלא נכון לעשות ככה וככה, ומה יהיה אם זה וזה יקרה ואיך אני אתמודד עם כל מה שיקרה וכו' וכו'. ותמיד הוא יביא כהוכחה ניצחת את הגרוע מכל – כי כל זה כבר קרה בעבר, הרי, ואם לא לי – אז למישהו אחר. ואם קול אחר בתוכי יעז להתווכח אתו לרגע, הוא ישגע לי את השכל (של עצמו…) עם עוד טיעוני-נגד, שכולם ניזונים מן החיפוש אחרי "מה נכון לעשות" ומהו לכאורה הצעד החכם הנכון היחידי שצריך לנקוט.
אבל בואו לא נתבלבל גם אנחנו, ובטעות נשפוט גם אותו. לא. כוונתו של המוח המקטלג הזה היא, כמובן, לטובה – הוא באמת חושב, לתומו, שהוא מגן עליי מפני האיום הכרוך, לכאורה, בַּיציאה מן המוּכָּר. הוא באמת מאמין, שאם אני אעשה משהו "לא רציונלי", אני אסב לעצמי נזק בלתי-הפיך. וכאסטרטגיה להגן עליי, הוא מנסה למנוע ממני, בכל מחיר, לפעול בדרך, שלדעתו תמיט עליי אסון כלשהו. ולשם-כך הוא נאחז בכל סיפור שכבר קרה, מָשָל העבר הוא מקור-הלמידה וההוכחה המהימן והבלעדי לגבי העתיד.
התוצאה?
נוסף על עצם ליבוי הפחדים, הסבל המצטבר כאן נובע מכך, שאופן ניהול ההחלטות הזה מתרחש מבלי שאני מודעת, קשובה, או מעזה לפעול לפי הרצונות העמוקים שלי, השרויים מתחת למפלס ההיגיון השקול. כלומר, החלק האוטומטי של המוח החושב לא לוקח בחשבון את החיים הפנימיים הרוחשים בקרבי. הוא מכסה עליהם בקול רעש גדול, שהוא עצמו מייצר בכך שהוא שב ומשחזר ללא הרף את הסיפורים העתיקים שהוא צבר במרוצת חיי. הוא מביא אל סף התודעה שלי כל אירוע מפחיד, שעשוי לעורר עוד פחדים שהפנמתי במהלך חיי, כדי לעצור אותי מלעשות "עוד טעות". וקולו של מי לא נשמע? קולם של הרגשות והצרכים העמוקים שלי, שמודחקים על-ידי המוח היודע, פעם אחר פעם, בחזרה אל הלא-מודע.
איך אני יוצאת מזה?
כיוון שבדיוק על העניין הזה, של מפלס הרגשות והצרכים, אני בדיאלוג סוער עם המוח המפוחד שלי כבר כמה עשרות שנים – הגענו למצב, שהוא מסכים, יותר ויותר, לשמוע בקולו של החלק הלא-הגיוני שלי, הלוא הוא החלק החי של הלא-מודע שלי (זה מונח שאני המצאתי… אל תחפשו אותו בוויקיפדיה). והאמת היא, שאני שמחה על זה ביותר, כי אני לגמרי מאמינה, שהחלק החי של הלא-מודע שלי יודע, באמת, מה טוב ומה רע לי – לא לפי מה "נכון" או "לא-בסדר", שהמוח המתוכנת שלי למד וממשיך להאמין לו, אלא לפי מה שבאמת מתאים לי (ולך!) – האני הראשוני/ת, מלא/ת-החיים, הנוכח/ת, הסקרנ/ית, השואפ/ת לצמוח, לגלות, ליצור.
עד כאן להפעם…
וכמובן, יגיע המשך בפעם הבאה.
בינתיים, ממש ממש אשמח – אם תכתבו לי מה דיבר אליכם/ן עד כאן, מה לדעתכן/ם אפשר לעשות כדי לצאת מן הלופים המכאיבים האלו, מה את או אתה עשיתם עד היום כדי לבחור באופן מודע וכיוצא באלו הגיגים.
ועד לפעם הבאה – (כלומר, אם "העולם" לא ייחרב…) הנה שוב ההזמנה למפגש הקרוב אתי, שבו תוכלו לשמוע ולבחון מקרוב חלק מן הרעיונות שהועלו כאן, לחשוב עליהם ביחד, להתלבט – ובוודאי לראות, אם מתאים לכם, עכשיו, בדיוק איפה שאתם/ן בחיים כרגע, להצטרף אלינו ללימודי תקשורת מקרבת. כי זהו אחד הכלים העמוקים, המקיפים והמרפאים ביותר שבהם נתקלתי ונעזרתי בחיי. לפרטים ולהרשמה לבוקר ההיכרות "למה לי תקשורת מקרבת" לחצו כאן.
תגובה אחת
ארנינה,
אני קוראת או רעיונותיך והרהוריך מזה יותר משנה. אין לי ספק שלו גרתי בישראל, בשלב זה הייתי מן הסתם בוגרת של סדנה אחת לפחות ב"מיתרים", אם לא יותר. לדאבוני אין באפשרותי לקחת חלק בסדנאות מאחר שאני גרה בארה"ב.
האם יש סיכוי שתגיעי אי פעם לאיזור וושינגטון (הבירה)? או לחילופין, אולי ידוע לך מי מרצה או עורך סדנאות בנושא תקשורת מקרבת באזורנו?
תודה
וגם חיבוק גדול מרחוק (סוף העולם, לא? מותר להתחבק כמה שרוצים…)
נגה