שלושה מושבים. אני אצל החלון, הילדונת בת החמש, מלאת-חיים וסקרנות – לימיני, ולימינה – האמא.
רוסית, זאת השפה. מלים ספורות בעברית.
בשעתיים הראשונות החלפנו כמה, אני נמנמתי לפרקים (הישג בפני עצמו!), האמא עמלה כמעט כל הזמן להשתיק אותה, במיוחד כשהגיע בכי-התמרורים על חתיכונת פלסטיק שנעלמה מבקבוק השתייה (הפלסטיק הוורוד) החדש…
הרבה הרבה דמעות זלגו שם, כולל מבט וליטופי ניחומים ממני, עד כדי שהאבא בא להחליף את אמא, אולי יעזור לקטנה להשלים עם המציאות המרה.
עזר.
(אני, כתמיד, כל-כך מתרגשת כשאבות ככה לילדותיהם וילדיהם. תודה).
ועכשיו הרגע שלנו.
המטוס מתחיל לנחות. (בסוף הסיפור אכתוב לאן טסתי וכל זה, הישארו איתי עוד רגע).
גם עכשיו, כמו בהמראה, היא מבקשת ממני, בכל גופה, להעלות את ה(איך קוראים לזה במטוס? אשנב?). אני כמובן ממלאת את בקשתה (ועכשיו זאת גם הוראת הפיקוד…).
היא נמתחת עד קצה גופה הקטן, לא ממש רואה הכל, אני מזמינה אותה לשבת עליי, וכך להיות ממש צמודה-צמודה למראות המתחלפים.
נחשו מה קורה בשנייה שהיא מזנקת אליי ומתיישבת?
היא רוכנת אליי ומדביקה נשיקה אדירה על לחיי!!!!! (אני כמובן מחזירה אחת אל הלחי השוקקת).
מרוב הדמעות לא ראיתי הכל, אבל מה חשוב.
החיבוק שלה, ההתרפקות, הליטוף (שלה!), המבט המשתאה-מתענג של אמה, ההתרוממות אל המראות ואז שוב התרפקות (מתישהו, בליטוף רך את מה שהיה פעם שטוח, שאלה אם יש לי בייבי, חחח, כמה טוב שאני ממשיכה בתוכנית ההבראה שלי, אחרת עוד היתה שואלת אם זה תאומים…).
נו, מה יש להוסיף.
עונג. עונג.
~~~~~
ובכל זאת עולות לי עוד כמה מלים להוסיף…
אני תוהה, שוב, מה היה שם.
ואני חושבת שזה בדיוק מה שמאז ומעולם קשר וקושר אותי, באופן עמוק וראשוני (ומיידי), לילדות ולילדים, בכל הגילים. (להזכירכם-ן, בעברי לימדתי פסנתר. כך שבמשך 25 שנה, ילדים-ות היו חלק בלתי-נפרד מן היומיום שלי): הבלתי-אמצעיות (כמעט לגמרי), אי-העמדת הפנים, הישירות המוחצת, ה"אני" שלהם-ן (ושלי) שמופיע במלואו (או לפחות מאד קרוב לשם).
לאושרי הרב, למרות כל נפתולי החיים, משהו בי נשאר ראשוני. ואני חושבת שילדים-ות מזהים אותו. במיוחד כשהם חשים שאני מזהה אותו אצלם-ן. ולכן כמעט תמיד נפתחים לזה ואליי מעבר ולמרות נפתולי ההתניות שכבר נחשפו אליהם.
זאת גם הסיבה שכל-כך הרבה פעמים אני שבה ושואבת השראה מלחשוב או להתבונן בתינוקות וילדים קטנים. כי אני רואה בהם את המשהו הראשוני הזה, של כולנו, שאין עליו עדיין – או כמעט לא – המסיכות החשיבתיות וההתנהגותיות שרובנו המכריע כבר למדנו מזמן לעטות עלינו (כל אחת ואחד בהתאם לנסיבות האישיות והחברתיות, כמובן).
אני כל-כך מאמינה במהות הראשונית הזאת, שבכולנו.
אני כל-כך משתוקקת שנשוב להתקרב אליה, לקלף מעלינו שכבות חוסמות, גם אם לאט לאט ובזהירות, גם אם בחשדנות (בעיקר מפני ששכחנו איך זה לחיות ככה, חשוף…), גם אם לא יצליח לנו "תמיד" (מה יכול להצליח "תמיד"?).
טוב, לא רוצה להיכנס לנאומים.
פשוט אזמין אתכם-ן לבוא להיות איתי בסמינר "מאחורי המסיכה". חחח.
כי הוא בדיוק על זה.
על הקילוף.
על ההתקרבות לעצמנו (ולאחרים, כמובן, מתוך כך).
על ההיזכרות במהות שלנו.
~~~~~
אה, כן, הטיסה וזה…
אז איפה אני עכשיו? בסקוטלנד.
מה לי ולסקוטלנד? אחותי.
שנודדת באירופה מזה 3 שנים (עזבה את ארה"ב לעד), עם קהילה קטנה של משוגעי-ות למימוש השחרור מעול הפטריארכיה, אבל הלכה למעשה, יום-יום. ואני מתארחת (פעם שנייה), שותפה לחלק מהשיחות, נושמת עולם אחר לגמרי, משתאה.
ובתום 3 שבועות אחזור לחיי ואראה מה מזה ימשיך לחלחל לתוך עשיית השחרור לי.
המשכים יבואו (כולל עוד הרפתקאות טיסה, כולל לקחים שהופקו מ-3 ימי ההתבודדות שלי, זוכרים-ות? גם זה היה מרתק).
לחיי החשִׂיפוּת,
ארנינה